משפחת דאוטארטאס
לילה אחד הגיע לביתנו יהודי, לאחר שברח מהגטו. הכרנו אותו: הוא היה רופא שלמד בצרפת והצליח. אולם הוא איבד הכל כשפלשו הגרמנים לליטא. הוא ביקש עזרה. בעיר הייתה בתו הבכורה בת השנתיים. היא הייתה חולה, חלשה ולא הייתה שורדת אם לא נקבל אותה. אני זוכר את הימים הנוראים, השבועות, החודשים והשנה ההיא, שבהם הופיעה במשפחה שלנו ילדה קטנה. "אלוהים לא נתן לנו ילדה, אז עכשיו נגדל אותה", אמרה אמי לשכנים שלנו, לקרובים ולכל הכפר. ברגע שאחי הביא אותה מהעיר, באותו יום אבי הכין לה מיטת נצרים מעץ שנכרת על שפת הנהר. לאנשי הכפר היה הרבה מה לומר על ההורים שלי: 'לא היה אכפת להם מהילד שלהם; הביטו בעורה הכהה ובעיניה הגדולות; אפילו טיפש יכול לראות שהיא יהודייה'. אנשים התלחשו והתווכחו, אך איש לא דיווח על המקרה לרשויות המחוז. והילדה היהודייה המסכנה ההיא, בקושי הייתה בחיים. גופה הקטן היה מכוסה שחין מרעב ומחלות. בלילה היא בכתה, ונרגעה רק כשהתמוטטה. אבי ואמי רק התחננו לעזרת אלוהים ורחצו ושטפו את פצעיה של הילדה בתה קמומיל ושפשפו אותם בחמאה ללא מלח. לילה אחד, כשנדמה היה שהילדה עומדת לסיים את חייה, הם החליטו להטביל אותה. שניהם התפללו ככל יכולתם וערכו את טקס ההטבלה. כך הופיעה בביתנו נוצריה קטנה בשם ברוניטה. כאשר נודע לאביה של הילדה על הטבילה, הוא נאנח עמוקות, ואמר בשתיקה לאחר זמן מה: "יש רק דבר אחד שאני רוצה: אני רוצה שהיא תחיה..." היא חיה, גדלה, קראה לאבי סבא ולאמא שלי אמא. בכל פעם שמשאית עם חיילים גרמנים התגלגלה במקרה בכפר, הייתי לוקח את ברוניטה בזרועותיי ונושא אותה לשפת הנהר, ליתר ביטחון.
המלחמה עדיין לא הסתיימה, היא עדיין השתוללה בפרוסיה המזרחית, כאשר באופן בלתי צפוי הרופא ואשתו נכנסו באופן גלוי לחצר שלנו. הם היו חיוורי פנים לאחר שלא היו חשופים לשמש במשך זמן רב. עיניהם, לעומת זאת, היו בהירות מהתרגשות ואושר: הם שרדו וילדתם היתה בחיים. "ברוניטה, זה האבא האמיתי שלך והאמא האמיתית שלך," אמרה אמי והציגה את הילדה לאורחים. הילדה איכשהו התכופפה והתחילה להתכרבל עם אמא שלי, כשפניה מתמלאות חרדה. "לא, את אמא שלי," היא אמרה והתחילה לבכות. דמעות מילאו את עיני הרופא, אשתו וכולנו באותו אחר צהריים קיץ חמים...לאחר המלחמה, הרופא ביקר אותנו לעתים קרובות בכפר. הוא אהב לדבר עם ההורים שלי, ועזר להם ככל יכולתו. עם זאת, הזמנים הטובים האלה לא נמשכו זמן רב. יום אחד ביולי אבי נפטר בפתאומיות, ולאחר מספר חודשים גם אמי נפטרה. מותם של הוריי הותיר צלקות עמוקות בליבי. עם זאת, אני לא מרגיש בודד. לצידי הרופא, אשתו וברוניטה, הנקראת כיום ברושה-אריאלה. כשיצאו לישראל, נתן לי אברמוביץ' מזכרות בתחנת הרכבת של וילנה וביקש ממני לחלק אותם בין ילדי הבוגרים ולספר להם על הטרגדיה של האומה היהודית. ילדי יודעים על הידידות בין המשפחות מילדותם, והם גאים בסבא וסבתא שלהם.
צרו איתנו קשר:
הפייסבוק שלנו
