סוניה לוין

ניצלתי מגיא ההריגה בניימנצ'ין / סוניה לוין

נולדתי בשנת 1927 בעיירה ניימנצ'ין אשר בפולין, עיירה המשתייכת היום לליטא, כשיינה-חיה לבית זורר. ניימנצ'ין ממוקמת כ-20 קילומטר צפונית לווילנה, על הדרך לעיירה סווינצ'יאן.

שמו של אבי היה בערל ושם אמי שרה. אחי הבכור יצחק נולד ב-1923 ואחותי בתיה נולדה ב-1930. אבי סחר עם הגויים במזון לבהמות, ואמי נהגה להפעיל מעין מכולת בחודשי הקיץ, כשעשירי וילנה והסביבה הגיעו לנפוש בעיירה.

יצחק ואני היינו תלמידים מחוננים, אך הוריי התקשו לשלם את שכר הלימוד שלנו, אז הקומיטט בעיירה פנה לדודתי העשירה בווילנה וביקש ממנה שתיקח אותנו תחת חסותה בשנת 1940.

הבית של הדודה היה בן שלוש קומות, מרוהט בשיא הפאר. מחוץ לבית, במקום שנקרא "שולהויף" - חצר בית הכנסת ביידיש, שהיה מקום מפורסם בווילנה, עמדה דרך קבע כרכרה יפהפייה עם רכב שהמתין לכל משימה שהטילה עליו הדודה.

ביוני 1941 פלשה גרמניה לברית המועצות ודודתי שלחה אותי ואת יצחק חזרה לניימנצ'ין. ביתה של הדודה היה סמוך למה שהיה לאחר מכן הכניסה לגטו. היא נרצחה ככל הנראה כבר בתחילת המלחמה, ואילו בתה אומצה בידי האומנת הגויה וגודלה כפולנייה קתולית.

ימים ספורים לאחר שהגעתי לעיירה, היא נכבשה על ידי שיירה אדירה של כלי רכב משוריינים. חיילי הצבא האדום אפילו לא העלו על דעתם להילחם בפולש הנאצי ונסו כל עוד נפשם בם לכיוון מזרח ודרום. גטו פתוח הוקם בניימנצ'ין, היהודים הסתובבו עם טלאי צהוב והבחורים הצעירים, כמו יצחק אחי, נשלחו לעבודות כפייה שבזכותן ניצלו חייו מאוחר יותר.

ההכנות לראש השנה תש"ב היו בעיצומן. אבי הביא כבש אל השוחט, ולאחר שמכר את החלקים האחוריים לגויים הביא נתח מכובד ארוז היטב הביתה, לצורך סעודת החג. אני ואחותי התכבדנו גם בשמלות חדשות לכבוד החג, ולרגע קט נשכחו מאיתנו טרדות היום.

בשבת, יומיים לפני החג, בשעה 4:00 לפנות בוקר, דפקו השוטרים הליטאים על חלונות בתי היהודים והורו לנו לקחת את מיטב המיטלטלין לבית הכנסת החדש, כי משם נצעד לגטו וילנה כדי לעבוד.

אבי סידר לכולנו חבילות קטנות. את הנתח של הכבש הוא עטף בעדינות והניח אותו בערימת החבילות של יהודי ניימנצ'ין. אחותי הקטנה בתיה רצתה ללבוש את שמלת החג החדשה. "השתגעת?!", גערתי בה. "השמלה תיהרס! שימי אותה בחבילה".

הליטאים הובילו אותנו לחצר בית הכנסת. יצחק לא היה איתנו באירוע הזה. הוא נשלח יום קודם לעבודות כפייה מחוץ לניימנצ'ין. כשסיים את העבודה החליט לצעוד לכיוון העיירה. הוא פגש בבחור ליטאי שאמר לו שאל לו לחזור לניימנצ'ין כי הגרמנים עומדים לחסל את כל יהודי העיירה. יצחק ברח מזרחה אל בלארוס והתחבא בכל פעם בעיירה אחרת.

בינתיים, ברחבת בית הכנסת בניימנצ'ין ישבו שני קצינים גרמנים ולידם תיבה פתוחה שבה נדרשו היהודים להניח את חפצי הערך שלהם. התיבה התמלאה במהירות בזהב, פנינים ובשטרות כסף. הגרמנים אף תלשו בכוח עגילים מאוזני הנשים. כל הגברים בעיירה חטפו מכות מקתות הרובים שלהם, לאחר שנדרשו להישכב על הרצפה. אני זוכרת בכי, צעקות ואנדרלמוסיה שלמה. רבים עשו את הצרכים שלהם במכנסיים מרוב פחד. ועדיין רובנו לא הבנו מה הולך לקרות, גם כשהיו שטענו שזה הסוף שלנו.

התינוק של ציפורה בת דודי החל לבכות. חייל גרמני שאל אותה בגרמנית "מדוע בוכה התינוק?". בלי להמתין לתשובה הוא חטף אותו מידיה, אחז ברגליו ופשוט קרע אותו. ציפורה התמוטטה באותו רגע. עד היום, כשאני הולכת לישון, המראה הזה רודף אותי ולא נותן לי מנוח.

ברחבה שמחוץ לבית הכנסת החדש שהינו מ-6:00 בבוקר עד 12:00 בצהריים. אחרי המכות הורו לנו הגרמנים לקום על רגלינו, לעמוד בשלישיות ולהתכונן להליכה לעבודה. בנקודה הזאת אבי כבר לא היה ברחבה. אבא היה מיודד עם הגויים, ואחד מהשוטרים הליטאים, שלא יכול היה להזהירו במפורש אך רצה להצילו, אמר לו שמאחר שיש לו סוס ועגלה הוא יוכל להביא אוכל ולדאוג לשאר היהודים שהולכים לעבוד בגטו וילנה. אבי התחיל ללכת, אך נעצר לאחר כברת דרך בחושבו שאין ברצונו להניח למשפחתו ללכת לבד לעבודה בגטו. בעודו סב על עקבותיו בא לקראתו גוי שהכיר. הגוי שאל למעשיו. כשאמר לו אבא שבדעתו לחזור לניימנצ'ין, סיפר לו ידידו ששני אחיו חזרו זה עתה מכמה ימים ביער, ובמהלך שהותם נצטוו על ידי הגרמנים לחפור בור, והם חושבים שהבור מיועד ליהודי העיירה.

אחרי שהגרמנים סידרו אותנו בשלישיות, הם הצעידו אותנו לכיוון וילנה. בנקודה מסוימת הורו לנו פתאום להיכנס ליער במקום להמשיך לכיוון וילנה. עדיין לא חשדנו בכלום.

גיא ההריגה בניימנצ'ין

אמי, אחותי ואני היינו השלישייה האחרונה, עובדה שהייתה קריטית להצלתנו. בשני צדי הטור עמדו השוטרים הליטאים שהיו שיכורים והשגיחו שלא ננסה לברוח. אני לא הצלחתי לראות כלום. אמי, שהייתה גבוהה ממני, אמרה ביידיש שהם יהרגו אותנו, כי היא ראתה מרחוק ערימת חול צהובה גדולה שהעידה כי חפרו שם בור עמוק. שאלתי את אמי "למה שיהרגו אותנו? לא הרבצתי לאף אחד בבית הספר", היא הסתכלה עליי ובכתה.

ואז הליטאים החלו לירות על כל האנשים באמצעות מכונות ירייה, ומסביב עמדו גרמנים וכנראה גם פולנים. מי שהיה פצוע נדחף לתוך הבור. בראש הטור הייתה עגלה שסחבה את הזקנים שלא יכלו ללכת, ובהם גם סבי וסבתי. הליטאים אפילו לא טרחו לבזבז עליהם תחמושת ופשוט גלגלו אותם לתוך הבור. עליהם נפלו שאר אנשי העיירה. שלושה, שלושה הם נפלו פנימה ומכל מקום נשמעו צעקות קורעות לב. רבים ניסו לברוח, והליטאים הקדישו את כל תשומת הלב שלהם כדי לירות בכל מי שניסה לחמוק.

כשהגיע תורנו, כמטר לפני הבור, ניצלה אמי שנייה של חוסר תשומת לב מצד הליטאים, אחזה ביד אחותי בתיה ורצה לתוך היער. בי בעט אחד השוטרים ואולי היה זה אחד הגרמנים, נפלתי לקצה הבור אך לא נוריתי. מאחר שהייתי אחרונה אף אחד לא נפל עליי. מתחתיי שכבו כל תושבי העיירה, חלקם עדיין בחיים. אני לא הבנתי מה קורה. פתאום התרומם גל שנוצר מניסיונם של האנשים שמתחתיי, שלא מתו, לשאוף אוויר. היהודים צעקו כל הזמן. הגל התגבר והעיף אותי אל מחוץ לבור, ואז הבנתי שאני רוצה לחיות. התגלגלתי אל מאחורי עץ, אך הגרמנים הבחינו בי כשקמתי וירו לעברי. הכדור פגע למזלי באופן שטחי באוזן השמאלית. דם ירד ואני רצתי בכל כוחי.

באותו רגע כשהתרחקתי מהבור הייתי בטוחה שאני היחידה שניצלה. למעשה הצליחו לברוח מהבור מספר אנשים, אך אני הייתי עדיין בהלם וניסיתי לעכל את כל מה שהתרחש. בעודי רצה הבחנתי באמי ובאחותי שרצו לא רחוק ממני. פתאום הופיע מולנו היערן המקומי שיצא לקטוף פטריות יער - בידו האחת שק ובידו השנייה סכין. הוא הבין בתוך שניות את המתרחש והצליח לאחוז בי. הוא קרא אל אמי: "יהודייה מסריחה, תני לי כסף או שאשחט את ילדתך". אמי רק הסתכלה עליי והמשיכה לרוץ. הגוי התכופף כדי להניח את שק הפטריות, ואני ניצלתי את ההזדמנות כדי לברוח בין רגליו.

רצתי ביער בוכה וצועקת ביידיש "אימא, אימא". אף אחד לא ענה לי. כבר התחיל להיות קר, ואני הייתי בשמלה, בלי מעיל. הערב ירד והתחיל להחשיך, העצים היו גבוהים ולא ניתן היה לראות את השמיים. הייתי רעבה. נשכבתי על החול, חשתי במשהו רך ונרדמתי עליו. התעוררתי לפנות בוקר כשקרני השמש הראשונות החלו להאיר והציפורים לצייץ. התברר לי שמרוב לחץ והלם רצתי למעשה במעגל, כי נרדמתי לא רחוק מהבור, וכבר לא היה שם אף אחד חי. גיליתי שישנתי כל הלילה על גופה – גבר שנזל לו דם רב מהפה והוא היה לבוש במעיל שחור חם, שבזכותו שרדתי בלילה הקר. היה זה השכן שלנו משה אנדמן, שהיה בן 54 במותו.

כל כך נבהלתי שברחתי משם בלי לדעת לאן. כל כך רציתי לראות מישהו חי, אפילו חתול או כלב. פתאום הבחנתי בנזירה פולנייה. רצתי אליה וביקשתי ממנה לחם. היא אמרה לי: "יהודייה, למה ברחת מהבור? יכולת להיות עכשיו בגן עדן. העולם הזה זה כלום, שמה בשמיים יש חיים". הסתכלתי עליה ואמרתי בלבי, 'היא אישה זקנה וחיה ואני ילדה קטנה, והיא שולחת אותי לגן עדן?' הנזירה נתנה לי לחם וחלב ומיד לאחר מכן אמרה לי: "תלכי מפה או שאקרא לגרמנים".

שוב מצאתי את עצמי רצה בלי לדעת לאן. תוך כדי ריצה זכיתי למעט נחמה. שמעתי קולות בכי בין השיחים. נכנסתי לשם ומצאתי את המשוגעת של העיירה, 'הסלובה די משיגענע', שכנראה הייתה פחות משוגעת משחשבו כי היא התמודדה בצלילות רבה עם הסיטואציה, עם שני ילדים קטנים. כל כך שמחתי לראות פנים מוכרות. היא אמרה לי שהיא רוצה ללכת לקימלישוק. כששמעתי את השם קימלישוק שמחתי, כי זכרתי שמשפחתו של דודי בצלאל, שנפטר חמש שנים קודם לכן, גרה שם.

מאחר שלא יכולנו ללכת באור יום ולא בדרכים פתוחות, ההתקדמות שלנו הייתה איטית. קימלישוק מרוחקת מניימנצ'ין כ-26 ק"מ בקו אווירי. אנחנו נאלצנו להאריך את הדרך, והצעידה שלנו נמשכה שבוע בערך. לקימלישוק הגענו קצת לפני יום הכיפורים. באותו זמן החלו בהקמת גטו פתוח, והמגמה הייתה לרכז את יהודי העיירה, שהיו כשליש מהתושבים, ברחוב אחד בלבד. לקימלישוק זרמו ניצולים מניימנצ'ין, מפודברודז' ומעיירות נוספות. כשהגעתי מיד שאלתי היכן מתגוררת משפחת זורר. דפקתי בדלת בציפייה. אשתו של דודי המנוח עמדה בפתח, אלמנה קשת יום. סיפרתי לה שאני בתו של ברקו, אולם היא כעסה ואמרה לי ללכת, כי בגללי הגרמנים עוד יתנכלו לה. הייתי בהלם. שוב ספגתי דחייה, שוב נותרתי לבדי. התיישבתי על הארץ והתחלתי לבכות. אחד מיהודי הקהילה הזמין אותי לישון בבית הכנסת. האמת שהיכולת שלהם לעזור הייתה מוגבלת ביותר.

כמה שבועות לאחר שהגעתי הגיע לקימלישוק אחי יצחק, שהתגלגל מעיירה לעיירה בבלארוס, ודפק על דלת דודתנו, אך גם אותו היא לא הכניסה. כשפגשתי אותו התמלאתי כמובן שמחה רבה. זמן קצר לאחר מכן פגשתי ברחוב גם את אבי. באותו זמן כבר היה חורף ומושלג, והוא הסתובב עם סוס ומזחלת שלג בין העיירות והעביר ידיעות על המתרחש. אבי היה לבוש, דיבר ונראה כמו גוי, ולכן היה יכול להסתובב באין מפריע. בנוסף, הוא היה אדם אמיץ מאוד, והביטחון שהקרין סייע לו להסוות את יהדותו בפני הגרמנים והליטאים.

היינו כשלושה חודשים בגטו קימלישוק כשיום אחד הופתע אבי לפגוש בעיירה את לודוויג מוצקוץ, גוי פולני שהיה חבר טוב שלו מהכפר סטריפונה שליד ניימנצ'ין. מוצקוץ, עני מרוד שגידל עשרה ילדים בבית שבו חדר אחד, סיפר לו שאמי ואחותי בתיה מסתתרות בשלושת החודשים האחרונים אצלו. אבי ביקש מיד ממוצקוץ לרכוב לכפרו כדי להביא את אמי ואחותי. מוצקוץ אכן חזר איתן. אימא לא הספיקה אפילו להסיר את מעילה כשלפתע נשמעו צעקות. אבי הבין שהגרמנים באים ושהמצב נהיה מסוכן. לימים נודע לנו שבאותו זמן, בינואר 1942, בוצעה אקציה בגטו, והגברים הצעירים שיכלו לעבוד הופרדו מכל השאר שלא נחשבו ליעילים מבחינת הגרמנים.

אבא הורה לכולנו לעלות על המזחלת שלו ואמר: "אם נישאר פה ירצחו אותנו. ננסה לברוח מקימלישוק במזחלת. אם נעבור את השער שבו עמדו הגרמנים נחיה. אם לא, לפחות ניסינו". התיישבנו חמשתנו על המזחלת. יצחק, שהיה בעל שיער כהה, בעל חזות "יהודית", התחבא מאחור. הלב שלי הלם בפראות. המזחלת גלשה לכיוון השער. החיילים הגרמנים לא תיארו לעצמם שליהודי יש מזחלת עם סוס, והם פתחו את השער ונופפו לנו לשלום כשמאחור נשמעות צעקות ויריות. כשהגענו למקום מבטחים אמר אבי ביידיש: "נשארנו בחיים".

סוניה לוין

צרו איתנו קשר:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

למכתבים: ת.ד. 1005, רמת השרון, 4711001 טלפון 5616706 03
vilna.association@gmail.com

הפייסבוק שלנו

שינוי גודל גופנים
ניגודיות