רבקה פלר-מילנר

היום אני מספרת את סיפור ההצלה שלי בפעם הראשונה. תמיד נמנעתי מלדבר על הנושא הזה. נולדתי ב-1935 בקובנה לאהרון פלר, רופא ילדים ידוע, ולברטה, לבית ניימן, פלר.

בתקופת הכיבוש אבי לא רצה לעבוד כרופא והוא היה פועל כללי במפעל. ערב אחד, כשהורי חשבו שאני ישנה, שמעתי את אבי אומר שצריך להוציא את אחותי אביבה ואותי מהגטו. אמא הייתה נגד כל מהלך כזה. 'מה יקרה לילדים, אם נהרג?', שאלה.

אבי ענה שאחיו נוח פלר יקח אותם לפלסטינה. נוח פלר עזב לפלסטינה לפני המלחמה ומאז הפך לדמות מובילה במערכת הבריאות שם.אני זוכרת איך שכבתי במיטה והתחלתי לחשוב על המדינה הלא נודעת ההיא, פלסטינה.

בימיו הראשונים של הגטו נצטוו יהודים למסור את כל התכשיטים והזהב לשלטונות. הנאצים גילו שהשכן שלנו בק (או מק) הסתיר את כספו ותכשיטיו. הם תלו אותו ליד הבית שלנו. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי גופה תלויה. את המראה הנורא הזה לא אשכח לעולם.אני זוכרת כשראיתי את אבא שלי בוכה בפעם הראשונה והאחרונה בחיי. זה היה לאחר שנסע לבקר את הוריו לייב ושרה, ואת אחותו דבורה קאופמן עם בעלה יהודה ובתה הקטנה אלטלה, שהתגוררה ב'גטו הקטן', וגילה שכולם נהרגו. נאמר לנו שאלטלה הקטנה נקברה בחיים. גרנו בבית שבו אפשר היה לראות אנשים מובלים לפורט התשיעי. אני זוכרת את 'האקציה הגדולה' בבירור. היינו לבושים במעילי החורף שלנו; אביבה בת 16 חודשים הייתה חולה בחצבת והיה לה חום של כמעט 40 מעלות צלזיוס. אבא נשא אותה. היינו מסודרים לאורך ארבעת צדדי הכיכר. ראיתי את אחד הגרמנים חוצה את הכיכר כשהוא נושא כיסא של ילד (עם חור באמצע המושב); הוא ניגש אל אבא ואמר, 'הושב את הילדה הקטנה, זה יהיה קל יותר.' אני גם לא אשכח לעולם את הסצינה שבה איש זקן נפל ואחד מאנשי האס-אס שתל את רגלו על חזהו של הזקן והתחיל מושך אותו בזקנו.

במהלך ה'סלקציה' נשלחנו אבא שלי ואנחנו הילדים לצד ה'טוב', ואילו אמי ורייזה, עוזרת הבית של סבי וסבתי, נשלחו להצטרף לטור השני. אבי תפס את אמא בשרוול וממש גרר אותה בחזרה אלינו ואמר, 'זו הפראו שלי'. רייזה נספתה.בשנת 1943, זמן לא רב לפני 'אקצית הילדים', נשלחתי לגור אצל משפחה ליטאית בוויליאמפול. הייתי לבושה בשמלה של אישה בוגרת ונעלתי נעלי עקב לפני שיצאתי מהגטו עם קבוצת פועלות. אנדריוס וקתרינה ואסיליאוסקאס, שכבר היה להם בן משלהם, קיבלו אותי בלי לבקש שום דבר בתמורה. הם זכרו שאבי נהג לטפל בילדים ממשפחות עניות בחינם. בניגוד לאחותי אביבה, שלא נראתה יהודיה, תווי פניי היו 'יהודיות טיפוסיות'. המצילים שלי פחדו מאוד מהשכנים שלהם. גם לאחר המלחמה הם היו מבקשים מאתנו לא לומר דבר על כך שהם הצילו ילדה יהודייה, כי הם לא ידעו איך יהיה המשטר הבא ומה יהיה יחסו לשאלות כאלה.

הם הצליחו להשיג עבורי מסמכים מזויפים, קודם כל מסמכים שבהם השם שלי היה ויקטוריה, ואחר כך סבירים יותר שבהם שמי היה דנוטה. לימדו אותי להתפלל ולקחו אותי לכנסייה עם צעיף קשור סביב ראשי, כמנהג; כדי להפחית את החשדות של שכניהם, אני תמיד הייתי שמה כסף בשקית האיסוף שהביאו השרתים לקהילה. רגע לפני אקצית הילדים הגיעו הגרמנים לחפש ילדים יהודים בעיירה. משפחת ואסיליאוסקס נבהלה והחזירה אותי להורי בגטו.ראיתי שהדירה שלנו 'דחוסה': הייתה בה עוד משפחה בשם בלוך. אבא שלי אמר לי שאני חייבת להתחבא, כי להורי לא היו מסמכים שמאשרים את קיומי. התברר שבזמן שהייתי 'בחוץ', כל אוכלוסיית הגטו נרשמה, ולכן אני עכשיו 'לא קיימת'. יום אחד ליד השער, מוזיקה עליזה הושמעה בקול רם מאוד. זה היה סימן רע: הגרמנים תמיד נהגו לנגן ניגונים ושירים עליזים ברמקולים כאשר אנשים רוכזו. אבי, שכבר עבר את השער, חזר להזהיר את אמי על כך. הוסתרתי בעליית גג שהכילה מחיצה כפולה. הייתי שם עם חנה'לה קוצ'ינקה, שסבלה משעלת והשתעלה כל הזמן. יכולתי לראות מבעד לפער במחיצה איך הגרמנים והאוקראינים גוררים את חברתי פירה גורפינקל מהבית. אמה רצה אחרי אנשי ה-ס.ס בדמעות, והתחננה שיחזירו את בתה. כלב משטרה תקף את אמה של פירה. פירה הושלכה לחלק האחורי של משאית, בעוד אמה נורתה במקום. גם הזקנים במשפחת בלוך הורדו. כשחיפשו את החלק הראשון בעליית הגג הם מצאו את אחותה הבכורה של חנה'לה, מירקה. איש המשטרה אנס אותה באכזריות, ולאחר מכן הרגו אותה שם. הם לא טרחו לחפש יותר, ולכן לא מצאו את חנה'לה ואותי; אני זוכרת שחייל הסתכל סביבו ומלמל בגרמנית, 'אף אחד לא כאן'.

לא יכולתי להישאר יותר בגטו. הייתי לבושה כך שאראה כמה שיותר בוגרת, עם שפתון, והורי קבעו עם אשה ליטאית שהיא תחכה לי בצד השני של גדר הגטו. כשהצלחנו לצאת מהגטו, גילינו שהאישה לא נמצאת במקום המוסכם. אמא ואני יצאנו לכיוון ויליאמפול. אמא מאוד פחדה, אבל אני, בנאיביות הילדותית שלי, לא הרגשתי שום פחד כלל. שוטטנו בעיירה זמן רב עד שהגענו לפורט השישי. משם כבר הכרתי את הדרך אל ביתם של בני הזוג ואסיליאוסקה. אמי בילתה אצלם את הלילה, ולמחרת חזרה לגטו.גם ההורים שלי הצליחו להימלט מהגטו, הודות לעזרה שניתנה להם על ידי ההורים אסירי התודה של מטופליו הקודמים של אבי. עד השחרור הם הסתתרו בשנצ'יאי, בבונקר של מפעל 'מטאלאס' (פלדה).לאחר המלחמה למדתי בבית ספר יהודי וכשהוא נסגר למדתי בתיכון רוסי. הלכתי ללמוד במכללה להכשרת מורים בווילנה, ואחרי זה לימדתי אנגלית בקובנה. התחתנתי ובשנת 1972 עזבנו לישראל, שם עבדתי יותר מעשרים שנה כמורה. אבי נפטר בשנת 1988 בגיל 86; הוא אפילו הספיק לעבוד תקופה מסוימת במקצוע שבחר בישראל. אמא חיה עד גיל 96, ובמשך רוב חייה יכלה לחיות באופן עצמאי. 

מתוך: ילדים מוצלים