יוסף גיליס

בור מתחת למיטה/ יוסף ואביבה גיליס 

להירש גיליס, צורף ושען, ולחנה, לבית לבנר, עקרת בית, נולדו שלושה בנים: פייסח (1926), איזיא (1928) ואני, באוגוסט 1938. כשאמי הייתה בהריון איתי, היא הייתה מוכנה לעבור הפלה, אבל האחים שלה התערבו, 'אל תעשה את זה, הוא יביא לך מזל טוב!'סבי מצד אבי, פייסאח, היה תכשיטן ושען בקרטינגה. לאחר מותו סבתי (אני אפילו לא יודע את שמה) השתלטה על העסק ובעזרת בניה הצליחה. אחד מלקוחותיה המקומיים לקח לעתים קרובות פריטים מסבתא שלי כדי למכור עבורה. זמן לא רב לפני המלחמה הפסיקה לסחור עמו, כי הוא החל לשמור את הכסף עבור הסחורה שהופקדה בידו. הוא סחט אותה, אבל סבתי הייתה נחושה ולא נתנה לו שום דבר אחר. לפי עדי ראייה, לאחר הפלישה הגרמנית, האיש הזה הגיע לחנות של סבתי, היכה אותה ולקח אותה למקום שבו נרצחו יהודים. שם הוא קבר אותה בחיים.למשפחתנו הייתה חלקת אדמה ליד קובנה. רוסי זקן, קונסטנטין סמוחין, ביקש מסבי, משה לבנר, למכור לו את החלקה הסמוכה לאדמתו שלו. סבא סירב, מה שגרם לסמוקין לכעוס מאוד. כשהוא עזב הוא אמר, 'אתה תחיה כדי להצטער על זה'. ביום השני של המלחמה סבי, דודי ואבי היו כולם בבית. כשראה את סמוקין עם גרמנים בחצר, אבי ברח והתחבא על המדרגה של בית השכן. בעלת הבית ההוא הבינה שאבי מתחבא מהגרמנים וגירשה אותו החוצה תוך כדי שהיא צועקת. הגרמנים תפסו את אבי, החזירו אותו לביתו, מצאו גם את סבי ודודי, והובילו את כולם לפורט השביעי, שם נורו. מיד עם עזיבת הגרמנים פרצו כמה שכנים ליטאים לבית וגנבו כל מה שיכלו לקחת.

דוד אחר, הנק לבנר, היה איש מרשים חזק שעסק בכל. הוא גם היה טבח משובח מאוד; מפקד הגטו לקח אותו לעבודה כטבח של משפחתו. במהלך 'האקציה הגדולה' נשלחה אמי לפורט התשיעי. הנק יצא לחפש אותנו, רץ בצעקות וקרא לאמא שלי, אבל לא מצא אותה. הוא הבין שהדברים נראים רע מאוד. רועד מפחד מיהר אל קצין הגסטפו ראוקה. הנק הפציר בו, שיקר שאשתו וילדיו נשלחו לפורט התשיעי והתחנן בפני ראוקה שלא ישלח אותם לשם. ראוקה אמר, 'תחזיר אותם. קח איתך שוטר ליטאי וחפש אותה.' הנק פנה לאחד השוטרים הליטאים, והבטיח כי ישלם לו חמישים מארק על מאמציו.הם התחילו לחפש את אמא שלי בטור הארוך של האנשים, התרוצצו כמו משוגעים, קראו ושאלו אנשים אם הם ראו אותה. אמא הייתה המומה למחצה מכל מה שקורה סביבה. בידה היא החזיקה תיק קטן שבו שמרה את כספה וחפצי הערך שלה 'ליום גשום': היא לא הבינה שהיום הזה כבר הגיע. כשהנק מצא אותה לבסוף, הוא תפס את התיק הזה מידיה ונתן אותו לשוטר הליטאי. זה הכעיס את אמי מאוד, לא היה לה מושג שהכסף שימש כדי לקנות בחזרה את החיים שלה ושל ילדיה.כבר בגיל 3 התחלתי להבין מה קורה סביבי ולהיזכר בכל זה. הדבר הראשון שאני זוכר הוא איך ביליתי את כל זמני במיטתה של סבתי שמחה; היו לה עשרה ילדים וכולם היו בגטו. הילדים נהגו לבקר אותה לעתים קרובות, והביאו לה תפוח או חתיכת לחם. היא לא אכלה את מה שהביאו אלא האכילה אותי. רק כשכבר לא הייתי רעב היא אכלה את מה שנשאר. סבתא שמחה מתה בסופו של דבר בגטו.

אמי, הדודים והדודות שלי היו יוצאים אל העיר לעבודה. אחי הבכור, פסאח, הועסק אצל הגרמנים כנהג. הוא הציע לאמא שלנו הזדמנות להסיע את כולנו מחוץ לגטו, אבל היא סירבה.במהלך 'אקצית הילדים' הוסתרתי ראשון בעליית הגג מתחת לגג הרעפים השבור. כעבור כמה שעות הוכנסתי לבור שנחפר בחדר, בו התגורר דודי מאיר לבנר. כדי להיכנס לבור, נאלצנו לשלוף את המגירה המכילה מצעים מתחת לספה, להסיר את בסיס הדיקט שלו ואז, מתחתיו, לפתוח את הדלת הקטנה שברצפה ולרדת אל הבור. הבור היה צפוף, עם גג נמוך מאוד והיה קר. ישבתי שם עם אמא ובן דודי, אדיק לבנר. אמא דאגה שלא נעשה רעש.הבור היה רק ​​מטר מרובע ולא היה מספיק אוויר; הותקן צינור המוביל החוצה מהבור, ובתורות עמדנו לידו כדי לנשום אוויר. כל אדם הרגיש שעליו לחכות יותר מדי עד שיגיע תורו. אחרי כמה שעות שמענו גרמנים נכנסים ומחפשים ילדים. הם שאלו את דוד מאיר אם הוא מחביא ילדים, ואמרו שאם ימצאו אותם, הוא וכל השאר יירו. למטה בבור שמענו מישהו פותח את בסיס הספה ומתחיל לזרוק את המצעים. לדברי הדוד מאיר, שעמד בחדר קהה מפחד, השוטר המלווה את הגרמנים לא טרח להרים את בסיס הדיקט של הספה והודיע ​​לגרמנים שאיש אינו מסתתר בו. נשארנו בבור יומיים. כל מה שהיה לנו זה מים ומעט לחם. העניינים נרגעו בגטו עד היום השלישי ואנשים החלו להיות מובלים שוב אל מקומות העבודה שלהם. עם זאת, מה שעדיין נשמע היה הבכי קורע הלב של אלה שילדיהם נלקחו. דוד מאיר לקח את אמי ואותי בחזרה לדירה שלנו. השכן מהחדר הסמוך, סנדלר, ראה אותי, בריא ושלם, והתחיל לצעוק ולצרוח, 'איך זה יכול להיות? הם הרגו את הבת שלי והוא עדיין חי!’ הוא הלך ישר לגסטפו להתלונן.ברגע שהשכן עזב, אמא שלי החזירה אותי לדוד מאיר, שבתורו רץ אל אחותו ריבה. בעלה, זלמן בייקוביץ', היה אחראי על חנות המזון של הגטו. זלמן נהג לשלוח מהגטו אל העיירה עגלה ועליה חביות ריקות ושקים, שאז תובא חזרה ובה אוכל.

דוד מאיר יצר קשר עם קצין אס אס, אותו הכיר היטב ושילם לו 20,000 מארק, כדי שלמחרת כאשר העגלה תוסע עד השער על ידי הנהג היהודי שלה, הוא ישב על רצפת העגלה, ואני אסתתר מתחת. אישה ליטאית הייתה אמורה להמתין בעיירה ברחוב שומם כדי לקחת אותי.מוקדם בבוקר למחרת, נאלצתי להתכרבל ולהיכנס לתיק גדול, שנסגר, אבל סדק נשאר פתוח, כדי שלא להיחנק. התיק הועבר לביתו של בייקוביץ'. זה היה מסוכן באמת להכניס אותי לבית, כי בתו של בייקוביץ' שולמית הסתתרה שם. הוציאו אותי מהתיק והוכנסתי לשק ריק, שהושאר שני מטרים מהבית שבו היו כמה חביות ריקות. שכבתי שם ארבע שעות בלי לזוז, אחוז בפחד נוראי. יכולתי לשמוע את הצעדים והקולות של הגרמנים הסמוכים. כשהעגלה התקרבה העמיסו עליה חביות ריקות והשק שאני בתוכו הועמס באחת מהן.לורי, נהג העגלה, ישב על מושב גבוה. הוא הניח את רגליו על החבית שהכילה את השק ואותי בתוכו. הגרמני התיישב על רצפת העגלה וכולנו יצאנו מהגטו בלי בעיות. גברת בלצ'ינייטה, כפי שנקבע, פגשה אותנו. היא הרימה אותי מהשק שבו שכבתי מכורבל. עברו מספר שעות עד שיכולתי לעמוד שוב זקוף. הייתי רק בן חמש וחצי.מאיר עצמו הצליח להימלט, אבל דודי חיים לבנר, ששירת במשטרת הגטו היהודית, נורה מאוחר יותר בגלל שסירב לעזור לנאצים לבצע עוד פעולות תפיסה של יהודים.

מתוך: Rescued Lithuanian Child