אנדרטת פונאר

פונאר והרצון לזכור: טקסי זיכרון לשואה בליטא הסובייטית/Milda Jakulytė-Vasil (תרגום)

מאמר זה בוחן את ההיסטוריה שלאחר המלחמה של אתר הרצח ההמוני הגדול ביותר בליטא –פונאר– ואת ניסיונותיהם של ניצולי השואה להנציח את הקורבנות בתקופת הכיבוש הסובייטי (1944–1990). המחקר מראה כי חרף המאמצים של השלטונות להציב מכשולים משמעותיים בפני האוכלוסייה היהודית הקטנה כדי למנוע מהם לקיים טקסי זיכרון, וחרף השינויים הפיזיים הרבים שעבר המקום במהלך השנים, נותר האתר אחד המקומות החשובים והסמליים ביותר עבור הזהות היהודית ועבור ההתנגדות למדיניות המדינה.

כ־208,000 יהודים חיו בליטא בתחילת 1941. ב־22 ביוני 1941 גרמניה הנאצית תקפה את ברית המועצות וליטא נכבשה לחלוטין בתוך שבוע. רצח ההמונים של היהודים החל ימים ספורים לאחר הפלישה. יהודי ליטא נורו וגופותיהם הושלכו ביותר מ־200 בורות בסמוך לבתיהם, ביערות, בבתי עלמין יהודיים ובשדות. רק מיעוט קטן מן הקהילות היהודיות הגדולות של ליטא שרדו את המלחמה ואת השואה. לאחר המלחמה החלו הניצולים להתארגן ולהתכנס. רבות מהיוזמות להנצחת ההשמדה התמקדו בפונאר, הסמוכה לווילנה, שם בין 1941 ל־1944 נרצחו באופן שיטתי כ־80,000 בני אדם בידי הנאצים ועוזריהם הליטאים, מה שהפך אותו לאחד מאתרי הרצח ההמוני הגדולים בליטא. רוב הקורבנות היו אזרחים יהודים, ולצדם מספרים קטנים יותר של רוסים, פולנים, רומא וליטאים.

לאחר המלחמה, נקטו הניצולים גישות שונות לזיכרון ולהנצחת חוויות בני משפחותיהם וחברי הקהילה היהודית בשואה. לרוב, מאמצים אלו התמקדו בהגנה על אתרי הרצח ובהצבת סימנים בהם. מיד לאחר שחרור וילנה מן הנאצים, נחשפו עדויות שונות של הישרדות יהודית – החל באלו שפונו לברית המועצות או שירתו בצבא האדום, וכלה באלו ששרדו בגטאות בליטא. עבור האחרונים, התמונה הייתה ברורה: הם ידעו שאיש ממשפחתם לא שרד. כך למשל אמרה ויטקה קמפנר:
“לא הלכתי לבדוק אם מישהו ממשפחתי עוד בחיים. ידעתי שאין לי מה לחפש.”
לעומת זאת, אלו שפונו לברית המועצות לא חוו את חיי הגטו ולכן לא יכלו לדעת מה עלה בגורל יקיריהם, וביקשו לדעת זאת ממכרים. באוקטובר 1944 הוקמה הקהילה הדתית היהודית בווילנה, וביולי 1944 נפתח המוזיאון היהודי. שתי המסגרות הללו התמקדו בשימור פונאר כאתר רצח המוני וכבית קברות.

השלטון הסטליניסטי הקים מחלקה במועצת השרים של ברה"מ לניהול ענייני דת, שהייתה אחראית גם לחיי הדת היהודיים. בעיני פקידי המועצה, "דתיות" יהודית הייתה שקולה ל"לאומנות", מתוך תפיסה שהיהדות מייצגת יסודות לאומניים־בורגניים המבקשים להפוך את בתי הכנסת למרכזי חיים קהילתיים. מסיבה זו, סברו השלטונות כי אין זה מקובל שהקהילה תדבר בשם העם כולו. כל פעילות רווחה, קשר עם ארגונים זרים או גיוס כספים נחשבו בלתי רצויים, וכך גם יוזמות להקים אנדרטאות לקורבנות השואה או להציג את רעיון ייחודיות ההשמדה מבין פשעי הנאצים. על רקע מדיניות זו, הרצון לזכור ולכבד את המתים הניע את הקהילות היהודיות לקיים טקסי זיכרון. אתרי הרצח ההמוני בוקרו, ונעשו ניסיונות להקים אנדרטאות – כאשר המאמצים הקשורים בפונאר סימלו תהליך זה.

ההתכנסות הראשונה באתר התקיימה באוגוסט 1944, זמן קצר לאחר שחרור וילנה מהנאצים, כאשר הקרבות עוד נמשכו בליטא. באישור השלטון הסובייטי המקומי, ארגנו נציגי הקהילה הווילנאית טקס בפונאר, בו השתתפו רבים. נאמר קדיש ונישאו תפילות, והושמעו עדויות קורעות לב. המתכנסים ביקשו לא רק להנציח את המתים אלא גם לדעת מה עלה בגורל משפחותיהם. לקראת הטקס כתב Mikhail Sobol (Sobolis:
“אלך היום לפונאר. יהיה שם טקס. בורות נפתחו ובהם 12,000 ו־10,000 אנשים, ורבים מזהים [בגופות] את בני משפחותיהם.”
בין 15 ל־26 באוגוסט 1944 פעלה בפונאר הוועדה המיוחדת לחקירת פשעי הנאצים, שקבעה את מיקומי הקברים ההמוניים וערכה חפירות. ניצולים קיוו לזהות את הגופות, וחלק מן הקורבנות אכן זוהו בידי קרובי משפחה. אולם דבר אחד עורר זעם רב – נציגי הממשלה האזרחית הליטאית נשאו הספדים לפולנים ולרוסים הקבורים במקום, אך את היהודים – שהיוו את רוב הקורבנות – לא הזכירו כלל בהכנות לטקס. ביטוי זה של אנטישמיות ממסדית גרם לניצולים אחדים להחרים את האירוע. ביומנו כתב הפרטיזן היהודי אבא קובנר:
“החלטנו יחד עם סוצקבר לא ללכת היום לפונאר.”

בשנים שלאחר מכן התקיימו בפונאר טקסים ביוזמת ראשי הקהילה הדתית היהודית, באישור הרשויות לענייני דת. יהודי וילנה נהגו לנסוע לפונאר בקיץ ביום ט' באב, ולערוך שם תפילות ליד הקברים. השלטונות העניקו היתר אחרון לכך בשנת 1947. שנה זו סימנה נקודת מפנה – מתמיכה סובלנית יחסית בזהות היהודית למדיניות אנטישמית שיטתית וגלויה.

כבר ב־1945 ביקשה הקהילה הדתית להכיר בפונא כאתר זיכרון ייחודי. באוקטובר אותה שנה פנו נציגי הקהילה למזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית הליטאית, Antanas Sniečkus, וביקשו סיוע בשימור האתר. הם התריעו כי אתרי הרצח הופכים בהדרגה לשדות מרעה ולכבישים, עד שאינם ניתנים לזיהוי. בקשתם נדחתה. הנימוק היה:
“האתרים בהם בוצעו רציחות המוניות אינם מצומצמים למה שמכונה בתי קברות. אלו אתרים בעלי חשיבות פוליטית… לפיכך, שימור אתרים כמו פונאר אינו עניין דתי בלבד, אלא חובת הרשויות המבצעות המקומיות.”.

למרות זאת, הרשויות לא פעלו לשימור פונאר. הנהגת הקהילה היהודית בווילנה שבה ופנתה בבקשה להגן על הקברים ולהציב אנדרטאות. גם עובדי המוזיאון היהודי בווילנה פנו למועצת השרים בבקשה להציב לוח זיכרון בכניסה לאתר ולהקים אנדרטה אמנותית ואידיאולוגית לזכר הקורבנות. הוצע לערוך תחרות עיצוב במימון המדינה, ואם תידחה – לממן את המיזם מתרומות הקהילה. האפשרות השנייה יצאה לפועל.

במאי 1948 הוקמה האנדרטה, ותוכנן לחנוך אותה רשמית בט' באב, 15 באוגוסט. אולם עיצובה ספג ביקורת קשה מצד השלטונות, משום שנחשב "דתי מדי" בסמליו ובכתובותיו. היא נשאה פסוק מקראי וטקסט ברוסית שהדגיש את היהודים כעיקר הקורבנות. סירוב הקהילה לשנות את הכיתוב לנוסח חילוני גרם לשלטונות להסיר את האנדרטה. במקומה הוצב בראשית שנות ה־60 אובליסק חדש, מעוטר בכוכב מחומש, ועליו הכתובת הסטנדרטית בליטאית וברוסית: “לקורבנות הטרור הפשיסטי, 1941–1944”.

ב־1948 גם החל מסע האנטישמיות של סטלין, שגרם ליהודים רבים לעזוב את ליטא. בין 1948 ל־1956 ניצולים רבים שבו לאזרחותם הפולנית־קדם־מלחמתית, מה שאפשר להם להגר לפולין. הנותרים הסתירו את זהותם היהודית. הקהילה הידלדלה, ופעילות דתית התקיימה בסתר. אף על פי כן, ביקורים בפונאר לא פסקו, אלא נערכו ביחידים או בקבוצות קטנות, בפרט ביום הניצחון הרשמי (9 במאי). כך למשל כתבה Žana Ranaitė-Čarnienė :
“נהגתי לזכור את הורי היקרים, אחי, קרובי ומכרי מחוץ לבית הכנסת. לעיתים קרובות נסעתי לבדי לפונאר. עצי האורן הגבוהים, עדי הראייה לטבח הנורא, רשרשו ברוח כאילו זעקו על הקורבנות החפים מפשע.”

רק בשנות ה־70 חזר פונאר לשמש כסמל להתנגדות יהודית למדיניות המדינה. בעקבות הטקסים ההמוניים בבאבי יאר (אוקראינה), ב־Rumbula (לטביה) ובווילנה ב־1971, ובהקשר המאבק של יהודי ברה"מ לזכות לעלות לישראל, התקיים טקס בפונאר בשנת 1972. Eitanas Finkelšteinas, שהיה בין המשתתפים ולימים חבר פעיל בקבוצת הלסינקי, ארגן עם חבריו טקס בט' באב: קראו תפילה, יצרו מגן דוד מפרחים צהובים ושרו שירים. השלטונות הגיבו במעצרים ובהחרמת מצלמות. מאז התקיימו טקסים רק תחת מסגרת זיכרון ל"קורבנות המלחמה הפטריוטית הגדולה".

גל חדש של טקסים החל עם הקמת תנועת העצמאות Sąjūdis בשנות ה־80. אז נוסדו גם שתי מסגרות יהודיות: תקומה והאגודה לתרבות היהודית בחסות הקרן התרבותית הליטאית. שתיהן נטלו אחריות על שימור אתרי הרצח, בהם פונאר. ההבדל העיקרי ביניהן היה ביחסן למדיניות המדינה: האגודה קיימה טקסים רשמיים במאי, ואילו תקומה יזמה את "מצעד החיים" בסתיו לציון חיסול גטו וילנה. בטקס הראשון, ב־1988, נשאו המשתתפים מגן דוד והניחוהו סמוך לבורות הקבורה.

לאחר גל העלייה לישראל ב־1990, הידלדלה האוכלוסייה היהודית בליטא עוד יותר. על רקע זה הציע הירש בליצקי מתקומה רעיון סמלי: משפחות העוזבות לישראל ייטעו עץ אלון בפונאר לזכר יקיריהן. היוזמה פורסמה בעיתון אצלנו וזכתה להיענות רבה. אחת המשפחות כתבה:
“התכוננו לעזוב אך חשנו אי־שביעות רצון כלשהי, ולפתע קראנו ב־אצלנו על נטיעת אלון קטן לזיכרון. אז הבנו מה מקור התחושה. עד אז עשינו הכול למען עצמנו: למדנו את השפה, קנינו דברים לנסיעה. אך לנטוע עץ פירושו להשאיר משהו אחריך. לנטוע אלון קטן בפונאר, שם נחים אחינו ואחיותינו, פירושו להיות יחד באופן בלתי נראה, היכן שלא נהיה…”

מעשה זה יצר אפשרות לקיים קשר בין החיים למתים, גם כשבני המשפחות עצמם כבר לא היו שם.

סיכום
טקסי זיכרון יהודיים נערכו בפונאר לכל אורך התקופה שבין 1944 לשנות ה־90, חרף ניסיונות השלטון למנוע זאת. למרות כל השינויים שעבר האתר, הוא נותר אחד המקומות החשובים והסמליים ביותר עבור היהודים – לשימור זכר הקורבנות, לביטוי זהות וערכים, ולמחאה כנגד מדיניות המדינה.