משפחת וילנצ'יק

שמי חנה דרוקר, בתם של אידה וחנוך וילנצ'יק מווילנה. נולדתי בתאריך 23.7.1946 (ביום ההולדת של אבי).
אני ואחותי רחל ז"ל גדלנו בבית של ניצולי שואה אך לא הרגשנו עצבות או רגשות שליליים שהמלחמה גרמה לאנשים. בבית שלנו תמיד שררה אווירה של שימחת חיים והכל היה בשביל שלילדות יהיה רק טוב. 
גדלתי בעיר וילנה ולמדתי בבית ספר עממי עד כיתה ד'. זכור לי כי בילדותי הרגשתי מאוד את האנטישמיות ואף התביישתי והסתרתי את היותי יהודיה. בכיתה ד' בערך בגיל 11 הוריי קיבלו אישור לעלות לארץ ישראל, ואז החלו ההכנות הקדחתניות, הלחצים והפחדים שמא הגויים יגלו את מה שאנו עומדים לעשות.  
ילדות בוילנה
בויילנה הייתה להוריי חנות בגדים ונחשבנו למשפחה אמידה שלא חסר לה כלום וזאת למרות שברוסיה היו מגבלות להשיג כל מיני דברים אך אבי (עם ההיכרויות שלו וההתמדה שלו להשיג לבנות שלו את הטוב ביותר) הוא עשה זאת נאמנה, תמורת הרבה כסף (דבר שלא היה חסר לנו אז).
העלייה לארץ ישראל 
ואז, סוף סוף קיבלנו את האישור המיוחל לעלות לארץ ישראל.  בשמחה רבה ארזנו חפצים, את המעט שאפשר היה, עלינו על מטוס והגענו לוורשה. בוורשה חיכינו כ- 6 שבועות להיתר להגיע לארץ ישראל.
עלינו על אנייה בשם "שלום" ולאחר הפלגה שנמשכה כשבועיים. הגענו לנמל חיפה שבארץ ישראל וזאת בתאריך 8.5.1957 חבלי הקליטה היו קשים מאוד: ללא שפה, ללא בית וללא כסף.
הסתגלות לחיים בארץ
הוריי עם 2 ילדות קטנות היו צריכים להתמודד עם קשיים שלא היו רגילים אליהם. בתחילה ביקשו הורי ממשרד הקליטה לגור בירושלים. המקום הקרוב ביותר (המתאים לעולים חדשים) היה "הרטוב" בבית שמש. גרנו שם מס' חודשים ללא עבודה, ללא כסף רק התמיכה המועטת על ידי משרד הקליטה. אבל עם המון שמחה בלב שאכן הגענו לארץ המיוחלת. הוריי שהיו בעלי יוזמה, התמדה וכוח רצון עז ולתת לבנות עתיד טוב יותר ויחד עם כל העזרה של מכרים עברנו לגור בעיר בת ים. 
אבי מיד מצא עבודה בחברת "תנובה" ועבד שם עד גיל הפנסיה. אמי מצאה עבודה כקופאית בקלנוע "צליל" ועבדה שם על גיל הפנסיה. אחותי ואני התחלנו ללמוד בבית הספר ועם הזמן הפכנו להיות כחלק בלתי נפרד מילדי ישראל.
תמיד אופטימית
להוריי תמיד היו הרבה אורחים וחברים. אמא שלי הייתה בשלנית מאוד טובה והייתה תמיד מארחת את כל החברים והייתה תמיד שמחה בבית, לא הרגשנו שגדלנו בחיק הורים ניצולי שואה.
לאחר שסיימתי את למודי, בתארך 8.10.1969 לאחר ארבע שנות חברות התחתנתי עם בועז, לאחר מכן נולדו לנו שלושת ילדינו המקסימים: שרון, גולן ואפרת, שגדלו לתפארת מדינת ישראל.
כמו כן, התברכנו בשבעה נכדים מקסימים: שחר, עמית, דניאל, מאיה, נדב, נועה ושי, שגרמו לנו לרגעים הכי מאושרים בחיים.
בחזרה למחוזות הילדות – לוילנה
מאז עלייתי ארצה עברו בערך יובל (50 שנה), החלטתי לבקר בעיר הולדתי: וילנה. הצטרפתי ל"מצעד החיים",היה מאוד מרגש וטעון. בהמשך הלכתי לבקר מקומות בוילנה שעליהם גדלתי. להפתעתי, העיר וילנה הפכה לעיר אירופאית לכל דבר ועניין. 
היום שאני נזכרת בתקופת עלייתי ארצה ועם כל הקושי שבדבר אני מודה להוריי שעשו את הצעד הנכון והחכם לעלות לארץ ישראל. בנימה אופטימית זו אני מסיימת את סיפור עלייתי לארץ. 

סבא שלי שתק / כתבה: אפרת פנחס

עד היום לא גיליתי האם הוא שתק כדי להגן על רגשותינו, או כדי להגן על עצמו. ואני אגלה לכם סוד: לפעמים השתיקה שופעת מידע. עוצמת הזוועות מתגמדת אל מול חוסן הדממה.

אני אפרת, דור שלישי לסבא חנוך וסבתא אידה שיצאו מהתופת, הכירו והקימו את המשפחה שלי. סבא וסבתא שלי הכירו ביער בפונאר, באזור שבו בוצעו הרציחות האיומות ביותר, לשם הגיעו כדי לחפש את קרוביהם, ומצאו אחד את השניה.

אין לנו הרבה מידע ממה שעבר על סבא שלי בתקופת המלחמה, הוא בחר לא לשתף אותנו. אפשר רק לשער. אנחנו יודעים שהוא הצטרף לבריגדות הפרטיזנים לאחר שהצוררים טבחו במשפחתו. אנחנו יכולים לדמיין אותו, צעיר בן 21, נלחם על חייו ביערות, מאיים בנשק על האיכרים הליטאיים כדי להשיג אוכל, כדי לשרוד עוד יום.

מסיפורי ניצולים אחרים אפשר ללמוד על פעולותיהם המחתרתיות של הפרטיזנים הגיבורים, ספרי ההיסטוריה מלאים בפרטים, אנחנו מנסים לקרוא בין המילים כי לסבא שלי היה קשה לדבר. סבא שלי התקשה להפריד בין הזכרונות לבין חיי היום יום. תעיד על כך רוח ההתנדבות של ב"איגוד יוצאי וילנה", כל יום שני באופן קבוע והשתתפות במקהלה, פעולות התנדבותיות שאמא שלי, חנה, ממשיכה במסורת ההתנדבות והשירה.

סבא היה אדם חם ואוהב, הוא היה קשור אלינו, נכדיו וניניו והיה גאה במשפחה שהקים, כאילו כמחאה נגד ניסיון חיסול העם היהודי.

הייתי רוצה לספר לילדים שלי, דניאל ושי, את סיפורי הגבורה של סבא שלי, כדי להעביר לדור שלהם את הזכרונות, כדי שסבא שלי לא יישכח.

אבל, סבא שלי לא סיפר.

מצעד החיים 2016

שמי אפרת פנחס, דור שלישי לניצולי שואה, נכדתם של אידה וחנוך וילנצ'יק זכרונם לברכה, שהיו ניצולי שואה ובזכותם אני פה.

סבי וסבתי מעולם לא שיתפו אותנו בזוועות שעברו עליהם בגטו וילנה ולכן, כאשר חנה, אמא שלי, הזמינה אותי להצטרף למסע שורשים בווילנה התרגשתי מאוד.

המסע התקיים בספטמבר 2016. יצאתי יחד עם קבוצת אנשים מדהימים, רובם הינם דור שני לשואה וגם ארבעה גיבורים אמיתיים, ניצולי שואה, שלא במהרה אשכח: דבורה רוזנצוויג, דר' אהרון עינת, אברהם קמרמן ושמעון פיין.

סבא וסבתא שלי, ילידי וילנה, איבדו את כל משפחתם בשואה. כילדה, מעולם לא שמעתי את סיפור הצלתם. אני יודעת שסבתא שלי היתה בגטו וסבא שלי הצטרף לפרטיזנים, אבל הם לא שיתפו אותנו במה שעבר עליהם ולכן למסע הזה היתה חשיבות גדולה עבורי. העובדה שאמא שלי היתה שם, שותפה לחוויותי, העצימה את ההתרגשות מצד אחד ואת ההנאה מהצד השני.

יחד עם הקבוצה ביקרתי בבתי קברות שם קבורים נרצחים יהודים ובקברו של הגאון מווילנה. מקומות יפים, שלווים, שלא מעידים על הזוועות שקרו בהם. קשה להאמין שכל כך הרבה ילדים, נשים וגברים קיפחו את חייהם שם. במיוחד שמחתי ללוות את אמא שלי בביקור בבית בו גדלה ולגלות פרטים על המקום בו בילתה את ילדותה.

לאורך כל המסע שמענו את סיפורי הצלתם של הניצולים שהתלוו אלינו, דבורה למשל, שניצלה מהתופת רק בזכות התושייה והכח שעמדו לאמא שלה. סיפור שנשמע דמיוני, אבל קרה במציאות, סיפורם של אהרון ואברהם הקטנים שניצלו כמה פעמים מידי הנאצים כאשר התחבאו בעליית הגג יחד עם ילדים נוספים, ושמענו מפי יערית את סיפור בריחתו של אביה, מהפורט התשיעי בקובנה, מקום שריפת גופות יהודים.

שיאו של המסע היה בפונאר, ב-23 בספטמבר, שם נערך טקס יום הזכרון ה-73 לחיסול גטו וילנה. בטקס המרגש עמדתי מול האנדרטה לזכר הניספים ונשאתי בגאווה את דגל ישראל. בסיומו של הטקס השתתפתי בהדלקת נרות נשמה לזכר הנרצחים.

לולא יצאתי למסע, לא הייתי שומעת את כל הסיפורים האלה, לא הייתי רואה את כל המקומות שבהם יהודים נרצחו על לא עוול בכפם ולא הייתי מכירה את ההיסטוריה של קהילת וילנה. זו חשיבותו של המסע-לזכור ולהעביר לדורות הבאים.

אני רוצה להודות למיקי קנטור, לחברי למסע המקסימים ובעיקר לאמא שלי שהעניקה לי את ההזדמנות ואת החוויה.

פרויקט השורשים של עמית אלון

צרו איתנו קשר:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

למכתבים: ת.ד. 1005, רמת השרון, 4711001 טלפון 5616706 03
vilna.association@gmail.com

הפייסבוק שלנו

שינוי גודל גופנים
ניגודיות