מנואלה-מינה וולף

בת מנדל וראיסה שטיין ילידת קובנה, ליטא

נולדתי בשנת 1937 בליטא. גרנו בבית גדול עם סבא שעסק בייבוא וייצוא פרוות, עורות ומברשות. אבי עבד ככלכלן בכמה חברות. אמי התכוננה ללמוד כימיה באוניברסיטת וינה, אך בעקבות נישואיה לאבי לא הגשימה את רצונה. אחותי מבוגרת ממני ב-8 שנים. עד המלחמה החיים היו נוחים ונעימים ומשפחתי חיה באושר ועושר. הרבינו לבלות, לנסוע לחו"ל, לשמוע קונצרטים ולשמוח.

כאשר פרצה המלחמה, הליטאים עצרו והרגו יהודים רבים, גם אבי נעצר אך הצליח להשתחרר. ביולי 1941 נשלחנו לגטו בעיירה סלובודקה לא הרחק מקובנה. קיבלנו חדר בבית בן 4 קומות שכונה “הבית האדום" ודודתי אדלה הצטרפה אלינו. לאחרונה התברר לי שהגטו שבו שהינו הוכרז כמחנה ריכוז. באותו הזמן, נפוצה שמועה בגטו כי עומדת להיערך אקציית ילדים. אבי פעל להברחת ילדי המשפחה המורחבת מהגטו. ב-7 בינואר 1944 לקח אותי חבר של אבי, מר יונאס, לביתו במרכז קובנה. הוא עשה זאת כטובה לאבי למרות ששיתף פעולה עם הגרמנים ועבד בגסטפו. הייתי אצלו במשך שבועיים. אבי ביקר שם פעם אחת, וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. יונאס שלח אותי לכפר שבו התגוררו אמו ואחיותיו. מידי פעם קיבלתי חבילות מהוריי ובהן ספרים ובגדים של אחותי שחילקתי לילדות בכפר ובתמורה הן יצאו למרעה במקומי. האוכל בכפר היה פשוט וחדגוני: לחם שחור, חלב, כדורי קמח ולעתים שומן חזיר. אך לא סבלתי מרעב.

ביולי 1944 פלשו הרוסים לליטא, הכפר בו שהיתי הופצץ ונשלחתי חזרה לקובנה, שם פגשתי את דודתי אניה קוץ והתגוררתי עמה שנה עד אשר הגיע דודי, אח של אבי, ולקח אותי למוסקבה.

לאחר המלחמה התברר לי כי אבי נספה במחנה דכאו, סבי ודודתי ורה, נלקחו באקציה הראשונה ונספו בפורט התשיעי. דודתי לובה, בנה ובעלה נספו במחנה ריכוז בצרפת. דודתי אדלה ודודי דוד נשרפו במקום המסתור כאשר הגרמנים עזבו את הגטו. דודי לולה (לייב) ואשתו הוצאו להורג כיוון שניסו להציל ילדה זרה. דודי מקס ואשתו לאה נשלחו לסיביר כיוון שהיו עשירים ובכך ניצלו. דודתי ניוטה שגרה בפינלנד ניצלה, ודודי סשה (סנדר) שגר בהולנד ניצל בזכות ההולנדים.

אמי ואחותי נלקחו למחנה שטוטהוף והועברו למחנות עבודה שונים. הרוסים שחררו אותן בינואר 1945 ובסוף אותה שנה חזרו לליטא. רק בשנת 1947 הצליחה אמי להגיע למוסקבה, שם נפגשנו לאחר שנים של נתק. לאחר מכן חזרנו לווילנה. בשנת 1958 עברנו לפולין בעזרת מסמכים פיקטיביים ושנה לאחר מכן עלינו ארצה. בשנת 1964 נישאתי לשמואל וולף.

סיימתי לימודים לתואר ראשון ושני בכימיה בטכניון. עד גיל 50 עבדתי בבנק ל"פיתוח ותעשייה". משנת 1990 עד שנת 2002 עבדתי ביחידה לקליטת עלייה בעיריית רעננה, ומאז אני מתנדבת בשי"ל (שירות יעוץ לאזרח) ומסייעת לניצולי שואה לקבל את המגיע להם. יש לי שני ילדים: ניר ואיריס ו-5 נכדים. בקרוב יראה אור תרגום לעברית של ספר על ילדים ניצולי קובנה “ Smuggled in Potato Sacks" שכתבו סלומון אברמוביץ' ויעקב זילברג ובו סיפור חיי בפירוט רב.

מתוך: זוכרים לדורות-רעננה