חנה לוינשטיין

בת משה ושיינה ברון.

נולדתי בשנת 1926 בטבריג, ליטא. אבי היה סוחר עצים. היו לי 6 אחים ואחיות. סבתי מצד אבי גרה בקרבת מקום, ואילו סבתי מצד אמי גרה בעיר הנופש יובריק, לשם נסענו מידי פעם לחופשות. עד גיל 16 למדתי בבית ספר יהודי, אחי למד בישיבה ואחותי באוניברסיטה בקובנה. כאשר נכנסו הרוסים לאזור, היחס ליהודים הורע וחלקם נשלח לסיביר.

בשנת 1941 נכנסו הגרמנים. ברחנו עם הרוסים עד גבול לטביה. מאחר ולא אפשרו לנו לעבור את הגבול, נשארנו אצל משפחה יהודית שגרה סמוך לגבול. החלטנו ללכת ברגל לעיר שבלי. הגרמנים הכניסו אותנו לגטו. עבדתי במשחטה, ובהמשך בבניית שדה תעופה, וגרתי באוהל עם עוד כמה בנות. שאר בני משפחתי נשלחו לחפירת שוחות בעיירה קטנה בשם אזרן. לאחר 3 שנים הוחזרנו לתקופה קצרה לגטו, משם נשלחנו למחנה שטוטהוף. בסלקציה הופרדתי מאמי ומאחותי הקטנה, שרל'ה, שנשלחו לקרמטוריום. אחותי רחל משכה אותי אתה - כך ניצלו חיי. נשלחתי למחנה הריכוז קבזלדורף, שם עבדתי בעבודות פרך. סבלתי רעב, קור נוראי ולא היו לי בגדים חמים.

עם התקרבות הרוסים הוצאנו לצעדת מוות. בלילות שוכנו באסמים. לאחר כמה ימים השומרים הגרמנים ברחו, אחותי ואני ניצלנו את המצב וברחנו גם אנו. איכר פולני החביא אותנו במתבן מעל רפת לכמה ימים ומדי יום הביא לנו לחם ותפוחי אדמה קפואים. הגרמנים מווקמרט הודיעו כי אנו משוחררות. כאשר נכנסו הרוסים נשלחו היהודים שהיו במקום לחווה להתאוששות. שם פגשנו קצין יהודי בשם גורביץ שדאג לכל צרכינו. לאחר שהבראנו נשארנו לעבוד בחווה עד סוף המלחמה.

אחותי ואני חזרנו לקובנה שבליטא. החלטנו לברוח מפני המשטר הסובייטי לפולין, אך נתפסנו והועמדנו למשפט. נשלחתי לסיביר לשנה וחצי. לאחר ששוחררתי הגעתי למקום בשם לפל. הייתי על סף ייאוש. שתי פולניות הצילו אותי ונלקחתי למשפחה יהודית. לאחר זמן מה חזרתי לווילנה, שם פגשה את אחותי. בשואה איבדתי את הוריי, משה ושיינה, את אחיותיי שרה ובתיה, את סבתי רבקה, ואת כל דודיה ודודותיה על משפחותיהם. אחד מאחיי ברח לרוסיה, חלה ונפטר שם. איבדתי כ-40 מבני משפחתה הקרובה.

בשנת 1954 נישאתי בווילנה לשרגא לוינשטיין. בשנת 1969 עלינו ארצה באופן עצמאי. בארץ עבדתי בהנהלת חשבונות במפעל. לשרגא ולי בת בשם דינה, וכן שלושה נכדים.

מתוך: זוכרים לדורות-רעננה