שושנה רשף

נולדתי בשנת 1936 בעיר וילנה שבליטא, פולין באותם ימים. מצבנו הכלכלי היה מצוין. בפרוץ מלחמת העולם השניה סופחה ליטא לברית המועצות. הרוסים שהשתלטו על העיר הלאימו את החנות לחומרי בנין שבבעלות הורי, וכן את הדירה בה גרנו במרכז העיר. נאלצנו לעבור לבית סבי וסבתי מצד אמי, שגרו בפרבר העיר בשם שניפישוק.

אבי, בנו של רב אך גם בעל השכלה תורנית וכללית בוגר בי"ס טכני, מצא עבודה בשדה התעופה שבעיר. היהודים והקומוניסטים שיתפו פעולה עם הרוסים והלשינו עלינו. ב-14 ביוני 1939 ביום שבת בחמש לפנות בוקר, התדפקו על דלתות ביתנו. תוך חצי שעה נעצרנו אמי רחל, אבי ברוך (אותו אמא הזעיקה כי היה בעבודה), אחותי רבקה בת השמונה, אני בת הארבע וחצי וכן סבי וסבתי יעקב ושרה פופקו וגם דודי, נתן פופקו.

לכל אחד התאפשר לארוז 50 ק"ג מכל הבא ליד. העלו את כולנו על משאית ונסענו לתחנת הרכבת. כבר בתחנה הופרדו מאיתנו אבי ודודי, הגברים הצעירים. רק אחרי שנים נודע לנו שהם נשלחו ל"גולאג" לעבודות כפיה בהרי אורל שברוסיה. כל האחרים נשלחו לסיביר.

לאורך שנים נדדנו ברחבי רוסיה הגדולה, ממקום למקום, מעיר לעיר, בלי בית או מושב של קבע, בלי לימודים מסודרים, ספרים או משחקים, במחסור באוכל או טיפול רפואי, ואני לצערי הייתי חולנית מאוד. לבסוף מצאנו מקום של קבע בעיר אוש שבקירגיסטאן, שם למדתי בבי"ס פולני של יהודים פליטים.

אחרי שנתיים שלא שמענו על אבי דבר, פשטה שמועה שיהודים מסתובבים ברחבי רוסיה ומחפשים קרובי משפחה. אמי, מטפלת בשני ילדים ושני זקנים, השאירה אותנו ונסעה מתחנת רכבת אחת לשניה כדי לחפש אותו. באחת התחנות היא פגשה את דודי ויחד הם נסעו להביא את אבי שהיה במצב ירוד ביותר. הם שוחררו מה"גולאג" בזכות זיוף מסמכים, כאשר הכריזו על עצמם כאזרחים פולנים, ובזכות העובדה שפולין הצטרפה אל הרוסים במלחמה נגד הגרמנים. כך אבי חזר חולה ונכה, אך לפחות היה חי.

אחרי כשנתיים באוש, שוב נדדנו. הגענו לעיר חרסון שבדרום אוקראינה, שם נפטרה סבתי, שמונה ימים בלבד לפני תום המלחמה. כשהמלחמה הסתיימה אושר לנו לחזור לפולין בשנית, בזכות "האזרחות הפולנית".

שהינו בעיר לודז' במשך מספר חודשים, ותכננו להמשיך משם הלאה, אולם השלטונות הסובייטים לא אפשרו לצאת מפולין. הדרך היחידה לעשות זאת הייתה לחצות את הגבול באמצעות שוחד, והיו מבריחים שזאת הייתה פרנסתם. החלטנו להתפצל. אמי ואני הסתתרנו בטנדר מאחורי סחורה מוברחת, וכך הצלחנו להגיע לברלין. אבי ואחותי ניסו להגיע באותה הדרך, אך לא הצליחו והם נתפסו בעיר שצ'צ'ין. אבי נאסר וישב בבית סוהר. אחותי שהייתה רק בת 14 שיחדה מישהו וכך אבי שוחרר.

בסופו של דבר התאחדנו בברלין באיזור שהיה שייך לאמריקאים. משם הגענו למחנה עקורים בשם "פלדפינג" שבגרמניה.

היו לנו קרובי משפחה בארה"ב ששלחו לנו אישורי כניסה לאמריקה. כמו כן היה לי דוד שעלה לארץ בשנת 1932, וגם הוא הגיש מסמכים לאיחוד משפחות. התלבטנו לאן כדאי ללכת, אך לבסוף הוחלט לעלות לארץ ישראל. אחרי שנתיים בגרמניה עלינו ארצה ב 13/9/1948 באוניה הלגלית הראשונה Pan York.

כשעלינו ארצה שיכנו אותנו במחנה עולים בפרדס חנה. גם כאן התערב הגורל, ובן דוד של אמי, שהיה לוחם בארץ, קיבל דיור ביפו וויתר על זכותו לטובתנו (הוא היה רווק). אמי עבדה במשק בית ובניקוי משרדים. אבי, שהיה איש משכיל וידע עברית תורנית ופחות עברית מדוברת, השתלב בעבודה בתיקון שרשראות טרקטורים, שהייתה עבודה פיזית קשה.

מדי יום הלכנו ברגל מביתנו ביפו לביה"ס בת"א. אחותי למדה בתיכון עירוני א', ואני למדתי בבי"ס מעורב נו"צ שבנווה צדק. מאוחר יותר למדתי בסמינר לוינסקי. הקליטה החברתית שלי הייתה כמעט מיידית, כולל השפה שרכשתי במהרה.

בצבא הייתי מאבחנת פסיכוטכנית, ובהמשך עבדתי במשך שלושים שנה כמורה ומחנכת בכיתות ז'-ח'. את התואר B.A בהיסטוריה כללית וישראלית השלמתי תוך כדי העבודה וגידול הילדים. היום אני עדיין פעילה ועוסקת בעיתונות כתובה ואינטרנטית.

נישאתי לבעלי עמוס בדצמבר 1959 ויש לנו שתי בנות: אלינער ונטע, וכן ארבעה נכדים: טל, אור, עומר ודניאל.

בתקופת המלחמה הייתי קטנה, ואולי בגלל הנדודים הרבים שכחתי את הרוב, או שהדחקתי...חשוב לי לציין שעד גיל 10 אני זוכרת מעט מאוד ורק במעומעם, ואת הרוב אני יודעת מסיפורים ששמעתי בבית בתקופה יותר מאוחרת.

 

 

צרו איתנו קשר:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

למכתבים: ת.ד. 1005, רמת השרון, 4711001 טלפון 5616706 03
vilna.association@gmail.com

הפייסבוק שלנו

שינוי גודל גופנים
ניגודיות