אביבה טקאץ' סנדלר
אבי היה אחד מחמשת ילדיהם של לייב ורודה טקאץ'. יצחק, הבכור, היגר למקסיקו בגיל 17, ופסח, הצעיר ביותר, נהרג בפלסטין תוך שמירה על התיישבות יהודית. משה, שרה ואבי בנש נשארו בקובנה. סבתי מצד אמי, אמה אפרון, הייתה במקור מווילנה. היה לה אח שעבר לשנחאי ואחות שחיה בשוודיה; אני מאמין שהיא עברה לקובנה וחיכתה לשמוע מאחותה על ההגירה לשוודיה. בקובנה היא הכירה ונישאה לסבא שלי. נולדו להם שני ילדים, אמי ריבה ודודי שמואל. אמא הייתה בת 4 כשסבי נפטר וסבתי הלכה לעבוד בחנות טקסטיל כדי לפרנס את המשפחה. בקובנה לא היו בני משפחה נוספים, והם חיו חיים קשים ומבודדים מאוד.אבא, שהיה מבוגר מאמי בעשר שנים, למד משפטים, אבל נכנס לעסקים כיבואן טקסטיל. הוא הכיר את אמי כשהייתה בת 14; היא שיקרה לגבי גילה, ועד שהוא גילה שהיא צעירה בהרבה, הם פיתחו קשר. הוא לקח אותה תחת חסותו, הכיר לה את קבוצת הספורט מכבי, עזר לה בשיעורי הבית, והפך למנטור שלה ובסופו של דבר לבעלה. הורי נישאו בסוף מאי 1941. סבתא מצד אמי נישאה בשנית זמן קצר לפני שאמי ואבי נישאו. בעלה השני וארבעת בניו לא שרדו את המלחמה.
אמא סיפרה שהיא ואבא היו בירח דבש ושמעו שהגרמנים עומדים לכבוש את ליטא. הם חזרו במהירות לקובנה כדי להיות עם שאר בני המשפחה. בגטו עברו לגור עם משפחתו של אבא. אנשים רבים התגוררו בקרבת מקום; אני חושב שהיה קשה מאוד לאמא שלי לחיות עם כל כך הרבה אנשים.כשהיא גילתה שהיא בהריון איתי, זו הייתה ברכה מעורבת. נולדתי ב-4 במרץ 1942. זה היה אביב והוריי הציונים נתנו לי את השם העברי אביבה.היו הרבה 'אקציות ילדים'. דודתי שרה והילד שלה נלקחו במהלך אחת מה'אקציות' הללו ולא שמעו מהן שוב. ההורים שלי אמרו לי שיש מחבוא מתחת לספה, גדול מספיק בשביל אמא שלי ולי, וכשהיו שמועות על 'אקציות', הסתתרנו שם. אין לי מושג איך אמא שלי השתיקה אותי במשך שעות, אבל אני יודעת שעכשיו אני בפאניקה אם יש לי שמיכה על הפנים. חיינו ככה שנתיים.ככל שחלף הזמן, התברר יותר ויותר שעם הזמן כל היהודים הולכים להיהרג; ההורים שלי היו מוכרחים להוציא אותי. אני זוכרת שההורים שלי אמרו לי שהם ניהלו דיון על מה יקרה אם הם לא יחזרו בשבילי. האם זה לא יהיה אירוני אם יגדלו אותי להיות אנטישמי? כמובן שהרצון להציל אותי ניצח, והם התחילו לחפש מישהו שאפשר לסמוך עליו שיציל ילדה יהודיה. הם מצאו אישה שהיתה מוכנה לקחת אותי. היא ניהלה פנסיון לסטודנטיות. הרדימו אותי, הניחו אותי בשק והעמיסו אותי בעגלה מתחת לערימת חציר. כשמצאתי את עצמי במקום זר, עם אנשים דוברי שפה זרה, הייתי מאוד נסערת ובכיתי והשתוללתי. מכיוון שהיו הרבה אנשים באים והולכים בבית, האישה, לטולין, נבהלה. על סיוע ליהודים ניתן עונש מוות והיא הרגישה שהיא חייבת למצוא לי מקום אחר לשהות בו כי הבית היה בסכנה.
היא אספה כמה מהבנות ואמרה להן שהיא תיקח אותי לשדה בשעה מסוימת ותשאיר אותי שם. היא התחננה שאחת מהן תיקח אותי ותימצא לי מקום בטוח; היא עשתה את זה בצורה הזו כי היא לא רצתה לדעת מי לקח אותי ולאן הלכתי. כך, אם היא הייתה נחקרת, לא יהיה לה מה לספר לגרמנים. אחת הבנות (או אולי יותר מאחת) הגיעה לשדה, והיא לקחה אותי הביתה לחווה של משפחתה. כשהיא הופיעה עם ילדה, הוריה אמרו לה, 'את יודעת מה עשית לנו? העמדת אותנו בסכנה'.עם זאת, הם היו אנשים אדיבים והשאירו אותי אצלם. באתי עם מעט מאוד דברים: שמיכה משובצת יוצאת דופן שאבי הביא מאחד הטיולים שלו באנגליה, כמה בגדים, קליפס שיער שאמא שלי יצרה מחוטי חשמל צבעוניים, ותמונה של ההורים שלי. לאחר שהועברתי פעמיים, הייתי בטראומה וסגורה מאוד לזמן מה. באותה תקופה דיברתי רק יידיש, אבל למדתי לדבר ליטאית מהר מאוד. התמזל מזלי בנסיבות האלה שיש לי שיער בלונדיני, תווי פנים קטנים ועיניים ירוקות. הוצגתי לקהילה כקרובת משפחה רחוקה, שנקרא ויטוט, והתחברתי לאנשים האוהבים והאמיצים האלה. קראתי לאישה 'מאמיטה'.
צרו איתנו קשר:
הפייסבוק שלנו
