חנה פוזנר שפרן

חנה פוזנר נולדה ב - 1927 בווילנה (Vilnius)), פולין דאז.
אחרי 1939 התיישבה משפחתה במולודצ'נו (Molodechno). אמה נרצחה. חנה, אחותה ואביה עקרו לוילייקה (Vileika) עד אפריל 1943. אחותה נרצחה אז. חנה ואביה מרדכי פוזנר (Mordechai Pozner) הגיעו לפרטיזניקה ולחמו ביחידתו של מרקוב (Markov).
חנה פוזנר נשאה ליעקב שפרן (Jakov Szafran), פרטיזן לשעבר אף הוא, והשניים עלו לישראל ב - 1950.

השנה 1943, הפרטיזנים במערב בלרוס (רוסיה הלבנה) מכותרים על-ידי הצבא הגרמני ומצבם קריטי. בצפון-מערב בלרוס, במעבה יערות נארוץ', ליד אגם נארוץ', מוצבות יחידות פרטיזנים מבריגדת המפקד המהולל מרקוב, כשהן נצורות ביער. הפרטיזנית היהודייה חנה שפרן לבית פוזנר שימשה כחובשת בבית-חולים שדה באחת מיחידות אלו. היחידה קיבלה צווי-פינוי מבסיסה, עקב ההפצצות הכבדות מהאוויר. כל תשתית הבסיס נהרסה והיחידה התארגנה לפינוי. אנשי היחידה העמיסו פצועים על אלונקות מאולתרות מענפי-עצים, אותם נשאו לתוך הביצות סביב אגם נארוץ'. במשך שבועיים הוביל אותם איכר שהכיר את האזור דרך הביצות, כשהם נושאים את הפצועים על האלונקות ומסתתרים מהפצצות אוויריות ויבשתיות. לאחר המצור יצאו הפרטיזנים מהביצות אל הבסיס ההרוס. על אי במרכז הביצה, הוקם בסיס ארעי. באחת הפעמים בהן חנה פוזנר, אביה מרדכי פוזנר ויחיאל בורגין שרו בפני הפרטיזנים, התפעלו משירתם ושלחו את שלושתם להצטרף ללהקת הפרטיזנים באזור הכפר סלובודה הבלרוסי. חנה הייתה בת 18, אביה וחברו היו כבני 36, גיל יחסית מבוגר לפרטיזן. כל אחד מהם קיבל רובה והם החלו באימונים לצד הופעות, מדי ערב בכפר אחר, בו חנו הפרטיזנים. מלבדם לא היו יהודים נוספים בלהקה. ניקולייב, אדם בעל חזות קווקזית, שהיה נגן בתזמורת הפילהרמונית במוסקבה לפני המלחמה, שימש כמנהל המוסיקלי. הלהקה מנתה 25 איש מלאומים שונים, דוברי רוסית, שרובם המכריע ברח מהשבי הגרמני. בין חברי הלהקה היו רקדנים גרוזינים וארמנים, זמרים אוקראיניים, אקורדאוניסטים – שני פולנים ואחד בלרוסי, שלושה גיטריסטים, פולני, בלרוסי ורוסי, שניגנו גם על בללייקה ומנדולינה. הכנר היה יהודי שהתיר את זהותו והצועני היה זמר נודד שהתמחה בסיפורים מבדחים. בלהקה היו ארבע נשים פרטיזניות:
· רקדנית בלט (ובן זוגה, רקדן לשעבר מה"בולשווי בלט", שניהם ברחו מהשבי הגרמני)
· מדקלמת שירה בליווי מוסיקלי בת 20
· זמרת רוסיה שברחה אף היא מהשבי הגרמני. את שמן חנה אינה זוכרת.
· וחנה פוזנר – לימים שפרן, אביה מרדכי ויחיאל בורגין, שלושתם יהודים.
הם לנו בבתי איכרים, נדדו מעיירה לכפר כשכל ציוד הלהקה מועמס על עגלה וכך הופיעו כל ערב בכפר אחר. כל חברי הלהקה ידעו שחלק מהחברים יהודים, אך למען ביטחונם נשמר הדבר בסוד מפני התושבים המקומיים, ולכן כולם דברו אך ורק רוסית. הפרטיזנים כינו את הלהקה בשם "הופס-ס-מיקם" (ריקודים וקשת-כינור). הכפריים אהבו להגיע להופעות וחיכו לבוא הלהקה שהופיעה על במת עץ מאולתרת. בעונות הכפור הופיעו בבתים וכובדו במזון ובוודקה, מצרכים נדירים ביער. ההופעות נמשכו משנת 1943 ועד סוף 1944. לאחר היציאה מהיערות גויסה הלהקה לצבא האדום והופיעה בשורותיה. הלהקה התפרסמה בין פרטיזנים נוספים שהגיעו מיערות הסביבה להופעות. בנוסף, הופיעה הלהקה בפני הפצועים של הצבא האדום הסדיר ובבתי חולים שדה.
בתום המלחמה, מיסד הצבא האדום את הלהקה. שלושת היהודים – חנה פוזנר, מרדכי פוזנר אביה ויחיאל בורגין מצאו דרך להשתחרר, כיוון שרצו להתחיל חיים חדשים. אליהם הצטרף יעקב שפרן, בעלה לעתיד של חנה. ב-1945, בחניית ביניים בלודז', בעת המסע של חנה ויעקב ברכבת לכיוון מערב אירופה, נולדה להם בת. ההורים עטפו את התינוקת בכרית והמשיכו באותה רכבת. הם הגיעו לשלזיה וקיבלו רכוש גרמני נטוש מתושבי המקום שגורשו לגרמניה. הזוג שפרן התיישבו בעיר וולבגוך, (שלזיה הגרמנית לשעבר) יחד עם פרטיזנים נוספים. חנה יצאה מהיערות חולת שחפת ונאלצה להיפרד ממשפחה לשלוש שנים, בהן הייתה מאושפזת בבתי מרפא. התינוקת גדלה אצל אומנת גרמניה, אליזבט. אביה של חנה שאיבד את אשתו, באקציה של גטו ווילייקה, נישא בשנית לאישה שאיבדה בעל ובת במחנות. ב-1950 עלו כולם ארצה.

מתוך: מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה