חנה ריטב"א

כפי שמספרת בתה, רוזה קליין גפנוביץ:

פרק ראשון: לפני המלחמה                   

אמי נולדה בראשון באפריל 1909, בזרסיי שבליטא. בשם חנה ריטב"א.  אביה של אמי היה ספר, והוא נורא התגאה בשם משפחתו הנדיר, ריטב"א, שזה ראשי התיבות של הרב יומטוב בן אברהם אשבילי בן העיר סביליה שחי ב 1250 עד 1330 ושהיה מגדולי רבני ספרד הראשונים.

היא הייתה הבכורה, יותר מאוחר נולדו עוד שלושה ילדים. המשפחה חוותה הרבה טרגדיות ותהפוכות. באותו זמן ליטא לא הייתה עצמאית אלא נשלטה ע"י רוסיה, הרוסים חששו שיהיה שיתוף פעולה בין היהודים לגרמנים. ב 15 למאי 1915 הוציא הנסיך ניקולאי ניקולאייביץ המצביא הראשי של הצבא הרוסי פקודת גירוש של יהודי ליטא מזרחה לרוסיה. (הפקודה היתה אנטישמית) .           

וכך המשפחה עברה להתגורר בעיר סארטוב שנמצאת על שפת נהר הוולגה, דרום מזרח רוסיה האירופית. לאחר תבוסת הגרמנים ב 1918 נחתם חוזה שלום בין גרמניה לרוסיה, ליטא וכל המדינות הבלטיות קיבלו עצמאות. היהודים שגורשו החלו לחזור לליטא העצמאית ולבנות את חייהם מחדש.

כאשר חזרו לזרסיי עם סכום כסף נכבד, פתח אביה מכולת ומכיוון שהיה ספר הוא פתח מספרה במקום אחר. המכולת לא הצליחה לשרוד את הימים הקשים אחרי המלחמה ופשטה רגל. כשהיתה אימי בת תשע ואחיה הקטן בן שנתיים נפטרה אם המשפחה רוזה. במהרה האב התחתן עם אחותה של אשתו המנוחה שהיתה אלמנה ואם לבת. כבת הגדולה במשפחה, אמי נאלצה לעבוד למען פרנסת המשפחה שהיתה די עניה. האם החורגת הייתה מעירה אותה בארבע בבוקר כדי שתלך לחלק חלב ללקוחות ואת זה היא זוכרת כסיוט.

בשנת 1922 למשפחה נולד אח חדש וקראו לו עזריאל. היא טיפלה בו במסירות ואהבה, ועד סוף החיים הוא היה האח האהוב עליה. הילדים של האב היו רזים מאוד, וילדיה של אישתו מלאים. כשיום אחד כבר בבגרותה כשהיא חזרה הביתה מוקדם מהעבודה היא גילתה מלא אוכל משובח על השולחן כמו חמאה, ריבה, סוכר. אמא חורגת וילדיה יושבים ליד השולחן ואוכלים… היה פיצוץ גדול ואז האם החורגת הצדיקה את עצמה ואמרה שאת האוכל היא קונה בכסף פרטי שלה ואין בזה שום רע.

למרות כישוריה הרבים המחסור בכסף לא נתן לאמי הזדמנות ללימודים מסודרים. ויותר מאוחר היא התחילה לעבוד לפרנסתה בחנות למעילים בקובנה, התחתנה ויותר מאוחר התגרשה. אמי תמיד חשבה שבגלל שלא היתה לה אמא חייה לא הלכו במסלול הנכון.

באותו זמן ליטא הייתה רפובליקה עצמאית, בקיץ 1939 הצבא הרוסי נכנס לליטא אחרי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין גרמניה לברית המועצות ושוב המדינות הבלטיות היו תחת השלטון הרוסי וב 1940 ליטא הצטרפה רשמית לברית המועצות. הקהל היהודי חשב שהגיעו זמנים מאושרים שסוף סוף יהיה שוויון מלא. כפי שסיפרה אמי , מהר מאוד היהודים היו מאוכזבים מהרמה התרבותית והתנהגותם הגסה של הרוסים, אבל כל הסבל הזה היה כאפס בהשוואה למה שיעברו יותר מאוחר ... במלחמה.     

פרק שני: תחילת המלחמה

בשתיים בצהריים סירנה מפחידה פילחה את האוויר. ברחובות התחילה המהומה, מכוניות נסעו הלוך וחזור, אנשים הסתובבו והם היו נראים די אבודים, נערים צהלו "אנחנו נראה להם הניצחון הוא שלנו". ראיתי משפחות צעירות שנפרדות בנשיקות וחיבוקים מאבות המשפחה. ובכל הכאוס הזה, לי הייתה רק מחשבה עצובה אחת, כמה חיילים יהרגו ולכמה משפחות מחכה טרגדיה מצמררת. כל זה קרה בתחילת מלחמת יום כיפור. ומחשבות על תחילת מלחמת העולם השנייה בה עולמה של משפחתי התהפך. עלו והציפו בי זכרונות על אימי בנקודה הדרמטית של תחילת מלחמת העולם השנייה. לא היה פחד על כניסה של צבאות ערב לארצי. אני משערת שגם אימי כמו כל האוכלוסייה היהודית האמינה שהצבא האדום החזק יהדוף את הגרמנים והכל יגמר תוך כמה שבועות. אבל המציאות הקשה הגיעה מהר מדי.

יום ה-21 ביוני 1941 היה יום שבת נעים וקיצי. אבל למחרת ה-22 ביוני התהפך עולמם. כל תושבי קובנה שבליטא התעוררו למציאות חדשה, המציאות של מלחמת העולם השנייה. גם משפחתה של אימי משפחת ריטב"א קמה בבוקר לצלילי רעש המטוסים. ההבטחות של סטאלין על עמידות הצבא האדום וההגנה על חיי התושבים קרסו עם ההפגזות של מטוסי הגרמנים . יומיים אחרי פרוץ המלחמה בקובנה התארגנה המשטרה הליטאית שקיומה אושר ע"י הרשויות הליטאית והגרמנית ביחד. הם כינו את עצמם "פרטיזנים" משחררי ליטא שענדו על שרוול שמאל של בגדיהם האזרחיים סרט לבן, עכשיו הם היו בעלי הבית החדשים של העיר קובנה. הם החלו את הפוגרומים והתנכלויות לאוכלוסיה היהודית. הקורבנות הראשונים היו גברים יהודיים שנחטפו מהרחובות והבתים בלי הבחנה. אבל היו גם חטיפות של נשים וילדים שהובלו להשמדה לפורט התשיעי (גיא ההריגה של היהודים). רק בימים הראשונים נרצחו כששת אלפים יהודים ברחובות העיר.

משפחת ריטב"א לא הספיקה לברוח או להסתתר. זאת הייתה משפחה גדולה: סבא ואישתו, שישה ילדים בוגרים ושתי נכדות. כולם גרו ב" סלובודקה " שכונה יהודית בקובנה מעבר לנהר "ניימן". משפחת ריטב"א הייתה משפחה רגילה בנוף השיגרתי של העיר, לא פעילים פוליטיים ולא פעילים חברתיים סבי היה ספר, ואימי חנה כבת שלושים, עבדה לפרנסתה בחנות בגדים.

לפני שהגרמנים נכנסו לעיר, שלושת אחיה חיים, גרשון ועזריאל הצליחו לעזוב את העיר ובבית נשארו סבי המזדקן, ארבע נשים ושתי הנכדות. באוגוסט 1941 כשלושים אלף יהודים כולל משפחתי לפי ציווי הנאצים נכנסו לגטו שבקונבה, הגטו הראשון בשטחים הכבושים של ברית המועצות. הוא מוקם בקובנה בחלק של הרובע סלבודקה שהיה מאוכלס ביהודים ובין 8 ביולי עד 15 באוגוסט היהודים עם כל רכושם היו צריכים לעבור רק לאזור זה. היהודים ברצון נכנסו לגטו כי כל הגרמנים הבטיחו להם שיהיו מוגנים בגטו מפני תקיפותיהם של הגרמנים והליטאיים. הגטו הוקף בגדר תיל דוקרנית ונשמר ע"י אנשי המשטרה הליטאית. הגרמנים נתנו פקודות אבל את העבודה השחורה עשו הליטאיים כלומר ה"פרטיזנים" עם הסרט הלבן על השרוול. הם היו המבצעים הראשונים של הרג היהודים. יותר מאוחר במקום גדרות התיל בנו חומת אבן ואז ההרגשה נעשתה כבדה כאילו הם נמצאים בבית סוהר. ומחשבות על העתיד נהיו קודרות יותר ויותר.

פרק שלישי: גטו

החיים בגטו היו קשים מנשוא, כל המשפחה הגדולה של אימי הצטופפו בדירה קטנה עם עוד משפחות. וכל היהודים בגטו הצטופפו בחדרים קטנים בגלל השטח הקטן מסלבודקה (שכונה יהודית בקובנה) שהוסב לגטו. הסיוטים התרחשו כמעט יום יום: רציחות, גניבת רכוש, אקציות.

כל האקציות תמיד באו באופן בלתי צפוי לתושבי הגטו בעיקר בלילה שבין שישי לשבת. באקציה הגדולה ב 28 באוקטובר, פקידים ליטאים התפרצו לדירות וציוו על האנשים להתלבש ולהתלוות אליהם, ברחוב חיכו להם חיילים ליטאים. הדבר עורר בהלה זעקות הנשים והילדים הדהדו בכל הסביבה ותחת משמר כבד הם הובלו לפורט התשיעי מה שהיה אתר רציחות. באקציה זו  נרצחו כתשע אלפים יהודים. ב 27 במרץ התרחשה גם אקציה של ילדים ואפילו אקציות של ספרים בשל האיסור על החזקת ספרים בבתי היהודים.

בגטו הפחד מהאקציות של הילדים הובילה את משפחת ריטב"א להסתיר את הילדה הגדולה מירלה בביתם של כפריים ליטאים בעד סכום כסף נכבד. באחד הימים אימי הצליחה לצאת מהגטו ולבקר את הילדה. עד סוף ימיה היא זכרה את עיניה המפוחדות, שערה השחור המתולתל מסתתרת בין הילדים הבלונדיניים של המשפחה. את הילדה הקטנה המשפחה הצליחה להסתיר מהאקציות עד חיסול הגטו. במהלך האקציות הבלתי פוסקות הצטמצמה בהדרגה אוכלוסיית הגטו.

במהלך הזמן הגרמנים הבינו שהם צריכים אנשים שיעזרו להם  לנהל ולקשר בין תושבי הגטו להנהלה הגרמנית.  מתוך הגטו נבחרו מכובדי הקהילה, רופאים, עורכי דין, מורים ל"יודנראט"  וזאת הייתה ההנהלה היהודית של הגטו. ובגטו החלו לפעול  לשכת עבודה, מחלקת בריאות, עזרה סוציאלית, משטרה, בתי ספר, בתי חולים, בית מרקחת, בתי מלאכה ומספרות. כל המוסדות האלה דאגו לצרכים הפנימיים של הגטו.

החיים בגטו נמשכו לצד פחד ורצח. יום אחד הגיע דייר חדש לביתם של המשפחה, הוא היה עובד כפייה בחפירות מחוץ לגטו ושמו היה אהרון גפנוביץ' הוא היה כבר בעל משפחה ואב לילדה בת חמש. בדמעות הוא סיפר שכל משפחתו בעיירה טלשיי (עיר בליטא), כולל אשתו ובתו היו הקורבנות הראשונות של חיסול נשים וילדים של הנאצים והן נורו מיד ע"י הליטאים.

במשך הזמן, צצו כללים חדשים מצד שיתוף פעולה בין ליטאים לנאצים. הפחד היה שאנשים בודדים יוצאו להורג מהר יותר מאשר משפחות, היו זוגות שהתחתנו ואפילו אימצו ילדים של אחרים, וזאת רק בגלל שרצו לדמות עצמם למשפחה רגילה. אהרון ואימי החליטו להתחתן ולהצטרף למשפחתה הגדולה. בהמשך אהרון הצליח להצטרף לקבוצה של פרטיזנים יהודים ביערות רודניקי. ואימי נשארה בבית  עם משפחתה. 

מכיוון שאבי לפני המלחמה היה בצבא הליטאי, היו לו הרבה עצות פרקטיות לשמירה על הגוף במצבי דחק, למשל הוא הציע לכל המשפחה להתקין שכבה עבה של סוליה לנעליים. ההצעה הזאת בהמשך הצילה את חיי אימי. בשמיני ליולי 1944 חוסל הגטו שבינתיים הפך למחנה ריכוז. החיילים העמידו בשורה את תושבי הגטו והפרידו בין המשפחות. אחותה של אימי ששמה היה רוחלה סירבה לצאת ממלינה (מחבוא בתוך הבית) ולקחה את הסיכון בתקווה שהיא תשרוד. שאר המשפחה החליטו לצאת ולא להקשיב לדעתה. אביה של אימי אשתו ובתה אימי וילדתה הקטנה של רוחלה כן יצאו. ומאותו רגע המשפחות הופרדו אימי ואביה הופנו לצד ימין וכל היתר לצד שמאל וזאת הייתה הפעם האחרונה שראתה אותם. אימי ואביה הועברו למחנה הריכוז שטוטהוף.

פרק רביעי: החיים במחנה

שטוטובה, עיירה קטנה בקרבת הים הבלטי ליד גדנסק שבצפון מערב פולין. אף אחד לא היה שומע את השם הזה אם לא ב 1939 הקימו הנאצים מחנה עבודה לאסירים פוליטיים שיותר מאוחר נהפך למחנה הריכוז שטוטהוף מקום כליאה והרג היהודים. לשטוטהוף אימי הגיעה בספינה דרך הים הבלטי עם קבוצה של אנשים שלא הכירה, עם חרדות עמוקות על משפחתה שנשארה מאחור.  תנאי הדרך היו אכזריים. את האסירים הכניסו למכולות מסע ענקיות ושם הצפיפות הייתה נוראית ממש לא היה מקום לנשום האוויר היה דחוס והריחות העזים חנקו את האנשים. כעבור שבוע הם הגיעו לחוף ובצעקות ומכות הוציאו אותם החוצה. הדרך למחנה עברה בנוף פסטורלי של שמש עצים ופרחים ובתים קטנים ומסודרים. בהצטלבות הדרכים הם חלפו על פני שלט שהיה כתוב עליו שטוטהוף,  ואחרי תמונות גן העדן הזה הם נכנסו למחנה המחריד והנוף התחלף לצריפים עלובים, ערימות של בגדים ונעליים, ארובה עם אפר שחור של הקרמטוריום. המבנים במחנה היו מפחידים בכיעורם. דבר ראשון שנאלצו לעבור היתה סלקציה, החלשים נשלחו ל"מקלחות" למותם וגופותיהם לקרמטוריום. 

בצדי השביל עמדו שורות של צריפים ארוכים שהיו מאחורי גדרות תיל. אימי ראתה מאחורי גדרות התיל אנשים תשושים בבגדי אסירים עם צפייה לראות עם פנים מוכרות. היו גם כאלה שניסו לשאול שאלות אך הם מיד קיבלו מכות. אחרי מסדר וספירה, האסירות נכנסו לצריפים שבהם היו מסודרים בשורות קרשי עץ ריקים שהיו מיועדים לשינה קבוצתית. כולם ישנו ביחד וחיממו אחת את השניה. לפתע תנאי החיים בגטו התחילו להראות להם נוחים .

הסיפורים שסיפרה לי אמי על החיים במחנה היו קשים מאוד. בבוקר, לפני העבודה היו מקבלים האסירים קפה ופת לחם יבשה ואחרי מסדר הבוקר היו מובילים אותם לעבודות פרך שהיו או סחיבת אבנים לבניית כבישים או לעבוד בחקלאות גם בימים גשם קשים וגם שהשמש הייתה שורפת. אחרי העבודה, מסדר וספירה, האסירות היו מקבלות מרק דלוח עליו היו צוחקות ואומרות זו לזו בגיחוך "איזה מרק טעים, אנחנו חייבות את המתכון" ההומור הזה נתן להן אופטימיות זעירה וחלומות על חיים אחרי השחרור. אחרי זה היו נכנסים לישון בצריפים.

במסדרים הסוהרים המשיכו בסלקציה וכל מי שנראה להם תשוש וחלש נשלח "למקלחות" למותם. במחנה היו כמובן תנאי היגיינה קשים והתפשטו בו מחלות כמו טיפוס בגלל כינים.

בבוקר הנאצים היו מוציאים גופות של אסירות שמתו בלילה וגופותיהן הושלכו מחוץ לצריפים, כל האסירות חויבו לצפות במחזה המזעזע הזה.

בתחילת 1945 התפשטו שמועות במחנה כי צבאות גרמניה מפסידים בקרבות נגד הארמיה האדומה. וחדשות אלה השפיעו גם על התנהגות הנהגת המחנה שהיו מאוד מוטרדים ונעשו אכזריים יותר.

יום אחד הנהלת המחנה הודיעה שמי שאין לו בגדים חמים ונעלים במצב תקין יבוא לכיכר ושם יתנו להן תלבושות. דווקא לאימי היו נעליים מצוינות מכיוון שאבי אהרון הציע עוד בגטו לכל המשפחה להוסיף לסוליות עוד שכבה עבה של עור. אבל בגדים חמים לא היו לה, והיא קיוותה לקבל מעיל חם. היא התחלפה עם אחת האסירות שהיו לה נעליים קרועות ועברה לצד הנזקקים, כשהקבוצה בה הייתה אימי שחיכתה לבגדים החדשים שמה לב שחיילים עם נשק מצידו השני של הכיכר מתקרבת אליהם, ואז היא הבינה שטמנו להם מלכודת מוות והם לא יזכו בהטבות מצילות חיים. ההחלטה הייתה מהירה, לברוח כל עוד קבוצת החיילים לא התקרבה לקבוצת האסירות. היא חמקה מהר, הסתתרה ונצמדה לאורך הקיר של אחד הצריפים הקרובים. ואז.. היא ראתה את מפקד המחנה הולך לחלוף על פניה דרך המעבר לאורך הצריף בדרכו לכיכר. היא עצרה את נשימתה, בפחד אימים נצמדה לקיר במחשבה שחייה עומדים להסתיים. הוא פסע באיטיות והתקרב אליה כל כך שהיא ראתה את פניו ועיניו שהיו מאד טרודות במחשבות. הוא היה מרוכז בתוך עצמו ולא הסתכל על הדרך ולא הבחין באימי משותקת מפחד צמודה לקיר. הוא המשיך בדרכו ועבר בלי לראותה.

אחרי שאימי חזרה לצריף האסירה לה נתנה את נעליה סירבה להחזירן ואחרי ויכוחים מתמשכים היא החזירה אותן לאימי. הצבא האדום התקרב יותר ויותר וגם חיילי המחנה היו תשושים ורעבים.  ועם חיסול המחנה אימי וכל מי שנשאר בחיים צעדו בצעדת המוות לכיוון גרמניה.

פרק חמישי: צעדת המוות

שנת 1945 הגיעה. מצבה של גרמניה בשדה הקרב היה גרוע ביותר ובמרץ המחנה חוסל. את האסירים אספו לצעדה. הנאצים חיסלו את התשושים וחסרי הבגדים מביניהם. אלה ששרדו הובלו במה שנקרא לאחר מכן, צעדת המוות לכיוון גרמניה. מזג האוויר במרץ 1945  היה קר, והשלגים מימות החורף עדיין לא נמסו, הצעדה התקדמה בנוף מיוער. השומרים חילקו שליש כיכר לחם והודיעו שזה לשלושה ימים. זאת אומרת שהצעדה הייתה אמורה להימשך שלושה ימים, אבל שלושת הימים חלפו והצעדה המשיכה.

כוחותיה של אימי אזלו. ללא בגדים וללא אוכל היא הבינה שלסיים את הצעדה משמעו גזר דין מוות. גם כוחותיהם של החיילים הנאצים הלכו ונגמרו, תנאי הדרך הקשים השפיעו גם עליהם הם היו גם רעבים, תשושים ואכזריים ביותר.

נשים שהיו תשושות וכוחן לא עמד להן השומרים ירו להן בראש, וברגל דחפו אותן לצידי הדרך. מרחוק דרך עצי היער ראו אורות מבצבצים מחלונות הבתים. אימי חיכתה  לשעת הכושר וברגע של הסחת הדעת של השומרים יצאה מן השיירה וחמקה ליער. כעבור הליכה קצרה, היא ראתה בית. היא אזרה אומץ ודפקה בדלת. 

פרק שישי: ההצלה

את הדלת פתחה לה פולניה זקנה, ובלי הרבה שאלות והכניסה אותה לביתה. הפחד והחששות עברו לאמי ברגע שראתה את סבר פניה של הפולניה. אמי בפולנית סיפרה לה על מה שעברה. האישה הפולניה ששמה היה מגדה הקשיבה לה בסבלנות. לאחר ההסבר של אמי מגדה האכילה אותה במרק חם ואחר כך הוציאה מפינת חדר אמבטיה מאלומיניום. היא מילאה אותה במים חמים, ועם בנזין ניקתה את ראשה של אמי מהכינים. את כל הבגדים השליכה לתנור בוער. ההרגשה של המים החמים על גופה של אמי החזירה אותה למציאות החדשה בלי חיילים בלי מכות ובלי פחד. מגדה לקחה מהבוידעם בגדים ישנים אך נקיים וגרביים קרועות אותן נתנה לאמי. אמי תפרה את הגרביים וכך היא עשתה מהן גרביים ארוכות וחמות שעזרו לה להתמודד עם הקור. את החמלה והאנושיות של מגדה אמי זכרה כל החיים.

מגדה הייתה מה שנקרא "בלבוסטה" היא הייתה מאד מהירה ועניינית, אך על עצמה ועל סיפור חייה שתקה. באותו זמן לא היה בבית איש מלבדה, מגדה אמרה לה כי יש סכנה להשאיר אותה בביתה ולכן לקחה אותה לאסם התבואה בחצר. שם אמי הסתתרה. באסם הייתה אישה נוספת שסבלה ממחלת השחפת היא ירקה דם והייתה בשלבים סופניים. האישה סיפרה לה שהיא גם הייתה אסירה בשטוטהוף. מגדה דאגה להן לאוכל. כך הצילה האישה הפשוטה כפרית את חיה של אמי.

לאחר כמה ימים מגדה סיפרה לאמי כי הצבא האדום נכנס לאזור והיא יכולה לצאת לדרכה. וכך חזרה אמי לקובנה ושם קיוותה לפגוש את בני משפחתה.

פרק שביעי: החזרה הביתה

החזרה הייתה מלאה בתקוות לפגוש את בני משפחתה. אמי הייתה מאושרת לחזור חיה ובריאה מהתופת.

האושר והתקווה התפוגגו במהרה והפכו לצער ויגון. במהרה היא גילתה שכל הילדים והנשים של המשפחה לעולם לא יחזרו הביתה. אחותה שלא הסכימה לצאת מהגטו ביום חיסולו ונשרפה בעודה בחיים מהצתות הבתים בגטו. אשתו של אביה ובתה ונכדתה של אשתו נשלחו בזמן הסלקציה למוות.

בחזרתה לקאונס אמי פגשה את אביה יעקב ואת בעלה אהרון גפנוביץ. הוא היה פרטיזן ביערות רודניקי שבליטא. כשאבי חזר נודע לו כי אביו ואחיו יענקלה לא שרדו, והוא פגש רק את אמו ושלושת אחיותיו שהספיקו לברוח מזרחה. מאוחר יותר חזרו גם האחים של אמי חיים ועזריאל  מהקרבות של הדיוויזיה הליטאית.

יותר מאוחר גם אחיה גרשון חזר. וכמו שהתברר הוא היה בשבי ובמחנות עבודה אצל הנאצים, ובדצמבר 1943 הצטרף לשבויים של וולאסוף שבתור שבויים חיו בתנאים הרבה יותר טובים משבויים סובייטים. ומכיוון שהיה כבאי נשלח לצרפת לעזור לגרמנים. הוא הציג את עצמו כחייל טטארי וכך ניצל ממוות. משם הצליח לברוח ולהצטרף לפרטיזנים הצרפתיים ”מאקי" ועל זה הוא קיבל מדליה ואות הוקרה ממשלת צרפת. ב 45 הוא חזר לקובנה בכדי לפגוש את אשתו ובנו אבל הם נרצחו כבר בתחילת המלחמה בשנת 41.

החיים נמשכו, להוריי נולדו שני ילדים אני ואחי התאום אבל הטראומה של אמי הייתה מורגשת. היא לא הסתירה את חוויותיה מהמלחמה ותמיד סיפרה את סיפורה.

ב1967 אמי הצליחה להגיע לפולניה ולבקר את משפחתה של מגדה. היא זיהתה את הבית. את הדלת פתח לה בן משפחה של מגדה וזוהי למעשה הפעם הראשונה והאחרונה שהיא ראתה את המשפחה המורחבת. אבל האישה האמיצה ואנושית, מגדה כבר לא הייתה בחיים. ולכל בני משפחתה אמי סיפרה על כמה מופלאה הייתה מגדה. והודתה להם מעמקי נשמתה.

לצערי איני יודעת את שם משפחתם ושמו של הכפר ותמיד זוכרת שיש "אנשים טובים באמצע הדרך, אנשים טובים מאוד". ולצערי מגדה לא קיבלה את התואר של חסידת אומות העולם. ונשארה אחת מהגיבורות האלמוניות של המלחמה.                                                                

צרו איתנו קשר:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

למכתבים: ת.ד. 1005, רמת השרון, 4711001 טלפון 5616706 03
[email protected]

הצהרת נגישות

הפייסבוק שלנו

X סגירה