צמח צמריון

צמח צמריון (תר"פ – תשמ"ח; 9 בנובמבר 1919 – 14 ביולי 1988) היה פעיל ציוני, איש חינוך, חוקר המקרא, השואה והתקומה.

נולד בעיירה ראסיין (ליטא), בשנת תר"פ 1919. אביו גדליהו (הכהן) הלפרין היה מורה ואחר כך סוחר בראסיין, שימש בתפקידים מרכזיים לרבות: ראש הקהילה ("עזרה"), חבר מועצת העירייה, ממייסדי הגמנסיון העברי "תרבות" ויו"ר ועד ההורים שלו, יו"ר מועצת הבנק היהודי העממי, פעיל ציוני במסגרת "התאחדות צעירי ציון" ועוד. היה נואם מחונן, ממשכילי ליטא, בן רב ונכדם של רבנים מצד אביו ומצד אמו. אמו הניה הייתה עקרת בית בת ר' אריה-לייב (הכהן) קפלן, עורך דין, מנכבדי קהילות ראסיין ומראשי מוסדותיה הדתיים והציבוריים.

צמח-משה היה הבן הבכור מתוך ארבעת ילדי משפחת הלפרין, אחיו ואחיותיו: ראובן, רחל ומרים. התחנך במשפחה ציונית, שחלמה לעלות לארץ ישראל. קיבל חינוך עממי ותיכוני ב"תרבות" בראסיין, למד בישיבת ראסיין וכן תלמוד מפי מורים פרטיים. בגיל 17 (בשנת 1936) עלה ארצה ללא בני משפחתו, כסנונית ראשונה, כשהוריו תכננו שכל המשפחה תעלה בהמשך בעקבותיו. עם הגיעו לישראל התגורר בחיפה, שבה הייתה לו דודה (אחות אביו – עטרה מאלי) ועבד כפקיד בחברת החשמל. באותה תקופה היה פעיל בחיפה בהגנה ובמועצות נוער של הקק"ל; "כופר הישוב"; האגוד למען תוצרת הארץ; חבל ימי לישראל ומכבי; ראש קן "הנוער הציוני" ונציגו בוועד הציונים הכלליים בחיפה, ובהמשך ראש חוג הנוער המדינתי שליד מפלגת המדינה העברית בחיפה. כמו, כן החל לימודיו בבית הספר למשפט ולכלכלה בתל אביב. לאחר שנת לימודים אחת בשנת 1941 – היה מראשוני המתנדבים לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ולכן פרש מלימודיו.

שירת בצבא הבריטי במסגרת הבריגדה היהודית. הוא הוצב בחיל התותחנים ושירת באיטליה. במסגרת שירותו היה מזכיר ועד סוללת תותחנים בבריגדה ונציגה בוועד הבריגדה, מזכיר מערכת העיתון "ניב התותחן" ובהמשך עורך "הד הסוללה".

כל בני משפחתו בליטא נספו בשואה.

עם תום המלחמה היה צמריון אחד מעשרת החיילים הבית"רים והרוויזיוניסטים שנשארו לעבוד במחנות הפליטים באירופה עם שארית הפליטה. באותה תקופה היה פעיל פוליטי, משליחי הבריגדה הבלתי לגאליים במחנות הפליטים (בשם משה הלפרין) ערך את ביטאון "אונזער וועלט" (ביידיש: 'עולמנו') מטעם ברית הציונים הרוויזיוניסטים.

הוא שימש כפעיל חברתי-ציוני-חינוכי במחנה העקורים ברגן-בלזן, שם הכיר את רעייתו פנינה בת יצחק אלחנן (הכהן) קגן, שהייתה ניצולת שואה מווילנה. הם נישאו בשנת 1947 במינכן שבגרמניה.

בשוב הרוויזיוניסטים להסתדרות הציונית, לאחר איחודם עם המדינתיים, היה צמריון שליח ההנהלה העולמית של ברית הציונים הרוויזיוניסטים (הצה"ר) המאוחדת בשארית הפליטה, ארגן את התנועה באזור הבריטי של גרמניה, היה חבר נשיאות המרכז באזור האמריקני, נציג ההנהלה העולמית בוועידות ארציות שונות באירופה, חבר הנהלת התנועה לאירופה ולצפון אפריקה, ציר לוועידה העולמית של הצה"ר בימי הקונגרס הציוני הכ"ב בבזל.

היה עורך ביטאון התנועה "אונזער וועלט", תעמלן ופולמוסן, נואם להמונים, טיפל זמן מה במחלקת המשק ואחר כך בארגון ובעיקר במחלקת ההסברה של התנועה, חיבר חוברות אידאולוגיות ומצעים לפני בחירות, נחלץ להגנת שם תנועתו וכבודה בשעות בדידות ובימי סבל להמוני חבריה.

היה פעיל בארגון מגביות למען היישוב, חינך לעליה והטיף נגד הגירת הפליטים לארצות הרווחה.

בניגוד לקו הרשמי הנייטריאליסטי של תנועתו, העלה קו פרו אמריקני שהפך בהמשך לקו הרשמי של הצה"ר באירופה. היה מעוזריו הקרובים של מאיר גרוסמן, וסייע למשפחות יהודיות רבות מבין הפליטים ללא הבדל של שיוך מפלגתי, וזאת בזכות קשריו עם האמריקנים שהתלהבו מנאומיו ומן המאמרים שכתב, אותם הם פרסמו בכלי התקשורת שלהם.

לאחר הצטרפות הצה"ר לתנועת "החירות", לה התנגד במאמרים ובדיונים, פרש למעשה מפעילות פוליטית; כעבור מספר שנים, כשגרוסמן וחבריו הצטרפו לציונים הכלליים, הסתייג גם מצעד זה, ומאז סירב להצטרף למפלגה כלשהי, ומאז עלותו ארצה התנזר מכל פעילות פוליטית.

בהמשך ללימודי המשפטים שנקטעו עקב המלחמה, למד צמריון, לאחר המלחמה, בין השנים 1947 ל-1951, בעת היותו פעיל פוליטי, בבית הספר הגבוה לתאולוגיה ולפילוסופיה ברגנסבורג ובאוניברסיטת מינכן, מקצועות עיתונות היסטוריה ותנ"ך. במינכן קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה בהצטיינות יתרה, לאחר שכתב את עבודת המחקר שלו על העיתונות העברית באירופה – "די הבראישה פרסה אין אירופה" (שני כרכים בגרמנית).

בשנת 1951 חזר ארצה עם רעייתו פנינה, השתקע בטבריה, בה נולדו בנותיהם גניה ודליה, שנקראו על שם הוריו שנספו בשואה.

עם עלייתו קיבל צמריון היתר הוראה קבוע מטעם משרד החינוך למקצועות: תנ"ך, תלמוד, היסטוריה וספרות עברית. החל לעבוד במערכת החינוך בטבריה בבית הספר התיכון תחילה כמורה ולאחר מכן כמנהל בית הספר. בטבריה השקיע רבות בחינוך, בין היתר כמנהל תיכון הערב, לימד בקורסים למורים ולגננות, הקים חוגי תנ"ך למבוגרים, הרבה להרצות.

בשנת 1960 עברה המשפחה להתגורר בחיפה, בה קיבל על עצמו את ניהול בית הספר התיכון עירוני א', שהוקם באותה עת, כבית ספר יהודי-ערבי. עובדת היות בית הספר מעורב – היוותה לצמריון אתגר, שמגמתו הייתה לקרב לבבות בין המגזרים, אך בהמשך חש אכזבה נוכח העובדה שלא נוצרו יחסים אמיתיים של אינטגרציה או שיתוף פעולה בין היהודים לערבים. בשנים תשכ"ד – תשמ"ד (1963 – 1984) ניהל את בית המדרש למורים ולגננות ע"ש א.ד. גורדון בחיפה.

צמריון היה נתון בכל מאודו בעשייה החינוכית, בהוראה, במחקר, בכתיבה, בלימוד (כולל הרצאות לעם). היה יו"ר ועד מנהלי הסמינרים למורים בישראל, חבר המועצה הפדגוגית המרכזית של הסתדרות המורים ועורך הרבעון הפדגוגי "החינוך". תוך כדי עבודתו כמנהל וכמורה בסמינר גורדון, הורה גם, בזמנים שונים, לימודי מקרא בסמינר לוינסקי בתל אביב; ניסוח והיסטוריה באוניברסיטת חיפה; לימודי מקרא, היסטוריה ועיתונאות במחלקה ללימודים כלליים בטכניון, וכמו כן ריכז מטעם משרד החינוך והתרבות את החינוך היהודי הציוני בסמינרים הממלכתיים בישראל.

בשנת 1981 זכה בפרס החברה לחקר המקרא על מחקריו במקרא ועל הרצאותיו ופעולותיו להפצת המקרא. בשנת 1983 קיבל את העיטור "יקיר טבריה" כאות הוקרה לפעילותו החינוכית ולמסירותו לעיר, כמו כן קיבל שלוש הרשמות ב"ספר הזהב" של הקרן הקיימת לישראל.

כאיש רב פעלים בעל עקרונות בחר צמריון לעסוק בפעילות ציבורית (לא פוליטית). בטבריה ייסד את מועצת המורים למען הקק"ל בעמק הירדן ובטבריה. לאחר מכן, בחיפה, היה חבר בוועדת הרפרטואר של אמנות לעם בחיפה, יו"ר ועדת פרס רופין של עיריית חיפה, חבר הנהלת איגוד בתי הספר המוניציפליים בישראל, חבר ועדת התרבות של עיריית חיפה, חבר אגודת שוחרי העברית בישראל, ובשנים 1977–1987, שימש יו"ר הסניף של החברה לחקר המקרא בחיפה.

צמריון שימש כחבר במשלחות של הסתדרות המורים, חבר בוועדות מטעם משרד החינוך, לרבות הוועדה להכשרת מורים בתשכ"ו. הרצה בכנסים אזוריים וארציים מטעם רשויות מוניציפליות, החברה לחקר המקרא, הוועד הפועל של ההסתדרות, מועצות פועלים, התנועה הקיבוצית, "בני ברית". היה חבר בארגון שארית הפליטה ברגן בלזן, חבר בוועדים ובמערכות להוצאות ספרים. בנוסף שימש כחבר בארגון "חברי ההגנה"; יו"ר ועדת השופטים להענקת פרס עיריית חיפה ע"ש ד"ר ארתור רופין לשנת תשכ"ח, חבר ועד מנהלי הסמינרים בישראל, חבר ועדת התקנון למורי הסמינרים (מטעם מרכז המורים) ויו"ר מערכת השנתון להכשרת מורים מטעם משרד החינוך.

תוך כדי עבודתו ופעילותו, ובמקביל להרצאות שנתן באופן קבוע, כתב צמריון מאמרים וספרים רבים בתחומי עיסוקיו הנרחבים: כתב עשרות מאמרים בחקר המקרא, בנושאי חינוך, ציונות, מדיניות, דמוקרטיה ועיתונות. השתתף ככותב מאמרים ופרקים בספרים שונים, וכתב שבעה ספרים בנושאי הוראה, חקר השואה, העיתונות של שארית הפליטה בגרמניה ותקופת ההשכלה באירופה.

נושא חקר השואה בער בעצמותיו ובליבו כנר התמיד, כמי שנותר יחיד מכל בני משפחתו שנספו בשואה בליטא.

בשנים האחרונות לחייו כתב שני ספרי יסוד על תקופת ההשכלה באירופה, שהתבססו על מחקר מקיף ויסודי של תקופה זו ועל מנהיגה משה מנדלסון. כבקי בשפה הגרמנית ובתקופת ההשכלה, חדר בספרו הראשון בנושא זה לנשמת מנדלסון, והצליח להבהיר את הפילוסופיה שלו ואת קשריו עם חכמים יהודים ולא יהודים. ספרו השני שיצא לאור סמוך לפטירתו : "המאסף – כתב העת המודרני הראשון בעברית", מהווה המשך לספר על מנדלסון. כתב עת זה נוסד על ידי תלמידיו של מנדלסון, שרצו ללכת בדרכו, ונתנו ביטוי למשנתו.

כמו כן קובצו מאמריו בקבצים שונים מטעם ברית הצה"ר, ארגון שארית הפליטה של ברגן בלזן, החברה לחקר המקרא, אגודות סופרים, ומאמרים שלו בנושאי מקרא והיסטוריה קובצו בחוברות שהוצאו על ידי מחלקת החינוך של עיריית חיפה ומשרד החינוך והתרבות.

צמריון כתב ביקורות ספרים רבות שפורסמו בעיקר בביטאונים "הד החינוך", "החינוך", "בית מקרא" ו"האומה".

מתוך: ויקיפדיה