טוביה קסל

נולדתי בשנת 1935 בעיירה קופישוק הנמצאת בצפון ליטא כ-50 ק"מ מזרחה מהעיר פוניבז', להורי ברוניה וחיים קסל, שניהם ילידי קופישיק.  גרנו בבית גדול שהיה ביתם, מזה כמה דורות, של משפחת סבתי – חווה לבית וין.  הבית עמד על שטח אדמה גדול, כ-4 דונם,  ובחצר היה בית מלאכה לעיבוד עורות שייצר ציוד לסוסים כמו רתמות, רסן ועוד. עיקר הלקוחות של בית המלאכה היו גויים בעלי חוות ומשקים חקלאיים שיצרו יחסי חברות עם אבא שלי, דבר שהיה לו משמעות גדולה עם תום המלחמה.

סבא שלי מצד אבי, שעל שמו אני נקרא, נולד בלטביה ונשלח בגיל 12-13 ללמוד בישיבה בקופישיק שבה היו לאמו קרובי משפחה. בקופישיק הכיר את סבתי, חווה וין, ולאחר נישואיהם עברו לגור בבית משפחתה של סבתא וין. כל אחיו ואחיותיו של אבי עזבו את ליטא, מי לאמריקה ומי לארץ ישראל, כבר בשנות ה-20 וה 30. אבי נשאר בעיירה האחרון מבני משפחתו. בית המלאכה לעיבוד עורות הביא פרנסה טובה, אבי חי בידידות עם לקוחותיו הגויים ולא ראה סיבה לעזוב את ליטא.

בבוקר ה-22/6/41, עם תחילת ההפצצות של הגרמנים במבצע "ברברוסה", הוא לקח את העגלה והסוס שלו, כמה צרורות חפצים והחליט לברוח הרחק מקו החזית. בבואו לגבול ליטא-לטביה לא אפשרו לו חיילי הצבא האדום להמשיך. הורו לו להחזיר את הסוס והעגלה וללכת לתחנת הרכבת. חזרנו לעיירה ואבא הלך לחברו רובקה בעל המאפיה והשאיר שם את הסוס והעגלה. רובקה לא שעה לתחנוני אבא להצטרף אליו לבריחה באומרו "הרבי הורה ליהודים להישאר בעיירה כי הגרמנים הינם בני תרבות ולא ירעו ליהודים".

הגענו לתחנת הרכבת, המוני אנשים מכל עיירות הסביבה נדחקו לקרונות המשא. בכל פעם שהרכבת התמלאה ויצאה לדרך, הגיעה רכבת אחרת. עלינו על הרכבת  שיצאה לכוון הגבול עם לטביה : אבי , אמי ושתי אחיותי הצעירות ממני ואיתנו רק צרור קטן אחד של חפצים אישיים. אחרי נסיעה קצרה הגיעה הרכבת למפגש הגבולות ליטא-לטביה למקום שנקרא זילופה. בצומת המסילות היה בסיס תחמושת של הצבא האדום. לפתע הגיחו מטוסים והחלו להפציץ את בסיס התחמושת ואת מסילת הרכבת. פגזים עפו לכל עבר. הרכבת עצרה וכולם הצטוו לקפוץ במהירות מהרכבת ולשכב מתחת לעצי  היער הסמוך.  עם גמר ההפגזה, קמו כולם בכדי לחזור לרכבת, רק אמא שלי נשארה שוכבת מתה כשבראשה תקוע חלק של פגז. היא היחידה שנפגעה בעץ שאנו היינו מתחתיו , אבל גם בעצים אחרים היו נפגעים רבים. האנשים, שבני משפחותיהם נפגעו, לא רצו לעזוב את המקום. הגיע טרקטור של הצבא האדום, חפר בור ענק וקבר את כל המתים בקבר אחים. אבא שלי חלץ את אחת מנעליה של אימי ותלה את הנעל על מקל שתקע בקבר האחים. יתכן שחשב שעוד יוכל לחזור למקום קבורתה. אי אפשר היה לחזור לרכבת מכיוון שהמסילה הופגזה ולכן נצטוו כולם ללכת רגלי עד תחנת הרכבת הבאה, מרחק של כמה קילומטרים.  אבי לקח את אחותי הקטנה בת השנה וחצי על כתפיו, אני ואחותי השניה הולכים משני צדדיו אוחזים בשתי ידיו ויצאנו לדרך. כולם מקדימים אותנו, אנחנו אחרונים בדרך.  אחרי כשעה של הליכה עוצרת משאית צבאית לידינו, חיילים רוסיים מעלים רק אותנו על המשאית ואנו מגיעים לתחנת הרכבת הבאה.

 הרכבת עוצרת מדי פעם ומפנה מעבר לרכבות הנוסעות מערבה לקו החזית. בצידי הדרכים עיירות הרוסות, חנויות הרוסות ופרוצות. כשהרכבת עוצרת לפעמים, אבא שלי קופץ מהרכבת וחוזר עם איזה פריט חיוני – לחם יבש או מזון אחר שלקח מאיזו חנות הרוסה. כל פעם כשזה קורה אז אנחנו הילדים נמצאים בלחץ נוראי. מפחדים שאבא לא יספיק לחזור לרכבת. ובאמת לפעמים הוא קופץ לתוך הרכבת בשניות האחרונות לפני שהיא זזה. המזון שקיבלנו על הרכבת, לכל אורך המסע, היה תה חם וצנימים. אנחנו במסע הזה כחודשיים ימים. הרבה עצירות בגלל הצבא הנע אל החזית או הצטיידות בפחם ברכבת וגם החלפת רכבות עקב מסילות מפוצצות. מזג האויר נעשה קריר יותר ויותר ובתחילת ספטמבר אנו מגיעים לאזור שנקרא  "מורדוביה" שהוא חלק מברית המועצות ונמצא בערך ב-1000 ק"מ אחרי מוסקבה.

שם כבר היה חורף קר ואנחנו לבושים באותם בגדי הקיץ שאיתם יצאנו מליטא בחודש יוני. באזור הזה מתחילים להוריד משפחות משפחות בקולחוזים שבסביבה. בכל קולחוז 2 או 3 משפחות. כל הגברים וגם הסוסים מהקולחוזים גויסו לצבא ורק הנשים נשארו לעבוד בשדות ובמשק החי בקולחוז.  קיבלנו בית בקצה הקולחוז ואבא שלי שהיה גבוה וחסון הופך לאטרקציה בין הנשים. תפקידו :לאלף את הפרות לעשות את תפקידי הסוסים – לחרוש בשדות, לגרור עגלות וכו.  המזון המועט שנשאר אחרי שחלקו הגדול נשלח לצבא הלוחם, מחולק בין משפחות הקולחוז. אבא שלי, בעל התושיה וההגיון הפשוט מוצא תמיד את הדרך להחזיק את כולנו בחיים ובמצב טוב. הוא יוצא כל לילה לשדות וחוזר עם תפוחי אדמה או ירק אחר. במשך הזמן נוספו לנו עיזים, שגרו איתנו בחדר אחד. אבא היה קם בבוקר, שם תפוחי אדמה בסיר ושופך עליהם חלב עיזים. כל זה נמצא על התנור עד שובו מהעבודה. התבשיל נעשה כעין חמין וזה היה מעדן בשבילנו. כל החורף נשארנו בבית, ישנים על התנור ולא הולכים לבית הספר כי לא היה לנו מה ללבוש. כל הקיץ היינו הולכים יחפים. העור בתחתית כף הרגל נעשה קשה כמו סוליה. מדי פעם היה אבא מביא עשב כלשהו שאיתו שפשף את כפות רגלינו והם התנקו. בכל שנותינו בקולחוז לא ראינו סבון או תכשיר ניקוי כלשהו. לקראת כל חורף אבא סידר לנו נעליים מייצור עצמי. הוא הביא משטח כלשהו של עור או קש ואליו חיבר 2 רצועות של חבל שאותם ליפפנו בהצלבה על כף הרגל ולמעלה על השוק עד לפני הבירכיים. ל"סנדלים" האלו קראו לאפצס. מדי פעם הוא היה מגלח את שער ראשינו כי לא יכול היה להתמודד עם הכינים.

כשנה לאחר שבאנו לקולחוז חלינו אני ואחת מאחיותי בדיזנטריה ונשלחנו לבית החולים בעיר הסמוכה. אחרי שהבראנו, שלח בית החולים כמה מכתבים לאבא לקולחוז וביקש שיבוא ויקח אותנו. אבל אבא לא הגיע. ניסיתי לשכנע את אחותי שאני זוכר את הדרך לקולחוז, נגנוב את הבגדים שאיתם באנו ונברח. אך אחותי פחדה, וככה נשארנו בבית החולים כחודשיים ימים. יום אחד אבא הגיע. שאלנו אותו מדוע לא בא לקחת אותנו והוא ענה ששמח שאנו נמצאים במקום נקי, מקבלים בגדים נקיים, ישנים במיטה נקיה ומקבלים אוכל מזין. אז למה למהר ולהחזיר אותנו לקולחוז.

ככה עברו עלינו כארבע שנים. הולכים לבית הספר בקיץ הקצר, לא הולכים לבית הספר בחורף ובשנת הלימודים החדשה נכנסים שוב פעם לכתה אלף. כנראה שלמדנו בכתות א או ב כארבע או חמש פעמים.

יום אחד בשנת 1945 החלו לחזור לקולחוז חיילים ששבו מהחזית וסיפרו שהמלחמה הסתיימה. לא היה בקולחוז עתון או טלפון ואפילו לא רדיו. שום מידע לא הגיע אלינו מבחוץ. מה עוד, שאבא שלי לא דיבר את שפת המקום. אבא הלך לרשויות המוסמכות וביקש לחזור למולדתו ליטא. הבקשה אושרה. ציידו אותנו בכרטיסים לרכבת למוסקבה וכן באישורים המתאימים. לא היתה בידינו אפילו פרוטה אחת. כך הגענו למוסקבה. אבא הושיב אותנו על ספסל בתחנת הרכבת  והורה לנו לא לזוז מהמקום, לא לדבר עם אף אדם ואפילו לא ללכת לשרותים. לחכות שיחזור. הוא נסע לנציגות ליטא שבמוסקבה, הוכיח שהוא אזרח ליטאי וקיבל את האישורים המתאימים לחזור לליטא. כמו כן קיבל גם כרטיסים  לרכבת לווילנה וכן דמי כיס. הגענו לוילנה, העיר הרוסה, רעב כבד בעיר. חיפשנו קרובים או מכרים. אבא מוצא אנשים מהעיירה שלנו קופישיק. אנו גרים אצלם כשבועיים ואז אבא מחליט "חוזרים לביתנו בקופישיק" המכרים מזהירים אותו שהגויים בעיירה ירצחו אותו, אבל אבא בשלו  "חייתי איתם תמיד בידידות ואין לי חשש".

הגענו לקופישיק ומסתבר לנו שאנו המשפחה היהודית היחידה שחזרה לעיירה אחרי המלחמה. גויים פלשו לבית שלנו. ממול לביתנו היתה תמיד מרפאה של שתי אחיות רווקות שהיו גם אחיות במקצוען. מאחר והמרפאה היתה באזור שבו גרו לפני המלחמה משפחות של יהודים, היו הנשים היהודיות יולדות במרפאה שלהן. האחיות גלמזייטל מזמינות אותנו להתאכסן בינתיים במרפאה. כל בוקר אנחנו צופים לעבר ביתנו ומוצאים שלפני הדלת שלנו נמצא איזשהו פריט ריהוט שהיה שייך לנו מלפני המלחמה. בוקר אחד ארון, למחרת שולחן וכו. בעיירה נפוצה השמועה שחיים קסל חזר. בוקר אחד מופיע אחד מאותם גויים שנהגו לקנות אצלינו רתמות לסוסים ובידו חבילה מתוצרת המשק שלו: גבינות ביצים ירקות ועוד. וכך כל בוקר מגיע חבר אחר עם חבילת מזון מתוצרת החווה שלו. אחרי כשבועיים אנחנו עוברים לגור בביתנו. אבא מוצא עבודה ואנחנו הולכים סוף כל סוף לבית הספר. שנה עוברת ומנהל החשבונות היהודי שעובד עם אבא נחשד ברישומים כוזבים בהנהלת החשבונות של מקום העבודה. שוטרים באים לאסור אותו אך הוא טוען שאבא הוא זה שרימה. הם הולכים לחפש את אבא ובינתיים מנהל החשבונות בורח עם כל הקופה. אבא נאסר ואנחנו, שלושה ילדים קטנים, נשארים לבד בבית. כל יום הולכים לבנין המשטרה המקומית ומדברים עם אבא שעומד בחלון חדר המעצר שבקומה השניה. הוא מחכה לתחילת המשפט שלו. דבר המעצר מגיע לקרובי משפחה בווילנה והם באים לקחת אותנו אליהם ומכניסים אותנו לבית הילדים היהודי ברחוב זיגמונטו בווילנה.

צרו איתנו קשר בשמחה:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

טלפון 5616706 03
vilna.association@gmail.com

הפייסבוק שלנו

שינוי גודל גופנים
ניגודיות