מיקאס לוקאוסקאס
אבי שמעון היה מדפיס במקצועו והיה בעל בית דפוס עד שהחל המשטר הסובייטי; אמי לאה, לבית שימס, עזרה לו בעסק. אחותי חנה נולדה ב-1932 ואני, פסח יוסלביץ, נולדתי ב-29 באפריל 1940. למרות שאני זוכר מעט מאוד מהחיים שלנו בגטו, תחושת הרעב והפחד התמידית נשארה איתי זמן רב. אבי נהג לצאת מהגטו בליווי לעבודה בבית הדפוס. אמי עבדה בגינות ירק ומדי פעם, תוך שהיא מסכנת את חייה, נהגה להביא כמה ירקות. בדרך כלל היא חזרה עם סלק קפוא קטן, שנהגתי לקרוא להם 'ממלדה', כי הם הזכירו לי את הממתקים המכונה 'מרמלדה'. באחת הפעמים הביאה אמא מלפפון מגינת הירק והאכילה לי אותו. חליתי בדיזנטריה לאחר מכן והיא נאלצה לשאת אותי על הגשר ל'גטו הקטן' כדי לראות את הרופא. כשהגענו אליו, כבר הכחלתי ולמעשה הייתי מת. לרופא לא היו תרופות אבל הוא נתן לי עירוי דם ישיר באמצעות הדם של אמא, וכך הציל אותי ממוות בטוח. לאחר ששרדנו בנס את כל ה'אקציות' הקודמות, במהלך 'אקציית הילדים' התחבאנו כולנו במחילה שאבי כבר הכין מתחת למרתף. באותו יום אני זוכר במעורפל שהסתכלתי מהחלון וראיתי אוטובוסים חולפים על פניהם עם חלונות צבועים בלבן. ב-27 במרץ 1944 אבי לא יצא לעבוד, אבל במקום זה טיפסנו כולנו לתוך המחילה ההיא. כילד בן 4 אני זוכר שצעקתי, כי היה כל כך מעט אוויר לנשימה והיה כל כך חשוך ומפחיד. הפה שלי נסגר, אני חושב על ידי אחותי. אבא נשאר מאחורי ערימת אשפה מחוץ למקום המחבוא שלנו. באותה הזדמנות לא מצאו אותנו, אבל עד מהרה הורי הבינו שזו רק שאלה של זמן עד שיובילו אותנו אל מותנו.
ההורים שלי חיפשו לנו מקלט בטוח במשך זמן רב. בסופו של דבר אבי יצר קשר עם אחת מעמיתיו מלפני המלחמה, יוליה ויטקאוסקינה. היא יצרה קשר עם עוד אחד מעמיתיו של אביו, פראנס ווצ'לקה, שהיתה לו אישה יהודייה בשם פרייגה בגטו. מר ווצלקה כבר עזר לאנשים רבים למצוא מקלט והסכים להשאיר אותי אצלו לזמן מה. יוליה יצרה אז קשר עם אלנה ומיקה לוקאוסקאס, גם הם מדפיסים במקצועם. הם גרו בגרין היל ולא היו להם ילדים משלהם. אלנה הייתה שחמטאית ידועה, אלופת ליטא לנשים. פחדתי מגרמנים וידעתי שעלינו להתחבא מפניהם. יום אחד חזר אבא הביתה עם חייל אוסטרי, שהסכים לעזור להוציא אותי מהגטו. כשראיתי את החייל לבוש מדים ברחתי מתחת למיטה ושום שכנוע לא עזר לגרור אותי חזרה החוצה. אז הניסיון הראשון שלו להוציא אותי מהגטו נכשל. אמא החליטה שצריך לתת לי כדור שינה, ואחרי זה הסתתרתי בשק חציר, העמיסו אותי על עגלה וסוכם שהאישה שנוהגת בעגלה תוציא אותי דרך השער. בדיוק כשחלפנו על פני השומרים, פיסת קש דיגדגה באפי ואני התעטשתי: נהגת העגלה הסתובבה אחורה והשליכה את השק ליד הבית שלנו. בהזדמנות הבאה נתנו לי מנה כפולה של כדורי שינה. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי על הספה בבית של ווצלקה. משם נשלחתי להצטרף למשפחת לוקאוסקאס. כל אלה שעזרו לחלץ אותי עשו זאת, תוך סיכון חייהם, שלא תמורת תשלום. איך הצליחו להוציא את אחותי חנה מהגטו אני לא יודע. לבסוף, הגיעה גם היא לבית משפחת לוקאוסקאס. עדיין יש לי מכתב שכתבה אימא שלנו למצילים העתידיים שלי, שאותם לא הכירה אז. בסופו של דבר אלנה לוקאוסקיינה החזירה לי אותו לאחר המלחמה. אמא שלי כתבה:
לזרים, שהם עכשיו חברים יקרים קרובים! אין לי מספיק מילים להביע את תודתי לך על מעשך האנושי. אנו אומללים, אך יחד עם זאת שמחים בידיעה שבזמן הזה, כאשר המין האנושי מתנהג בצורה בהמית, אנשים טובים וחמימי לב הגיעו להציל את ילדינו. . . אנחנו בעצמנו לא דתיים ולא חשוב לנו באיזו דת הילדים שלנו גדלים. . . המוות כבר לא מפחיד אותנו, כי אנחנו יודעים ונזכור שהילדים שלנו בידיים בטוחות. בקשה אחרונה: אם לא נשרוד, בבקשה ספרו לילדינו, כשיהיו גדולים, שהוריהם נהרגו על ידי בהמות בדמות אדם ושהם היו אנשים ישרים, חרוצים, שחיו רק למען ילדיהם. . . יהי רצון שהגורל יהיה רחום יותר לכולכם מאשר עלינו. להכרת התודה שלנו אליך אין סוף. . .
באותה תקופה דיברתי רק יידיש ולא היה קל למשפחת לוקאוסקאס להתמודד איתי. לקראת סוף המלחמה החלו הגרמנים לקחת ליטאים כדי לשרת בצבאם, ויום אחד הם הופיעו בבית לוקאוסקאס. מיקאס לוקאוסקאס רץ לעליית הגג כדי להימנע מהתגייסות. באותה תקופה למשפחה היה בולדוג גדול. אלנה זרקה אותי על המיטה ואמרה לי לא להגיד כלום או פשוט לקרוא 'אמא, אמא!' היא הניחה את אחותי על הספה ואמרה שהיא חולה. הגרמנים פחדו ממחלה ולא התקרבו. הגרמנים עמדו להיכנס למטבח, כשהכלב השליך את עצמו לעברם. הם רצו לירות בו אבל אלנה לוקאוסקינה עמדה בינם לבין הכלב ואמרה, 'תירה בי!' הגרמנים יצאו אחרי זה ואמרו 'אל תתעסקו עם האישה המטורפת הזאת'. מלבד אחותי ואני, לוקאוסקאס הסתיר גם שבוי אוקראיני, שקראנו לו אופנאס, בעליית הגג שלהם. הכניסה לעליית הגג הייתה דרך המטבח. אם היו מוצאים את האסיר ואת מיקאס, כולנו היינו נספים.
ביום הראשון שלאחר השחרור, מיקאס לוקאוסקאס היכה אותי ואמר, 'תבכה כמה שאתה רוצה, אבל עכשיו אני הולך ללמד אותך לדבר ליטאית ויהי מה!' לפני כן כל מה שיצא לי אי פעם בתגובה לבקשותיו לדבר ליטאית היה שלוש מילים ביידיש, 'איך וויל נישט!' ('אני לא רוצה!'). ההתעקשות שלו עזרה, ומיד התחלתי לדבר ליטאית.
מיד לאחר שחרור קובנה, הלך אחיו של אבי, דוד יוסלביץ', לחפש קרובים שנותרו בחיים. הוא עצמו הוסתר במהלך הכיבוש על ידי אישה ליטאית. כשדוד בא לקחת אותנו, אלנה לוקאוסקינה בכתה כי היא ראתה אותנו חלק ממשפחתה והייתה עצובה להיפרד מאיתנו. דודי דוד חיפש גם את ילדיה של אחותו, דודתי מאשה. למאשה יוסלביץ'-גרונאס ולבנצל גרונאס נולדו שני בנים: הירש יליד 1932, ומאיר (מייקה) ב-1936. לפני המלחמה משפחתם הייתה ברשימת ה-NKVD לגירוש לסיביר. כשהתכוננו לעזיבתם הם סימנו את כל פריטי הלבוש שהם תכננו לקחת איתם. לבסוף הסובייטים לא הצליחו לגרש אותם. מייקה הוצא מהגטו פעמיים בשק תפוחי אדמה. בפעם הראשונה הוא התחיל לבכות ליד השער והיה צריך להחזירו שוב; בפעם השנייה הוא קיבל כדורי שינה והבריחה התנהלה לפי התוכנית. הוא הופקד בידי משפחה ליטאית תמורת תשלום, אבל ממש באותו יום הם שלחו את הילד הקטן לרחוב והגרמנים תפסו אותו. האנשים שראו אותו נעצר ניסו לשכנע את הגרמנים שהילד הקטן פולני (הוא דיבר פולנית שוטפת), אבל הגרמנים בדקו, ולקחו אותו. לאחר המלחמה הצליח דוד למצוא את הליטאי שהפקיר את מאיר לגורלו. הוא מצא גם את הבגדים של מאיר שההורים סימנו בשמו. הליטאי הודה כי הסגיר את הילד הקטן ובסופו של דבר הוא הורשע. האח הבכור הירש נלקח לאושוויץ עם עוד 130 ילדים יהודים מגטו קובנה; רק עשרים מהם שרדו. הוא שוחרר על ידי האמריקאים בתום המלחמה. דודתי מאשה נהרגה מפצצה סובייטית בפולין לאחר שמחנה הריכוז שטוטהוף כבר שוחרר. בנצל גרונאס שרד את דכאו אך נפטר שנה לאחר מכן, והירש נקלט על ידי דוד אחר, משה יוסלביץ', שגם הוא חזר ממחנות ריכוז. הירש נפטר בווילנה בשנת 1987, בן 55. אשתו ליובה ובתו מאשה ברנר (גרון) מתגוררות בישראל. לאחר שדודי מצא אותנו, נשלחתי לגן יהודי ואחותי התחילה ללמוד בבית הספר. אני זוכר שכולנו, הילדים בגן, פחדנו. באחת הפעמים הייתה שריפה ליד הגן וכמה כבאים הופיעו בקסדות שנתפסו מהגרמנים. הילדים נבהלו למראה ולקח הרבה זמן להרגיע אותנו. ימים ספורים לפני פירוק הגטו הוצא אבינו לעבוד עם שאר הצוות שלו; יותר לא ראינו איש מהצוות הזה.
אמא הועברה לשטוטהוף והשתתפה ב'צעדת המוות'. לבסוף חלתה שם בטיפוס וננטשה בבקתה כדי למות. למרבה המזל היא לא חלתה בדרך, כי החולים נורו במקום במהלך הצעדה. חיילים סובייטים מצאו אותה בצריף הזה והעבירו אותה לבית חולים צבאי, שם לקח לה זמן רב להתאושש. אמא חזרה לקובנה הרבה יותר מאוחר ולקחה אותנו מהדירה של דודי. במשך זמן רב לאחר המלחמה, בסיוטים ראיתי תמונות שונות מחיינו בגטו. בכל פעם שתיארתי את הסיוט לאמא שלי היא הייתה אומרת לי 'ככה זה היה ואיך זה באמת קרה'. מלבד אחותי וממני, אמא קיבלה גם ילד יתום, יהודה אדלמן. אמי פגשה קרוב משפחה רחוק שלה במחנה שטוטהוף והם הבטיחו זה לזה שמי שישרוד ידאג לילדים של השני. יהודה, יליד 1939, נלקח על ידי סנדלר, שהיתה לו סנדלריה במרתף בשדרות לאיסבס, שם התגוררו הוא ומשפחתו ויהודה הקטן, ששמו שונה לאגיס. אמי מצאה את יהודה והחזירה אותו הביתה לאחר ששילמה לליאודה קיברטיינה, אשת הסנדלר, 8,000 רובל, סכום כסף עצום באותם ימים, בתמורה לעלות הטיפול בו בזמן הכיבוש. כדי להיות מסוגלת לעשות את זה, אמא מכרה את הבית שלנו בוויקשניאי. אמא נאלצה כעת לטפל בשלושה ילדים בעצמה. היא עברה לווילנה ועבדה שם כמגיהה בהוצאה לאור, ממנה הודחה כיסוד 'לא אמין'. לאחר מכן היא מצאה עבודה בבית הדפוס. ארבעתנו גרנו בחדר אחד המחובר לבית הדפוס. אנחנו הילדים ישנו במיטה אחת וישבנו על קופסאות עץ במקום כיסאות, לא היו לנו רהיטים.
אמא הייתה אישה חזקה מאוד. למרות כל מה שסבלה ואיבדה, היא שמרה על רוחה ומעולם לא איבדה את רצונה לחיות. היא הרוויחה את פרנסתה ושמרה עלינו ככל יכולתה; היו לנו בגדים ללבוש ולא היינו רעבים. יהודה ואני הלכנו לגן ואילו אחותי חנה למדה בבית הספר, שם הצליחה בלימודים. אמא ידעה שליהודה יש קרובי משפחה בארצות הברית. היא הצליחה למצוא את דודו, הרב סולובייצ'יק הידוע. בשנת 1946 שילמה אמא לאישה פולניה, שקיבלה על עצמה לקחת את יהודה לפולין ולשלוח אותו משם לארצות הברית. אני זוכר איך הלכנו לראות את יהודה בתחנה ואיך הוא יצא עם האישה הזו יושבת במשאית סחורות. הוא פשוט נעלם, לא נשמע ממנו דבר עד שאמא קיבלה מכתב מבית ילדים בפראג, אליו הגיע יהודה משום מה. היא הצליחה ליצור קשר עם כמה אנשים בישראל, ובאמצעותם הגיעה אל הרב סולובייצ'יק. בסופו של דבר, יהודה הגיע לדודו באותה שנה; התברר שכאשר שלחה אותו לפולין, אמא תפרה את כתובתה ואת כתובת הדוד בבטנת המעיל של יהודה. לאמא נודע כי יהודה הגיע בשלום כאשר קיבלה מברק מוצפן מהרב. היא נאנחה לאחר מכן אנחת רווחה, בידיעה שההבטחה שניתנה לאמו של יהודה קוימה. לרוע המזל הטרגדיות שלנו לא הסתיימו; בשנת 1946 נפטרה אחותי חנה מדלקת קרום המוח. לאחר סיום הלימודים ניסיתי בתמימות להשיג מקום בפוליטכניון בלנינגרד, אבל מטבע הדברים לא עברתי את ועדת הקבלה, אחרי הכל הייתי 'אלמנט לא אמין'. סיימתי את המכון הפוליטכני של וילנה כמהנדס מכונות. בשנת 1966 התחתנתי עם רופאה צעירה, ויטה יזרעאלית. אמי נפטרה בשנת 1987. בשנת 1990 עליתי עם אשתי ושתי בנותי לישראל. שנינו עובדים כאן במקצועות שלנו. יהודה אדלמן למד רבנות, כמו דודו. יש לו תשעה ילדים; אחד מהם מתגורר בקריית ספר בישראל. בכל פעם שהוא בא לבקר את בנו, אנחנו נפגשים איתו ונזכרים בזמנים עברו. יהודה אומר שהוא כבר לא זוכר שום דבר שקשור למלחמה. הוא סבור שאמא שלי הצילה את חייו ויש בזה מידה רבה של אמת.
צרו איתנו קשר:
הפייסבוק שלנו
