מיכאל יצחקי

נולד בשנת 1919 בפאלניץ, עיירה הסמוכה לוורשה שבפולין, בן זקונים, עשירי במספר, למשפחה חסידית ענפה. בנערותו הצטרף לתנועת "השומר הדתי" בפולין, שימש כראש קן ורשה והיה חבר בקבוצת ההכשרה לקראת העלייה לארץ ישראל. בסתיו 1939, עם כיבוש פולין, ברח כפליט לוילנה, ליטא, משם קיווה לעלות לארץ ישראל, וזאת לאחר ששהה כבר 3 שנים בקיבוץ הכשרה. בסתיו 1940, על אף שהיה עבורו רשיון עלייה, לא הסתייע הדבר ומשנשאר בליטא (הסובייטית כבר), השתלב כשחקן מקצועי בתאטרון הממלכתי היהודי שבקובנה, וזאת מבלי לנתק את הקשרים עם חבריו מ"השומר הדתי" ומבלי לוותר על חלום העלייה לארץ ישראל.

בקיץ 1941, עם כיבוש קובנה, נכלא כיתר היהודים בגטו. על אף היותו פליט זר מצא דרך להצטרף למסגרת מקומית בשם "ארגון ברית ציון" (א.ב.צ.) ולמחתרת האנטי נאצית הכללית ולפעול בהן. בחורף 1942, למרות היותו "משוריין" מפני אקציות וכד', לא פסק מלהתריע באוזני חבריו על בריחה מהגטו ליער. תשובתם היתה: "אתה מטפס על קירות", לכן הצטרף לכורתי עצים ביערות ינובה וחיפש קשר. על דעת חברו הנערץ איקה גרינברג, מבחירי א.ב.צ., השתלב במבצעי רכישת נשק וחבלה מטעם המחתרת הכללית בגטו.

בסתיו 1943 נמנה על הקבוצה הראשונה שיצאה מטעם המחתרת הכללית בגטו, כדי להגיע ליערות אוגוסטובו, שם היו אמורים לפעול פרטיזנים. משחזרה הקבוצה על עקבותיה יצא בשנית במסגרת קבוצה אחרת, אולם לרוע מזלם השיגה אותם המשטרה הליטאית לאחר כ-13 קילומטרים ולאחר קרב קצר הם נתפסו והועברו לידי הגסטפו. הלוחמים נאסרו בכלא "הצהוב" (בית כלא נודע לשמצה של הגסטפו בקובנה) ולאחר כארבעה שבועות הועברו ל"פורט התשיעי" הידוע לשמצה (מצודה ליד העיר קובנה ששימשה כאתר הרג המוני בין השנים 1944-1941). הקבוצה צורפה לקבוצת עבודה, שהורכבה מיהודים מגטו קובנה וחיילים שבויים מהצבא האדום, שעסקה בהוצאת גופות יהודים שנורו מהבורות (לא אחת היו אלה מכריהם מהגטו או מלפני המלחמה) ושריפתן. שיטת שריפת הגוויות בוצעה לפי המתכונת שנוסתה כבר באתרי הרג אחרים : פתיחת הבורות, העברת הגופות באמצעות אלונקות אל מוקד שריפה שהוכן מבעוד מועד, רישום מדויק של מספר הגופות ע"י האחראי על השריפה, כתישת העצמות ופיזור האפר. אזור העבודה התנהל תחת פיקוח חמור של הס.ד. (שירות מודיעין של המפלגה הנאצית, שהיה זרוע ראשית בביצוע 'הפתרון הסופי'), כאשר האסירים כבולים זה לזה בשלשלאות ברגליים. בזמן שהותו ב"פורט התשיעי" נהג לשיר שיר, שהיה עם הזמן לשירם/קינתם של 'שורפי המתים'. "דם דם – באדם נהרות חשים, שתי רבבות מתים פה חדשים. קנו עיתון, קראו עתון! יש לי חדשות ממלוא עולם: שוד ורצח, התנפלות, שערורייה ופורענות... דם דם – באדם נהרות חשים שלוש רבבות מתים חדשים..." פזמון השיר היה חוזר על עצמו, כאשר רק בשורה האחרונה גדל בכל פעם מספר רבבות המתים. תוך כדי העבודה במזוויעה לשרוף רבבות קורבנות יהודים ביקש נפשו למות, אך התעשת ואף העלה את המוראל לחבריו, כשמתגלה זיק תקווה להמלט במאורגן. תכנון הבריחה הוטל על קבוצה מצומצמת של אסירים.לאחר שניסו כמה דרכים ותכניות שלא התאימו, גילה אחד האסירים מנהרה מלאה בולי עץ המגיעה עד לחומה החיצונית של הפורט ונתגבשה תכנית. כשהובא בסוד העניין נטל חלק פעיל בבריחה הנועזת.

תאריך הבריחה נקבע לליל חג המולד, ה-25 בדצמבר 1943, על בסיס ההנחה כי השומרים יהיו שיכורים ולא יבחינו במתרחש ואכן כך היה. במשך ארבעה שבועות, תוך סיכון חיים וכשברשותם רק אולר קטן שמצאו על גוויה ומקדח, נסרו את דלת הברזל של המנהרה. בליל המולד גילו היוזמים את סודם לכל אנשי הקבוצה וכל 64 האסירים שעדין נותרו בחיים יצאו בשקט ובצורה מסודרת לפתח המנהרה שבחצר המושלגת, כשהם מוסווים בסדינים לבנים. המנהרה הובילה אותם לחומה החיצונית של הפורט, ובאמצעות סולם שהוכן מראש עברו את החומה שגובהה 6 מטר. עם יציאת אחרון הבורחים התארגנו האסירים בשלוש קבוצות שהורכבו מראש והתפצלו ליעדים השונים בהם בקשו למצוא מסתור: מרבית השבויים ועימם גם ארבע הנשים שהיו בקבוצת האסירים, פנו לעבר היערות במטרה לחבור ליחידות הפרטיזנים. חלק אחר ביקש למצוא מקלט בקרב האוכלוסייה המקומית. חברי המחתרת ומיכאל בינהם, בחרו ברובם לשוב לגטו קובנה מתוך כוונה לספר לתושבי הגטו על המתרחש ב"פורט התשיעי" ומתוך תקווה להיעזר במחתרת לשם יציאה מאורגנת ליער. למחרת היום, עם גילוי דבר הבריחה, פתחה משטרת הביטחון בליטא במצוד נרחב אחר הבורחים. בסריקות באזורים הכפריים נתפסו חלק מהשבויים שחיפשו מסתור בקרב האוכלוסייה המקומית. בודדים הצליחו להגיע בכוחות עצמם ליער. מבין הבורחים שפר גורלו וגורל 17 משתתפי הבריחה הנוספים, שבחרו לשוב לגטו. הם הוסתרו במקומות מסתור שבגטו על ידי ראשי המחתרת, בהם גם חלק ממפקדי המשטרה היהודית, ובידיעתו של ד"ר אלקס, יו"ר האלטסטנראט. צחנת מתים נדפה מגופם ולבושם ובכדי למנוע את איתורם ע"י כלבי הגישוש של הגרמנים, הם הובלו בחשאי לבית המרחץ בגטו, שם הועלו בגדיהם, שהדיפו ריח חריף של גוויות, באש ולהם נתנה האפשרות לרחוץ גופם. מתוך מודעות היסטורית ובמטרה להפר את מזימת הגרמנים לטשטוש עקבות הרצח ההמוני, נמנה על קבוצת 11 הבורחים שכתבו "זיכרון דברים" מפורט אשר הוכתב, בשפה הרוסית, ע"י שבוי המלחמה היהודי ואסילנקו לחברת המחתרת שהובאה אל מקום המסתור. לאחר שיתר הבורחים צרפו את חתימותיהם, הועבר המסמך לבית האלטסטנראט שם הודפס בחשאי עותק נוסף. עותק אחד הוצפן בגנזך של המחתרת בגטו (ונמסר לאחר השחרור לארכיון הממשלתי הליטאי), העותק השני הועבר למטה הפרטיזנים ביערות רודניקי ומשם למוסקבה. כעבור ימים אחדים הוקרא "זיכרון הדברים" ברדיו מוסקבה והוצג כמופת לגבורה סובייטית. נוכחותו ונוכחות שאר הבורחים בשטח הגטו סיכנה את תושבי הגטו. 

ב-6 בינואר 1944, במסווה של קבוצת עבודה, יצא את שערי הגטו במשאית, עם קבוצה של 28 לוחמים (מרביתם בורחי "הפורט התשיעי"), כשהם מלווים בחיים ילין, מפקד המחתרת בגטו קובנה. יעד נסיעתם היה יער רודניצקי ליד וילנה, שם הצטרף לגדוד הפרטיזנים "מוות לכובשים" (סמרט אוקופנטם) בשורותיו נלחם כלוחם ומפקד עד בוא הצבא האדום.

למחרת השחרור, עוד בשלהי 1944, היה בין מארגני תנועת "הבריחה" הבלתי לגאלית, שחתרה להוצאת השרידים ממזרח אירופה למערבה ומשם לחופי אירופה אל עבר ארץ ישראל. בדרכי "הבריחה" נפגש עם דבורה, לימים רעייתו, ובעצמה נערה בת 16, ניצולת גטו קובנה, ויחד הבריחו את הגבולות עם קבוצה של עשרות בני נוער חברי תנועת "האיחוד" מפולין דרך סלובקיה והונגריה לרומניה, במסווה של פליטים יוונים החוזרים לארצם. באוסטריה היה אחראי מטעם "הבריחה" על מעבר הגבול שבין האזור הרוסי לאמריקאי בסן-ולנטין, ועל מעברם החשאי של אלפי ניצולי שואה. בנובמבר 1945 נישא לדבורה במחנה עקורים באוסטריה, משם עברו למחנה העקורים גרייפנברג שבגרמניה והקימו קיבוץ הכשרה של חניכי "הנוער הציוני". דבורה לימדה עברית והוא, שהדריך את הנערים, ייסד וביים קבוצת תיאטרון שהופיעה בפני העקורים במחנות שונים. יחד עם חברי קבוצת ההכשרה "אבא ברדיצ'ב" עלו על אניית מעפילים ספרדית שהובילה פחם ושמה הוסב ל"לטרון" שכל 1275 נוסעיה גורשו לקפריסין. ב-1947 יצאו עם חברי הקבוצה לא"י והקימו את קבוצת "להט" באבן יהודה, מתוך כוונה להתארגן לעלייה לקרקע. מאוחר יותר הצטרפו בני הזוג לקיבוץ תל יצחק. שימש כמחנך ומורה לדרמה בקיבוצו ובכפר הנוער נווה הדסה. היה בין העובדים הוותיקים של המפעל למבנים טרומיים מ.ל.ט. ויצא בשליחות הסוכנות היהודית לברזיל ואורוגוואי.  הקדיש את מיטב כשרונו הדרמטי ואת כל מרצו וזמנו הפנוי להנחלת תודעת השואה לבני נוער בארץ ובעולם. היה בין מייסדי "משואה" – המכון ללימודי השואה ונסע לבסיסי צה"ל ולמוסדות חינוך בכל רחבי הארץ לספר את סיפורו האישי ולתת פנים ושמות לאותם שלא זכו להגיע ליום השחרור. נגע בנפשם של עשרות אלפי צעירים ששמעו את סיפורו האישי בימי השואה ונושאים אותו עימם שנים רבות.

נפטר ב-24 במאי 1990, א' סיוון תש"ן.

מתוך: מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השניה