יצחק ארד

ארד נולד כ"יצחק רודניצקי" בעיירה שווינציאן, כיום בליטא. הוא למד בבתי ספר תרבות ויבנה בליטא ובצעירותו היה שייך לתנועת "הנוער הציוני". הוא עבר עם הוריו לוורשה, בה למד בבית ספר תיכון תחכמוני. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש ורשה בידי הנאצים נמלט עם אחותו לאחר שלושה חודשים חזרה לשוויינצ'אן שבליטא. ביוני 1941, בעקבות מבצע ברברוסה, מצא את עצמו שוב תחת הכיבוש הגרמני. הוא נמלט מאקציה ראשונה ואחר כך עבר, כמו שאר היהודים, לתחומי הגטו בעיר. בהמשך הוא הועסק על ידי הגרמנים במיון נשק שלל סובייטי וארגן קבוצה מחתרתית שגנבה נשק ממחסני הצבא הגרמני. בפברואר 1943 ברחו חברי הקבוצה אל יער נארוץ' והצטרפו ליחידת פרטיזנים סובייטית על שם צ'פאייב באזור וילנה, ובהמשך עבר ליחידה של פרטיזנים ליטאים בגדוד של בריגדת מרקוב. היחידה אליה הצטרף הייתה לא יהודית, וארד נאלץ להתמודד עם האנטישמיות של חבריו לנשק. פרט לחדירה לגטו וילנה באפריל 1943 על מנת להיפגש עם מנהיג המחתרת, אבא קובנר, שהה ארד עם הפרטיזנים עד שחרור האזור על ידי הצבא האדום, כשהוא לוחם כנגד הנאצים ומשתפי הפעולה עמם בבלארוס, תוך שהוא נושא את הכינוי המחתרתי "טולקה", שליווה אותו גם בשנים שלאחר מכן. בעקבות פעילותו ארד עוטר באות הפרטיזן דרגה א'. בהמשך התגייס ארד לצבא האדום ונלחם בשורותיו עד תום המלחמה, עת עזב את ליטא ועבר עם הבריחה לאיטליה.

בדצמבר 1945 עלה ארד לארץ ישראל במסגרת תנועת ההעפלה, באוניית המעפילים "חנה סנש", והתגורר בקיבוץ יגור. בתחילת שנת 1946 התגייס לקורס טיס של הפלמ"ח וקיבל רישיון טיס בריטי. במקביל הוא הדריך מניסיונו כפרטיזן בקורס קציני חבלה של הפלמ"ח באשדות ובאפיקים. הוא שירת כטייס בתחילת מלחמת העצמאות ובין השאר טס לגוש עציון לאחר ששיירת נבי דניאל הותקפה. הוא היה אמור לצאת לקורס טיס על מטוסי מסרשמיט בצ'כוסלובקיה, אולם לאחר שהתברר כי הוא עיוור צבעים הוא עבר להיות קצין החבלה של חיים לסקוב במבצע נחשון. עם הגדוד החמישי של הפלמ"ח לחם בקרבות בירושלים ולקראת סוף המלחמה השתתף במבצע חורב. לאחר המלחמה עבר לגדוד 9 כמפקד פלוגה והתקדם בסולם הדרגות והתפקידים בחיל השריון. עם סיום מבצע סיני קיבל את הפיקוד על גדוד שריון שמפקדו נפל בקרב. שימש מ"מ קצין שריון ראשי, קצין אג"ם של גייסות השריון, סגן מפקד חטיבה, מדריך במכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה, ראש מה"ד אימונים. בזמן מלחמת ששת הימים שהה בלימודים והיה ללא תפקיד צבאי מוגדר, אך סייע ליצחק חופי בעבודתו כמפקד מחלקת המבצעים במטכ"ל. אחרי המלחמה שימש ראש מטה אוגדת מילואים. הוא עשה תואר ראשון בהיסטוריה ומדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ותואר שני בנושא השואה אותו קיבל ביוני 1968.

ביולי 1968 נתמנה לקצין חינוך ראשי, ובכך היה הראשון שהגיע לתפקיד זה מפיקוד ביחידות שדה. בתפקידו נאלץ ארד להתמודד עם המציאות החדשה של המצאות חיילים הרחק ממקומות מגוריהם בעקבות מלחמת ששת הימים והוא נתן עדיפות לדאגה לחינוך ובידור לחיילים קרביים ולהסברת עמדת ישראל לחיילים העומדים בחזית, תוך הדגשה שהסכסוך הישראלי ערבי אינו תוצאה של מלחמת ששת הימים אלא מקורו 50 שנה קודם לכן. ארד פרש מצה"ל ב-1972 בדרגת תת-אלוף, אך שב לשירות בן שלושה חודשים במהלך מלחמת יום הכיפורים והיה אחראי לאימון לוחמי שריון לפני צאתם לחזית.

לאחר סיום הפרק הצבאי בחייו החל ארד בקריירה אקדמית. ארד הרצה על היסטוריה יהודית באוניברסיטת תל אביב. את הדוקטורט עשה בבית הספר למדעי היהדות על שם חיים רוזנברג באוניברסיטת תל אביב תחת הנחייתו של פרופסור דניאל קארפי, אותו קיבל בשנת תשל"ד 1974. נושא עבודת הדוקטורט היה: "שואת יהודי וילנה ומאבקם נוכח הכליון".

הוא חקר את מלחמת העולם השנייה ואת השואה, ופרסם ספרים רבים בנושאי השואה, הן כסופר והן כעורך. בין המפעלים החשובים שבהם השתתף, הוצאתהאנציקלופדיה של השואה, מחקר מקיף בחמישה כרכים, שיצא לאור בשנת 1990.

ארד שימש כיושב ראש הנהלת יד ושם בין השנים 1972 ל-1993 גם לאחר פרישתו המשיך לעסוק בענייני המוסד, תוך שהוא נותן ייעוץ ותמיכה אקדמית.

בשנת 2004 העניק מוסד יד ושם לארד את "פרס הזיכרון על שם יעקב בוכמן" המוענק מדי שנה לסופרים, אמנים וחוקרים העוסקים בהנצחת השואה. ארד זכה בפרס על ספרו "תולדות השואה - ברית המועצות והשטחים המסופחים".

מקור: ויקיפדיה