מצעד החיים 2011

דברי מיקי קנטור  למר אנדריוס קובליוס, ראש ממשלת ליטא 2011

כבוד ראש הממשלה, מר אנדריוס קוביליוס, חבר הפרלמנט מר עימנואליס זינגריס, שר התרבות, קהל נכבד.

תודה לך, כבוד ראש הממשלה על מעמד מיוחד זה שהענקת לנו ועל הכנסת האורחים המכובדת לה זכינו במשרדך.

ימים קשים עוברים על חברי המשלחת – במיוחד ניצולי השואה שביניהם - בנגוע כפות רגליהם פעם נוספת באדמת מולדת נעוריהם, שבגדה בהם כל כך קשה, בשנות אותה מלחמה. הם שבים לכאן עם כמיהה עזה להציץ במה שהיה עבורם עולם ומלואו של ילדות חמה ומפנקת והפך לחלום בלהות מתמשך, כל אותן השנים מאז הצליחו להמלט בעור שיניהם מהתופת שהתחוללה כאן.

אנו, בני דורות ההמשך, תומכים-מחבקים-מחזקים אותם.  אנחנו כאן עימם ולמענם.  אנחנו כאן גם כדי לראות, ללמוד, להכיר, לספוג ולהפנים את כל אשר אבד להם כבית אבא ואמא, לפגוש את מעיינות שורשינו  ומצד שני - לנסות להבין  את חוויות ילדותנו אנו, בה נאלצנו לגדול בבתי הורים  - אודים מוצלים, צלליות אפר ששבו מהתופת אך מספר חודשים קודם לכן.

אנחנו כאן כדי לשאת בגאווה גדולה את סיפורי הגבורה וההישרדות המדהימים באותן שנות  אופל והשמדה שנחתו עליהם על לא עוול בכפם, לצד המורשת הרוחנית והתרבותית המפוארת רבת שנים לתוכה נולדו עם תקוות גדולות.

הזמנתך אותנו לפגוש את כל חברי המשלחת במשרדך, אדוני ראש הממשלה, מכבדת  אותנו ומעבירה לנו תחושה של החשיבות שאתה מייחס לסמליות העומדת מאחורי תופעת "מצעד החיים". תחושה כי אתה מבין  את עוצמת העוולה ומזדהה עם הכאב העמוק כל כך של האובדנים, עלבון הבגידות, סיוטי ההתאכזרות והחיים בצילם כל השנים הללו.

זו בהחלט נחמה פורתא, מעין חצי נחמה, מחווה מיוחדת הפותחת סדק לתקווה. הכרזותיך בדבר שיפוץ בית הקברות היהודי, בית הכנסת הגדול, שיפוץ המוזיאון היהודי והכרזתך כי שנת 2011 תהיה שנת זיכרון לתושבי ליטא שנרצחו בשואה ותוקדש לציון מורשת העם היהודי מעידים על פתיחות לב, על רגישות ועל הבנה כי השתייכות למשפחת העמים הנאורים בעת החדשה מחייבת שימת דגשים מיוחדים גם על זכויות אדם ומתן כבוד והגנה למיעוטים. בביקורך האחרון בישראל הכרזת על תמיכתך ברעיון של הצטרפות ישראל לאיחוד האירופי ומאד מאד הייתי רוצה לקוות כי יחד עם כל אלה, תאזור אומץ ותרחיק לכת בפעילותך להוקעתם הפיזית-המעשית של אותם מרצחים, ששיתפו הפעולה עם המרתחים הנאצים בליטא, ואשר הם עדיין מתהלכים חפשיים על אותה אדמת ליטא.

ובמעבר חד, אני מבקשת לציין באופן מיוחד את פעילותו יוצאת הדופן של ידידנו, שגריר ליטא בישראל, מר דריוס דגוטיס, אישיות עם יכולת התעמתות מושכלת מול מציאויות ועמדות לא קלות, ראש פתוח ללמוד עובדות ולהבין תהליכים ולב פתוח להכיר אנשים ולכבד דעותיהם.

אדוני ראש הממשלה, אנו יוצאים מלשכתך בתחושת ידידות טובה, ומזמינים אותך ללוותנו בסיורינו בעיר, לשמוע סיפורים אותנטיים בסמטאות הגטו מפי משתתפי המסע, לפגוש שם את הגאווה הווילנאית היהודית, לקחת חלק בכל הארועים המיוחדים שנכונו לנו בביקורנו בארצך וכן – לצעוד עמנו בראש מצעד החיים בפונאר, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, 2 במאי 2011.

דברי מיקי קנטור בפרלמנט 2011

IRENA DEGUTIENĖ יו"ר הפרלמנט הליטאי היקרה, אורחים רשמיים נכבדים, חברות וחברים,

ראשית דברים – בשם איגוד יוצאי וילנה בישראל וחבריו - תודתנו הכנה למארחינו המכובדים, על קבלת הפנים והארוח המיוחדים, בה הם מזכים היום את חברי משלחת האיגוד מישראל עם הגיענו לווילנה, בירת ליטא.

אירוח מסוג זה מעצים את תחושת השייכות והחזרה "הביתה" שלנו, אנו צאצאי משפחותינו הווילנאיות היקרות. אנו שבים למקום בו הם נולדו, גדלו, למדו, וחיו חיי קהילה, תרבות, כלכלה ודת מלאים, מדורי דורות, כאן בירושלים ד'ליטא, עד למאורעות המלחמה הנוראית ההיא.

נוכחותינו כאן, בבית זה, אשר הכריז על שנת 2011 כשנת הזיכרון לקרבנות השואה בליטא, דווקא בנקודת זמן זו של ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה הנהוג בישראל ובעולם כולו הינה סמל, אות ומופת.

חישבו נא על הסיטואציה יוצאת הדופן הזאת לרגע: יחד עם מארחינו הליטאיים הנכבדים, אנשי ציבור מדרגים ומדיסצפלינות שונות ומגוונות, נמצאים עימנו באולם זה ניצולים ששרדו את אימי השואה שפקדה את בתיהם על אדמת מולדתם – ליטא, נמצאים עימם בני דורות ההמשך – ילדים של ניצולים, כמוני למשל, ונכדים שהם כבר דור שלישי לאותם ניצולי שואה. כולם הגיעו מישראל ומארצות העולם במטרה לקדש את זכר בני משפחותיהם שהושמדו בשואה ההיא, במטרה להכיר מקרוב את מורשת אבותיהם המפוארת, ששימשה מרכז תרבות יהודית באירופה.

קבלת הפנים דווקא בבית זה, בית הגוף המחוקק העליון של הרפובליקה של ליטא , בית הנבחרים של נציגי העם הליטאי, מכילה משמעות גדולה עבור כל הנוכחים בה, שתמציתה – המפגש הדו סיטרי עם הפנים החדשות שצמחו מתוך אותה תקופה נוראה, עם תקווה ליצירת ריטואל של שלווה, סובלנות והבנה, של דו שיח שיצמיח למידת לקחי תוצאות התקופה האפילה ההיא ובניית תשתית חדשה ומוארת של חינוך לסובלנות ואהבת הבריות לדורות הצעירים, הבנה וכבוד לשונה ופיתוח גשרים וקשרים של תרבות ורצון טוב.

בשם יו"ר איגוד יוצאי וילנה והסביבה בישראל, מר מיכאל שמיביץ', בשם כל חברינו בבית, אשר שלחונו כנציגים של רצון טוב ובשם חברי הטובים וביניהם בעלי רמי, היושבים כאן באולם הפרלמנט, אני מאחלת לכולנו הצלחה במשימה.

ובמיוחד שלוחים איחולי לאותם מנהיגים שחכמת החיים, התבונה והרגישות שהובילום עד לנקודה זו – יהיו נר לרגליהם וינחו אותם להמשכיות בריאה, פוריה ומשגשגת של מומנטום מיוחד זה, אותו אנו חווים כאן הערב, בבניין הפרלמנט בווילנה.

דברי מיק קנטור בפונאר- מצעד החיים 2011

כבוד ראש הממשלה מר אנדריוס קוביליוס, סגן שר החוץ הישראלי מר דני אילון,  שגריר ליטא בישראל מר דריוס דגוטיס,  שגריר ישראל בבלטיות מר נתי תמיר, ראש הקהילה היהודית בליטא   ד"ר שמעון אלפרוביץ, ראש הקהילה של וילנה הגב' פאינה קוקליאנסקי, שרים, חברי פרלמנט, אנשי ציבור,  הנהלת ותלמידי בי"ס שלום עליכם, חברי המשלחת המיוחדת של איגוד יוצאי וילנה והסביבה בישראל – ניצולי שואה שאספו את כל כוחותיהם הנפשיים והפיזיים על מנת להגיע לרגע הזה, ובני דורות המשך יקרים, אורחים נכבדים.

שוב התקבצנו כאן מכל קצוות תבל – ניצולי שואה ודורותיהם הבאים, מנהיגי ציבור, משרתי ציבור, מחנכים, תלמידים, סטודנטים, אנשי רוח ודת - עומדים בראשים מורכנים, שרויים בתוך עוצמת השקט הנורא המייחד כל כך את אתר הנצחה זה. רק שקשוק גלגלי הרכבת, שנדמה כי מעולם לא פסק לשבור את הדממה הזאת לקטעים קצובים, מצטרף מדי פעם לשקט ולזמזום חרקי האביב, בחורש הירוק הזה.

אני יכולה לחוש את האדמה זעה מתחת לנעלי, נאנקת מתוך הבורות גדושי גופות אחינו הנרצחים, אני שומעת  את זעקת דמי אחינו הספוגים באדמה הזאת, מריחה את צחנת הגופות העולות באש הכבשן, אני רואה את הנשמות הטהורות מרחפות מעל לראשנו, גבוה גבוה, מעל צמרות העצים הסוככים עלינו ממעל, כמסתירים את  הסוד הנורא ההוא...

קשה מאד להתנתק מחזיון  התופת ההיא, כשמנסים לדמיין את הסיטואצייה בה היו נתונות משפחות שלמות, אנשים כמוכם וכמוני, כשהם לכודים בין פטיש הצורר הנאצי והסדן של שכנים לבית, וותיקים וטובים, שהפכו את עורם בין לילה והצטרפו לתאוות הרצח הגזעני הזה. רק כך ניתן להבין את חוסר האונים של אותם עשרות אלפי הקרבנות מחד גיסא ואת יעילות מכונת ההשמדה ההיא מאידך גיסא. הו, אלוהים !!!

אנשים יקרים, גם היום, שבעים שנה אחרי, כשתביטו סביבכם  - תוכלו להיווכח כי תופעת האנטישמיות הדמונית ההרסנית טרם פסה מן העולם, ותאי פעילות שלה חיים ובועטים עדיין בכל רחבי אירופה והעולם כולו. ראש ממשלת ליטא, מר קוביליוס ושגריר ליטא בישראל מר דריוס דגוטיס מפגינים תדיר ערנותם לתופעה זו בארצם ומגנים אותה. גם נוכחותם של כל המשתתפים במעמד זה הינה, בין השאר, נקיטת עמדה כלפי תופעה זו.  כך יאה גם לכל מנהיגי העולם - לגנות בקול גדול ולפעול נחרצות ללא פשרות למיגור הכתם המכוער על אופיו של העולם החדש בו אנו חולמים לחיות – עולם של סובלנות, כיבוד השונות ויצירת גשרים של אחווה ותרבות בין העמים.

הבה נרכין שוב את ראשינו בדממה ונכבד את זכר בני משפחותינו – אותם אנשים חסרי הישע - שרוכזו לכאן מרחבי ליטא מולדתם האהובה, עונו ונרצחו בדם קר.

במותם ציוו לנו את הזיכרון, את החיים ואת הרעיון הבלתי מתפשר – כי מקומנו בהסטוריית העמים יתאפשר רק במדינה עצמאית משלנו וקיומה - בנפשנו הוא.

יהי זכרם ברוך!

הסרת הלוט מעל בית "יונג ווילנע" לזכרו של אברהם סוצקבר

במהלך מצעד החיים בווילנה, השתתפו החברים בטקס הסרת הלוט מעל בית "יונג ווילנע" לזכרו של אברהם סוצקבר. הטקס נערך במעמד ראש עיריית וילנה ובהשתתפותן של בנותיו של סוצקבר מירה ו...ונכדתו הדס קלדרון.

ליטא-רשמים ממסעי לליטא / ליאורה בן אריה 2011

באופן מקרי ביותר נודע לי שמזה כ-5 שנים, לקראת יום השואה, ארגון יוצאי וילנה מוציא קבוצה לסיור בווילנה הכולל גם את "מצעד החיים" בפונאר.

פּוֹנָר, כידוע, הוא אתר השמדת המונים ליד וילנה בתקופת השואה, בו נרצחו בין 70,000 ל-100,000 בני אדם, רובם המכריע יהודים.

החלטתי לצאת לטיול בידיעה ברורה שהדגש יושם על וילנה ועל מאורעות השואה. ידעתי שהטיול כולל טקסים ממלכתיים שונים הקשורים לשואה. כל זאת למרות שלי אישית אין כל קשר לווילנה ולא קשר ישיר לשואה. הרגשתי שזו ההזדמנות שלי שכף רגלי תדרוך בליטא ובכך אסגור מעגל עם זכרון הוריי ז"ל ששניהם נולדו בליטא. לא תיארתי לעצמי שאני יוצאת למסע ריגשי, מטלטל, מעניין, מדהים ומרגש כל כך.

טווח הגילאים של חברי הקבוצה נע בין 14 ל-87. כלומר, נכחו בטיול 3 דורות. התמהיל האנושי כלל 6 מבין המשתתפים היו ניצולים והשאר היו בני הדור השני והשלישי. משפחות אחדות התלכדו לשם כך, ליכוד שכל כך חימם את הלב. לדוגמא, בן אחד הגיע מארגנטינה לפגוש את הוריו ואח נוסף. בן אחר הגיע משבדיה להצטרף להוריו ואחותו. הנער בן ה-14 הגיע עם סבו שחווה את הזוועות בגטו וילנה. ונכד אחר הצטרף לסבתו, כשלשניהם אין כל קשר לוילנה או לליטא אלא מתוך רצון ללמוד, לשמוע ולדעת יותר על מה שקרה בשואה.

בין חברי הקבוצה היו גם שתי בנותיו והנכדה של המשורר אברהם סוצקובר ונכחנו בטקס הסרת הלוט משלט שהועמד לזכרו בבית ששימש למפגש אמנים שונים שם הוא ישב וכתב חלק משיריו. כמובן ששמענו על קורותיו בגטו ובמלחמה בכלל.

גם הבת של הזמרת נחמה ליפשיץ היתה בין המשתתפים בטיול. ומסתבר שגם היא וגם עוד כ-5-6 משתתפים כבר לקחו חלק במצעד החיים ב"פונאר" ב-3 השנים הקודמות מאז החלו במצעד זה.

הסיפורים האנושיים מפי הניצולים היו חווייה מטלטלת קשה במיוחד. זה שונה לקרוא על כך או לצפות בשידור בטלויזיה מאשר לשמוע את זה ממקור ראשון במקום בו קרו הדברים. למשל:  בזמן הביקור ביער רודניקי, שמענו כיצד הפרטיזנים הצליחו להגיע לשם ולהסתתר. מצמרר במיוחד היה הסיפור של בתם של ניצולים פרטיזנים שהכירו ביער וקראו אח"כ לבתם יערית, (שהיתה בין משתתפי הטיול.) לעמוד במקום הזה ולשיר את המנון הפרטיזנים קיבל משמעות נוספת ומעין תחושה של שליחות.

"מצעד החיים" – כמו סיסמא יהא הוא מדור לדור ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה!

ביקרנו בפורט התשיעי  שהוא מבצר שהוקם בימי רוסיה הצארית כחוליה ברשת של 9 מבצרים שנועדה להגן על העיר קובנה מפני פלישה גרמנית.

"הפורט התשיעי" נבחר כאתר הרג מרכזי בהתאם לתכנון מוקדם כחלק מתוכנית "הפיתרון הסופי" של הבעיה היהודית.

שמענו את סיפור הבריחה הבלתי יאומן כשאביה של יערית היה מפקד מבצע הבריחה משם. הסיפור הצליח להרעיד כל נים ונים בלב, הדמעות זולגות מעצמן ועדיין איני מצליחה להבין איך הם החזיקו מעמד.

טקס חלוקת תעודות הוקרה ועיטורים לחסידי אומות העולם בנוכחות חלק מהניצולים היה מבחינתי אחד הרגעים המרגשים בהם לא יכולתי להפסיק לבכות.

תוך כדי המסע, האנשים נפתחים, הזכרונות מציפים ומתגלים קשרים והקשרים בין חברי הקבוצה שגורמים להתרגשויות גדולות שקשה להסביר ולתאר.

כך, שאם רציתי ואם לא רציתי התחברתי למסע הזה בכל גופי ופנימיותי בצורה שלא האמנתי שכך זה יקרה.

וכל זה, עוד לפני שחוויתי את חוויותיי האישיות, שגם בחלומי הרחוק ביותר לא האמנתי שאי פעם אצליח להגשים אותן.

באופן כמעט בלתי מתוכנן מראש, וכמעט בלתי צפוי הצלחתי להגיע לבית בקובנה בו אבי ז"ל נולד ולדרוך בחצר הבית. בני מעיי התהפכו לי מרוב התרגשות, והבנתי לראשונה בחיי את משמעות המלים "לא ידעתי את נפשי". ראיתי את החצר הפנימית, בה גרו סבתי עם אבי ושתיים מאחיותיה עם משפחותיהם. הבית, אמנם עומד על תילו, אך הכל מסביב מוזנח ועלוב. ניסיתי בדמיוני לתאר לעצמי איך זה נראה אז, כשהמאפייה ממנה הם התפרנסו היתה גם היא שם.

ידעתי את כתובתו המדוייקת של הבית בו גדל אבי ז"ל . לגבי אמי ז"ל ידעתי רק את שם העיירה (סיאד וכיום - סדה) מאחר וכל המשפחה היגרה לדרא"פ בשנות ה-20 של המאה הקודמת. גם לעיירה שכוחת האל הזו הצלחתי להגיע.

אם כיום העיירה נראית כשכוחת אל, ניסיתי לדמיין מה היא היתה לפני קרוב ל-100 שנים. נזכרתי בסיפורי הילדות המאושרת שהיתה לאמי והסתכלתי כה וכה בנסיון לתאר אותה מקפצת ומשחקת עם אבנים ומקלות בין הבתים. הצלחנו למצוא את שרידי בית הקברות היהודי בעיירה וגם את שרידי בית הכנסת. בית הכנסת היה מבנה מעץ שעומד כיום נטוש, רקוב ומט לנפול. חשבתי לעצמי, כאן במקום הזה עמד סבי ז"ל שהיה הגבאי, השמש, השוחט והמוהל של העיירה. לקחתי לי  כפיס עץ מבית הכנסת למזכרת.

ברור לי שכל מסע כזה, מדי שנה בשנה, זורע זרעים נוספים בנסיון לטוות את החוטים מחדש, להוכיח – "הנה אנחנו כאן"  למרות ואולי בגלל כל אותה שנאה תהומית של הליטאים כלפי היהודים גם בעבר וגם בהווה ומוכרחים להמשיך במסע הזה על כל משמעויותיו.

וללא כל קשר לכל הנאמר לעיל, וילנה היא עיר יפהפיה, קובנה – לא כל כך אבל ריגה (שבלטביה) עולה על כולן עם ארכיטקטורת ה- Art Nouveau שלה.

 

צרו איתנו קשר:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

למכתבים: ת.ד. 1005, רמת השרון, 4711001 טלפון 5616706 03
vilna.association@gmail.com

הפייסבוק שלנו

שינוי גודל גופנים
ניגודיות