וולף וילנסקי

ביום ה- 7 בינואר 1992, בגיל 73, נפטר גיבור ברית-המועצות וולף וילנסקי. מאות רבות של אחים לנשק, חברים ללימודים לתנועת הנוער, קרובים וידידים ליוו ביום ה- 9 בינואר 1992 את וולף וילנסקי- איש קובנה, מפקדם הנערץ וחברם מילדות ונעורים , בדרכו האחרונה. טור ארוך, דומם ודואב השתרך לאורך השבילים הצרים של בית הקברות הישן של ראשון לציון. גשם זלעפות הצליף בפניהם של המלווים, רוח עזה טילטלה בזעף את המטריות שבידיהם, בידרה את שולי המעילים ונידנדה בחוזקה את צמרות הברושים. ענני עופרת כבדים כיסו את פני השמיים מקצה עד קצה. נדמה היה שביום חורפי וקודר זה גם השמיים מבכים את מותו של האדם היקר, אלוף משנה של כבוד בצה"ל, פולקובניק לשעבר בצבא הסובייטי, גיבור ברית-המועצות, וולף וילנסקי. על-יד הקבר הפתוח עמדו בדומיה אבלים ואפופי יגון רעייתו סוניה, שלחמה לצידו כחובשת קרבית, בנו אריה, בתו ליליה, אחותו שרה, נכדיו, קרובי משפחה ומאות רבות של חבריו לנשק וידידיו. סיפור חיוו של וולף (זאב) וילנסקי הוא סיפורו של נער יהודי מקובנה שבליטא, איש "השומר-הצעיר", אשר בסערת המלחמה ובבעלותו הייתה מאפייה בסלבודקה, פרבר קובנה, הידוע בזכות ישיבת סלודובקה המפורסמת. בהיותו נער התייתם מאמו. משחר ילדותו ספג את ערכי המסורת היהודית והתחנך באווירה ציונית, שאפיינה את יהדות ליטא המפוארת. למד בגימנסיה העברית "יבנה", בוגר בית-הספר "אודט" בקובנה, חניך תנועת "השומר-הצעיר" בליטא. התקופה זו התבלט בפעילותו האירגונית והחינוכית בתנועה, היה הרווח החיה הקרב הנוער האחד ממנהיגיו הטבעיים. בשנת 1938 היה חבר בגרעין להכשרה חלוצית בחווה חקלאית ליד קובנה והכין את עצמו לעלייה ולהגשמה חלוצית. בשנת 1939, עם סיום לימודיו בבית ספר "אודט", התגייס לצבא הליטאי למילוי שיורת-חובה. לאחר סיפוחה של ליטא לברית המועצות, בקיץ 1940, המשיך את שירותיו הצבאי בשורות הצבא הליטאי, שהוסב לקורפוס הליטאי הטריטוריאלי ה- 29 של הצבא האדום, ובמהלכו נשלח כחוגר לבית-הספר לקצינים בווילנה. כבר בימים הראשונים לאחר פלישת צבאות גרמניה הנאצית לברית המועצות עבר וילנסקי את טבילת האש הראשונה. בקרבות מאסף מרים של הצבא האדום הנסוג עם חילות האויב המתקדם, יחד עם חבריו לבית-הספר לקצינים, הוא נטל חלק בקרב הגנה על גשר בקרבת העיירה הביילורוסית מולודצ'נו. בשלהי שנת 1941 התחילה להתארגן בעיר באלאחנה שעל הוולגה ובסביבתה הדיוויזיה הליטאית ה-16. אלפי פליטים יהודים מליטא התגייסו לצבא האדום והופנו לשורות הדיוויזיה הליטאית. בין הראשונים שהגיעו לשורות הדיוויזיה הליטאית, היה בוגר בית-הספר לקצינים בווילנה, שהועבר עם פרוץ המלחמה לעיר סטאלינסק שבסיביר, לייטננט (סגן) וולף וילנסקי. מכאן ואילך כל דרכו הקרבית של ו. וילנסקי, כל מבצעיו עטורי התהילה, קשורים עם דרכה הקרבית של הדיוויזיה הליטאית. במשך שלוש שנים רצופות הוא לא הוציא את נשקו מידיו, פרט לתקופות קצרות של החלמה לאחר פציעות חוזרות ונשנות. אומץ ליבו, גבורתו האישית וכישוריו הצבאיים שהתבטאו בכושר מנהיגות, תמרון נבון ועמידה איתנה במצבי לחץ, תרמו לקידומו בתפקיד ועד מהרה הוא התמנה לתפקידי פיקוד בכירים, כמפקד הגדוד השלישי בחטיבה 249, ראש מטה החטיבה וסגן מח"ט. מבצעיו הצבאיים, תושייתו ואומץ ליבו, דוגמתו האישית ונכונותו להסתער על האויב בראש חייליו הפכו אותו לאגדה והפריכו את הגירסה האנטישמית הנפוצה, שיהודים הם מוגי-לב ומשתמטים. הודות לגבורתו האישית היה אהוב ונערץ על-ידי הלוחמים שהיו תחת פיקודו, יהודים כגויים, וללוחמים היהודים היה מקור לגאווה והשראה. עוד בטרם צה"ל היה וילנסקי זה שהוביל את חייליו לקרב עם הפקודה "אחרי!" וחייליו נלחמו בחירוף נפש יחד עם מפקדם הנועז. על הצטיינותו בקרבות והישגיו הצבאיים, אומץ-ליבו וכישרונו להוביל חיילים לקרב, זכה וולף וילנסקי בעשרות עיטורים ואותות שונים, לרבות עיטורי הגבורה הגבוהים ביותר. על הצטיינות בקרבות החורף ליד הכפר אלקסייבקה הוענק לו אות הצטיינות הראשון- עיטור "הכוכב האדום". על הישגיו הצבאיים בקרבות הקיץ בקשת אוריול-קורסק, היה בין הקצינים הראשונים שהוענק להם עיטור "אלכסנדר ניבסקי". בסתיו 1943, בגזרת החזית בסביבות העיר נוול, חזר הגדוד בפיקודו של וילנסקי עמוק לעורף האויב וחיסל מפקדה צבאית רמת דרג - משימה ששני גדודים לפניו נכשלו בה כישלון חרוץ וחזרו ממנה בשן ועין... וילנסקי ואנשיו חזרו כמעט ללא אבידות. על הצלחתו בביצוע המשימה הוענק לו אות הצטיינות הגבוה – עיטור "הדגל האדום הקרבי". באוקטובר 1944, אחרי קרבות הבלימה במבואות העיר שאוולי שבליטא, עברה הדיוויזיה למתקפה בחבל ז'מאיטיה שבמערב ליטא. גדודו של וילנסקי היה בחוד החנית של הכוח הפורץ. עד מהרה הגיעו יחידות הדיוויזיה לניימן. הגדוד השלישי של וילנסקי בחטיבה 249 השתלט על הצטלבות מסילת-הברזל והכביש בין הערים קלייפדה וטילזיט, אשר היו עדיין בידי הגרמנים. ההשתלטות על צומת אסטרטגי חשוב זה חסמה את דרך הנסיגה לחיל המצב בעיר קלייפדה וסיכנה אותו בכיתור. הגרמנים הפעילו כוחות רבים בכדי להדוף את כוחותינו מן הצומת. וילנסקי, שעמד בראש חייליו, גילה אומץ-לב וגבורה עילאית וסיכל אין-ספור התקפות של כוחות האויב בליווי טנקים על עמדות גדודו. במהלך הקרב נפגע צוות מיקלענים של מיקלע כבד. וילנסקי תפס את מקומם, נתן לכוחות המסתערים של הגרמנים להתקרב ומטווח קצר פתח עליהם באש תופת. בזכות עמידתו האיתנה של הגדוד בפיקודו של וילנסקי ומעשה הגבורה האישי הוענקו לו התואר "גיבור ברית-המועצות" ואות "כוכב הזהב". שמו של המג"ד הפך להיות שם נרדף לגדוד השלישי בחטיבה 249 שבפיקודו: "וילנסקי הדף", "וילנסקי תוקף", "וילנסקי מסתער", "וילנסקי כובש!" הביטוי האהוב עליו בדיווחיו למפקדים היה: "אני מתקדם בסערה!" הוא הלך בראש חייליו, כששמו הולך לפניו והלוחמים אחריו. עם תום המלחמה סיים וילנסקי בהצטיינות את האקדמיה ע"ש פרונזה במוסקבה והועלה לדרגת אלוף-משנה. אולם בזה בעצם נגמר מסלול קידומו הצבאי של המפקד היהודי המהולל. למרות עברו הצבאי המפואר, כישוריו והשכלתו, חסמו בפניו השלטונות הצבאיים את הדרך לתפקידי פיקוד גבוהים ולדרגת גנרל והסתפקו במינויים לתפקידים משניים בחשיבותם, כקצין העיר בקובנה וראש הקתדרה הצבאית באוניברסיטת וילנה.בהיותו בתפקידי פיקוד בכירים היה ונשאר ו. וילנסקי יהודי חם וגאה, הפגין את יהדותו ברבים, ואף דיבר יידיש הן עם פקודיו היהודים והן בביתו, שם הייתה זו שפת-האם לילדיו. כל השנים עקב בדריכות אחר הנעשה בארץ, חרד לגורלה במאבקיה ומלחמותיה, שמח להצלחותיה והישגיה. בתחילת שנות השבעים, עם תחילת תנועת העלייה מברית-המועצות, התחיל לטפח, יחד עם בני משפחתו, את חלום נעוריו לעלות לארץ. הוא עודד את עלייתו של אחיו הצעיר, אבא וילנסקי ז"ל, שהיה מראשוני פעילי העלייה בווילנה ושל אחותו, גוטרמן עם משפחותיהם, שאכן עלו לארץ בתחילת שנות השבעים. אליהם הצטרפו, בעידודו של ו. וילנסקי בנו אריה ובתו ליליה עם משפחותיהם. בהיותו בתפקיד ראש הקתדרה הצבאית באוניברסיטת וילנה דחה בשאט-נפש את הלחצים שהופעלו עליו מצד הנהלת האוניברסיטה והמוסדות המפלגתיים לפרסם הודעות בגנותה של מדינת ישראל או לצרף את חתימתו להצהרות אנטי-ישראליות ואנטי-ציוניות שפורסמו למכביר בכלי התקשורת. השלטונות הסובייטים לא שכחו את דבר היותו חבר בתנועת-נוער ציונית ולא סלחו לו את הזדהותו עם מדינת ישראל ועם תנועת העלייה המתחדשת, שנתן לה פומבי בהזדמנויות שונות ובזה עורר את זעמם וחמתם כלפיו. אין ספק, שעמידתו הגאה כיהודי, הזדהותו הפומבית עם מדינת ישראל ועברו הציוני היו לו לרועץ והם שהכתיבו לשלטונות הצבאיים והמפלגתיים, בהתאם למדיניות האנטישמית הנקוטה על ידם, לחסום בפני וולף וילנסקי את כל הדרכים לקידומו בתפקיד ודרגה. מאוחר יותר, במשך קרוב ל- 10 שנים היו וילנסקי ורעייתו סוניה קרבנות להתנכלותם של השלטונות כלפיהם כמסורבי עלייה. רק מי שהתנסה במצבים כגון אלה ויודע איך השלטונות הסובייטים ידעו להתנכל ולהתנקם ביריביהם הפוליטיים, יוכל להעריך את מידת הגבורה הנפשית ואת הנחישות שוילנסקי הפגין במאבקו העיקש על זכותו לעלות לארץ במשך 10 שנות היותו מסורב עלייה... בספטמבר 1983, אחרי מאבק ממושך ומייגע, קיבל וילנסקי משלטונות ברית-המועצות את אשרת העלייה הנכספת, ועלה לארץ ובזה הגשים את חלום נעוריו. עם עלייתו חידש וולף את קשריו עם חבריו ומחנכיו לתנועה בקיבוצים ובעיר. למרות מצב בריאותו הרופף היה פעיל בארגוני הלוחמים נגד הנאצים. את זיכרונותיו העלה על הכתב בספרו "תהפוכות גורל", שבו הוא מגולל באמינות ועם ההומור האופטימי האופייני לו, ידיעה רחבה של אירועים משפחתיים, מבצעים קרביים, מפגשים עם אנשים בדרכו האחרונה ורבת-התהפוכות, כשמו של הספר, משחר ילדותו דרך תקופת המלחמה העקובה מדם ועד להגשמת חלום נעוריו – עלייתו לארץ. את ספרו הוא מקדיש ליהודים, לוחמי הדיוויזיה הליטאית, בהעלותו על נס את לחימתם העיקשת וגבורתם של חבריו לנשק, צעירים וצעירות בני דורו מערי ליטא ועיירותיה. לאורך יותר מיובל שנים ראיתי את וולף, וולפקע, כפי שכינוהו חבריו, במצבים שונים - בעת שירה בציבור מסביב למדורה במחנה של תנועת הנוער, רכוב על מגרפה בחווה חקלאית להכשרה חלוצית, בעמדת הפיקוד בעת הקרה ובמחפורת (זמליאנקה) בשעות הרגיעה, בעבודה ובזמן בילוי, בצער ובשמחה – תמיד רגוע, סמכותי, שולט במצב, בטוח בעצמו ונותן את הטון. רק פעם אחת ראיתיו נרגש ונבוך, נושך את שפתיו במאמץ לא לפרוץ בבכי.... היה זה בנמל התעופה בן-גוריון לאחר שירד עם רעייתו סוניה מהמטוס, שהביאם מווינה. הוא עמד מחובק עם ילדיו, ליטף את ראשיהם של נכדיו הצברים, מוקף במאות חבריו שבאו לקבל את פניו. בקול חנוק ובשפתיים רועדות הוא אמר את המילים הראשונות על אדמת המולדת – זהו היום המאושר בחיי! זהו סיפורו של האיש שעוד בחייו הפך לאגדה. דמותו הנעלה והאצילית של לוחם וחבר זה תיחרט לנצח בלב חבריו וידידיו.

אברהם קרצ'מר, לשעבר קפיטן (סרן) בצבא האדום.