מוזס-קאהן, שרה, פעם היה שם בית, 2017

כתבה: שרה מוזס-קאהן

בחודש נובמבר 2002 ישבתי עם בן זוגי באולם התיאטרון הקאמרי כשאנו מחכים לתחילת המחזה "גטו". דפדפנו בתוכנייה ולהפתעתי גיליתי תצלום של התכנייה המקורית של ההצגה שהוצגה בגטו וילנה, ועל פיה, ועל פי יומניו של הרמן-הרשל קרוק (שהיה אחראי על הספרייה בגטו והסתיר את יומניו בין קירות הספרייה), כתב יהושע סובול את המחזה. ההצגה נקראה אז "דער מענטש אונטערן בריק" (האדם מתחת לגשר) והייתה קומדיה פופולרית שהוצגה בגטו הדואב יותר מ-40 פעם. ברשימת השחקנים גיליתי את שמותיהם של גיטל-גניה שפירו ובעלה שבתאי בליאכר. גיטל-גניה הייתה אחותה של אמי. גיטל היפיפייה –פסנתרנית מחוננת - שהייתה מבוגרת מאמי ב- 10 שנים נספתה במחנה קלוגה הנודע לשמצה, בביצות של צפון אסטוניה. בעלה, שבתאי, מחזאי ושחקן ידוע בפולין, שהיה חברו הקרוב של אברהם סוצקבר ז"ל, נספה אף הוא באותו המחנה. אחיה הצעיר של אמי ליובקע, נרצח בחודשי הגטו הראשונים.

ההצגה הציתה בי את הרצון לצאת לדרך בעקבות הוריי ובני המשפחה והקורות אותם בזמן המלחמה.

הגעתי לווילנה, העיר שבה נולדה וגדלה אמי, מצאתי את הבית שבו נולדה וביקרתי בבתי הספר שבהם למדה. אל תחנת הרכבת שבה הסתובבתי שמה אמי פעמיה כאשר סבי אמר לה ברחי ילדתי, אני עם הגרמנים אסתדר. איתרתי מפעלים שבהם עבדה בפרך, רעבה ללחם, ושם בין גורקי לאסתרחן על הוולגה ועד דושנבה ואנדישאן, בין רוסיה לאוזבקיסטן וקירגיסטן. התוודעתי לצבעים, למראות, לנופים ולריחות שאותם חוותה.

עברתי גם במסלול בריחתו של אבא שלי - מטאווריג לשאוולי ומשם לזאגר, על גבול לטביה, מקום שבו נרצחו אמו-סבתי ושתי אחיותיו הקבורות בקבר אחים במרכז העיירה. לבד המשיך אבא בדרכו, הוא עבר את היבשת, פרונזה (בישקק) וסמרקנד עד לבוכרה ומשם לחיווה – שם התגייס עם חבריו לדיוויזיה הליטאית, לנקום בגרמנים את אובדן משפחותיהם.

עברתי על פני שדות הכותנה המסמאים עיניים בלובנן, שם עבדו אבא ואימא מבוקר ועד לילה למלא את המכסה כדי לזכות במנת רעב בסופו של יום. לשם הגיע אבא מהחזית המזרחית, כשהוא פצוע קשה, ואימא, כדי לחפש שרידי משפחה, ושם, בבית החולים בטשקנט, הצטלבו דרכיהם והם מצאו אהבה.

בטשקנט הצטרפו הוריי לתנועה הבריחה שהתארגנה, בידי שרידי חברי תנועות הנוער מלטביה, ליטא ופולין, והבריחו בימים ובעיקר בלילות באומץ ובתחבולות יהודים מערבה לחופש.

כשהחליטו השניים לנצל את זכות השיבה שניתנה לפולנים ולחזור לארץ מוצאם, הם נסעו בקרון קרקס, דרך הנובר למינכן, ובמנזר הגדול בסנט אוטיליין באתי אני לעולם.

היינו תמיד שלושה, מה שנקרא לימים שלושה בסדר: אבא, אימא ואני - בתם. ללא סבים, ללא סבתות, ללא דודים וללא דודות, מעולם לא היו לי בני דודים, אך הייתה לי משפחה –משפחת חבריהם של הוריי מתלאות הדרך – בעיקר מתנועת הבריחה.

בארץ הגיעו הוריי למעברת רמה (ליד רחובות) ומשם למעברת בית ליד והתרגלו לחייהם החדשים עם יללות התנים בלילות הנשמעים כתינוקות פגועים, עם אוהל מטפטף בחורף ועם ריח החיטוי של הדי די טי שהילך אימים על אמי.

אך כאן הגשימו הוריי את עצמם - אבא, שסיים בית ספר למסחר בליטא, ואימא, שסיימה בית ספר למסחר בווילנה מצאו כאן את פרנסתם, והיו גאים בי בתם היחידה העובדת סוציאלית וכמובן בנכדיהם שצמחו לתפארת. הם עבדו, התנדבו, שמחו ואהבו את החיים, כשברקע נשארו עמם תמיד הזיכרונות "משם".

צרו איתנו קשר:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

למכתבים: ת.ד. 1005, רמת השרון, 4711001 טלפון 5616706 03
vilna.association@gmail.com

הפייסבוק שלנו

שינוי גודל גופנים
ניגודיות