מירה ברנשטיין

מירה ברנשטיין נולדה בווילנה בשנת 1908. כאשר הייתה וילנה חלק מפולין בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, למדה בסמינר למורים ביידיש ולאחר שימשה מורה בעיר. בשנת 1939 התמנתה למנהלת הגימנסיה הריאלית בווילנה. ב-6 בספטמבר 1941, היא צעדה עם תלמידיה לתוך הגטו השני. באותו ערב אספה מירה את תלמידיה וקראה להם סיפור של שלום עליכם. הגירוש לגטו היה אלים ואכזרי, הוא הגיע אחרי הפרובוקציה הגדולה ב-31 לאוגוסט, בה נרצחו 8,000 יהודים בפונאר. קריאת הסיפור באותו ערב היה הניסיון הראשון של מירה לשמור על שפיות התלמידים.

"המורה מירה טלאים על גופה שנגזר לגזרים-

לגיטו נובל, הרחובות ניגרים.

בתים ילוו לפרידה הנואשת

ובאילמוּת-אבנים הגזירה אז נפגשת.

ומירה מורה עם כולם שם יחדיו,

תינוק על זרועה כעוגב של זהב.

תינוק על זרועה ושני בידיה,

סביבה ילוו, ילוו תלמידיה.

בלא לחם ואור על חרבות כל ישעט.

האור – עיפרון והספר הוא פת.

כינסה הילדים בדירה הנחרבת,

שם מירה מורה תלמדם שוב בצוות.

סיפור משלום-עליכם היא תקרא,

שוחקים הילדים, עיניהם זיו-אורה.

צמות הילדות היא תקלע בכחול-סרט,

קו"ף למ"ד ראשים – רכושה כך סופרת."

היא הקימה מחדש את הגימנסיה הריאלית בתוך הגטו, בקלויז הקברנים ההרוס בשולהויף. בית הספר מנה 130 (קו"ף למ"ד ראשים) תלמידים לפי כיתות התפתחות.

מערכת המורים הייתה ברוטציה: קבוצה מבשלת ומתקנת בגדים, וקבוצה שנייה במקביל, לומדת ספרות וזימרה. המורים היוו לתלמידים תחליף להוריהם האבודים. 

"ומירה מורה, כחמה בשחקים,

לילדיה תחך מאז שתשכים.

באים וסופרה – אל ספור, אוי ווי לה,

הכרית הסכין כ"ף ראשים כאן בלילה.

עורה בכתמי דמדומים זֹך-זגוגית,

אך היא לילדים לא תגל ותגיד.

בגבורה מתחדשה שפתותיה נושכת,

תשיח על לֶקֶרְט ועוז היא מוסכת.

ליל סך אפרורית חצרות שבעיר,

ושיער המורה על רקות האפיר.

במרתף תחפש את אמה סומת-עין

אִתה חסרים ילדים עוד יו"ד-זי"ן."

מידי בוקר נהגה מירה לספור את הילדים, ובכל בוקר היה מספרם קטן. מירה ניהלה את בית הספר תחת איום של מוות תמידי. באוקטובר 1941 העלתה מירה הצגה בבית הספר שלה.

"כבר סמ"ך נותרו, בלא אחות ובלא אם,

ומירה מורה אז הכל היא להם.

יום חג ממשמש. – אפרוחי – היא פותחת –

נכין הצגה חיש-מהר וביחד!

לחג לא נותרו אלא מ"ם. אך כל גוף

חולצה לו צחורה, פעמיו כבמעוף.

הבמה רעננה, בה גם גן וגם שמש,

דומה ובנחל קום טבול, יש בו מֶמֶש!"

מתוך 130 תלמידים נשארו רק 40. באמצע ההצגה נשמע רעש, אך מירה לא הפסיקה את ההצגה. כשהחלו היריות יצאה מירה החוצה וראתה כיצד מתבצעות החטיפות ברחוב. מירה עלתה על הבמה והודיעה: 

"ילדים, אלה שרוצים להרוג אותנו, הם עכשיו בתוך הגטו. אל תצעקו, אל תברחו. בשקט בלי רעש, תזחלו ותתחבאו מתחת לבמה. הצעירים ביותר יכנסו ראשונים, וכך עד לאחרון שבכם לפי הגיל". (גטו וילנה/ אברהם סוצקבר/ עם עובד, עמ' 130).

כל הלילה עמדה מירה על המשמר ליד הדלת. היא חשבה שאם יכנסו החוטפים יסתפקו הם בה, ולא ידרשו את הילדים. החוטפים לא נכנסו לקלויז באותו לילה.

בעת חיסול הגטו השני בסוף אוקטובר נשארו למירה רק 7 תלמידים מתוך ה130. את שבעת התלמידים הנותרים מתוך 130 היא העבירה לגטו הראשון. 

"ובקוראם משל פרץ "שלוש מתנות"

מלמטה עורער הבניין סכנות.

תפסו הרוצחים! – ועם שעת-שחר נכלמת

רק מירה ושבעה נשארו מקו"ף-למ"ד.

וכך, עד גרזן ראש בקע לגזרים -

זו מירה כפרח, הילדים כדבורים.

כבר הפרח חיוור וקְמֵלָה הכותרת-

אך מחר בטללים עוד יפרח לתפארת!"

מירה הייתה גם חברת תנועת הבונד, והצטרפה לארגון הפרטיזנים המאוחד בגטו, ה-פ.פ.או. כאשר התקרב מועד חיסול הגטו, סירבה ברנשטיין להתפנות דרך תעלות הביוב, בשל מצבה הבריאותי ורצונה שלא להיות למעמסה על חבריה.

‏עם חיסול הגטו נשלחה ברנשטיין למיידאנק ושם נספתה.

מירה "מורה לחיים", ניסתה לייצר אצל תלמידיה אשליית חיים נורמליים. היא השתדלה שהילדים לא יצאו מהגטו מעוותים, אלא גאים, מודעים, בריאים ומוכשרים להמשיך לעבוד. היא האמינה שהגאולה קרבה וניסתה להעביר את אמונתה ללבבות התלמידים. בסיטואציה קטסטרופלית זו, מירה הייתה אכן מורה משמעותית לחיים ולמוות.

מתוך: הבלוג של ניר גולן

מפי תלמידיה

צרו איתנו קשר:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

למכתבים: ת.ד. 1005, רמת השרון, 4711001 טלפון 5616706 03
vilna.association@gmail.com

הפייסבוק שלנו

שינוי גודל גופנים
ניגודיות