וולף גלפרין

"לאחר מספר ימים במחנה לנדסברג אספו את כולם, העמידו בשורות והפרידו את הילדים הקטנים, בני 8 עד 14, 130 במספר, כששלמה ביניהם, בעוד האחים הבוגרים בקבוצה השנייה. התקשיתי מאוד להיפרד ממנו, חשבתי לעצמי: 'קטנצ'יק כזה, איך יסתדר?' בלילה קיבלתי החלטה ושיתפתי את אבא ואחי פייבק'ה :'אני רוצה להצטרף לקבוצה שהופרדה, כדי לגונן על שלמינק'ה ולעזור לו'". כך מתחיל סיפור ההצלה של וולף גלפרין, הנער בן ה-17 שהחליט להסתנן אל קבוצת ה-130 ולעזור לילדים, ואחיו ביניהם, לעבור את התופת.
וולף גלפרין נולד בשנת 1927 בקובנה שבליטא, בן ללובה ויחזקאל גלפרין. אח לפרידה ופקה, הבוגרות ממנו, ופיווה ושלמה, הצעירים ממנו. באוגוסט 1941 הוכנסה משפחת גלפרין לגטו קובנה ככל יהודי העיר. הם הצליחו לשרוד מספר אקציות, אך עם חיסול גטו קובנה בחודש יולי 1944, נשלחו ברכבות אל המחנות יחד עם אלפי יהודים מהגטו.
כשהגיעה הרכבת אל מחנה הריכוז שטוטהוף הורדו מן הרכבת הנשים והילדים הקטנים והוכנסו למחנה. הייתה זו פרידה קצרה ואכזרית מהאימהות, מהאחים הצעירים ומהאחיות. חלקם נשלחו מיד לתאי הגזים, חלקם הועבדו עד שנרצחו, וחלקם נשלחו כעבור כמה ימים להשמדה בבירקנאו. מעטים זכו לצאת חיים מהמחנה הנורא הזה.
ילדים מספר בחרו לא לרדת מן הרכבת, ובכאב ובאימה המשיכו לנסוע עם אבותיהם למחנה לנדסברג הסמוך לדכאו בגרמניה, ביניהם וולף ושני אחיו פיווה ושלמה, שטרם מלאו לו 13. לאחר כשבוע במחנה נוכחו הנאצים כי בין המבוגרים אשר נועדו להוות את כוח העבודה במחנה נמצאים גם 130 ילדים. הילדים הופרדו מהמבוגרים והוצבו במכלאה שהוכנה עבורם לקראת פינויים להשמדה.
משהופרד שלמה, הבן הצעיר של המשפחה, מאביו ושני אחיו, החליט וולף, שהיה אז בן 17, לזחול אל בין הגדרות, תוך סיכון עצמי, כדי לחבור לאחיו הצעיר, לבל ילך להשמדה לבד. וולף התגנב אל האוהל שבו שהו 130 הילדים. "אבא היה מופתע", מספר וולף בעדותו." 'איך תחדור אל תוך המחנה? איך תסתיר את העובדה שאתה גדול מהם? אתה הרי בן 17!' אבל הוא לא התנגד, אולי כי בעצמו לקח סיכונים רבים בעת החיים בגטו וידע כי לעיתים סיכונים משתלמים. נפרדנו בחיבוקים ובנשיקות, זחלתי מתחת לגדר. לא חשתי כל פחד, כנראה בגלל הצורך העז שהרגשתי לעזור לאחי. הגעתי אל הקבוצה ומצאתי את אחי. כאשר ראה אותי והבין מה בכוונתי לעשות, פרץ בבכי והתנגד: 'לא מספיק שאני אמות, גם אתה גוזר על עצמך גורל כזה? חזור אל אבא'. הבהרתי לו כי העניין אינו נתון לוויכוח, אין בכוונתי להשאירו לבד – וכך הצטרפתי לקבוצה, החבר ה-131".
לאחר יממה שולחה הקבוצה אל מחנה הריכוז דכאו. מבוהלים והמומים מהפרידות שנכפו עליהם הגיעו הילדים למחנה, שם שהו כשבוע ימים. במהלך שהותם במחנה החל וולף לגבש את חבורת הילדים לקבוצה. וולף הצעיר הבין את החשיבות הגדולה שייחסו הנאצים לסדר ולפקודות, לכן בחר לעשות זאת באמצעות תרגילי סדר ומשמעת שהיו חיוניים להישרדותם במחנה. הודות לבגרותו, לכושר מנהיגותו ובעיקר לדוגמה האישית, קיבלו הילדים את סמכותו של וולף, וחבורת הילדים הבודדים והזרים זה לזה הפכה לקבוצה מגובשת. מסירותו של וולף לאחיו הצעיר הפכה עד מהרה להתמסרות ליתר הילדים ולגיבושה של קבוצת "131 הילדים מגטו קובנה".
מדכאו הועברו חברי הקבוצה ברכבת למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. עבור היהודים שהגיעו לבירקנאו, בוודאי הילדים שבהם, היה המחנה תחנה סופית. מאות אלפי הילדים שהגיעו למחנה נשלחו תוך מספר דקות, לאחר תהליך ה"סלקציה", אל מותם בתאי הגזים. עם הגעתם למחנה בליל 31 באוגוסט 1944 הורדה קבוצת הילדים אל הרמפה ברציף תחנת הרכבת של המחנה. ילדי קבוצת ה-131 התייצבו על גבי הרמפה והחלו ביישום תרגילי הסדר הקבוצתיים בהובלתו של וולף, לפני שהחלה הסלקציה.
"הגענו בלילה לבירקנאו. היו אורות עטופי ערפל, בקושי ראו תאורה בתוך המחנה, בקושי נשמעו קולות, היה שקט של לילה כזה, הקרימטוריות עבדו במלוא הקיטור. אנחנו לא ידענו מה זה בדיוק, כששאלנו מה זה אמרו לנו שאופים כאן לחם ולחמניות לאנשים שיוצאים לעבוד. ירדנו מהקרונות. וולפקה מיד סידר אותנו בשלשות וצעדנו 'לינקס-ריישט, לינקס-ריישט', 'שמאל-ימין, שמאל-ימין', וכאשר עברנו על יד קציני האס.אס הוא נתן פקודה 'הימין שר', הפנינו את העיניים ואת הראש לימין. זה מאוד מצא חן בעיניהם, עצרו אותנו ואז קצין זוטר שאל את הקצין הבכיר 'ואס אוניש תאן וידיאזן?', מה לעשות איתנו?' הוא אמר 'לאסט אן דוש', 'תן להם לעבור'". (מתוך עדותו של דניאל חנוך מקבוצת ה-131).
נראה כי המופע המאורגן והמסודר מצא חן בעיני קציני האס.אס שהיו ברציף והשפיע על החלטת הגרמנים לקלוט את הקבוצה במחנה ולא לשלוח את הילדים ישירות לתאי הגזים כדינם של ילדים שהגיעו למחנה. במקום להשמדה נשלחו הילדים ללאגר A, מחנה המעבר של בירקנאו, לאחר שעל ידיהם קועקעו מספרים. במחנה, שכמעט לא היו בו ילדים, הועסקו ילדי הקבוצה בהובלת עגלות מתים.
"בזמן שבו חיינו בבירקנאו שמרנו על אורח חיים קבוצתי משותף, תוך התחשבות רבה אחד בשני. את מנת הלחם קיבלנו במרוכז בבוקר וחילקנו בין האנשים. עמדו לרשותנו מאזניים, ואנשים מתוכנו ביצעו את החלוקה באופן שווה. על פי אחת השיטות נהגנו לחתוך את מנות הלחם באופן שווה ומי שחילק החזיק שתי מנות מאחורי גבו. קראו בשמות הילדים בזה אחר זה, וכל ילד התבקש לציין באיזו יד הוא בוחר. כך מנעו אפשרויות של העדפה. היינו חברה מגובשת ואיש לא ניסה לרמות בנושא זה".
לאחר זמן מה הבחינו הגרמנים שוולף בוגר יותר מחברי הקבוצה, והוא הופרד ממנה ונשלח לעבודות כפייה במחנה זקסנהאוזן. למרות שוולף לא נוכח פיזית עם ילדי הקבוצה מאותו רגע ועד תום המלחמה, המנהיגות וערכי הסולידריות הקבוצתיים שהטמיע בקרב החברים ממשיכים להשפיע עליהם.
כחצי שנה שהו ילדי הקבוצה בבירקנאו בתנאים קשים וברעב תמידי. במהלך שתי סלקציות 90 מהילדים נשלחו להשמדה בתאי הגזים. תנאי המחיה היו בלתי אנושיים. הילדים סבלו קשות מרעב, מחלות וצפיפות.
בדרך-לא-דרך הצליחו 39 ילדי הקבוצה הנותרים לשרוד עד התקרבות החזית הרוסית. ב- 5 במאי 1945 שוחררו הילדים על ידי כוחות של בעלות הברית ממחנה גונסקירכן.
וולף, שהופרד מהקבוצה, נשלח לעבודות כפייה במפעל ייצור מוקשים במחנה זקסנהאוזן. משם נשלח לצעדת מוות בתוך גרמניה, אשר ארכה כ-300 ק"מ והסתיימה בעיר שוורין. הצבא האמריקאי הוא אשר שחרר את האסירים במקום.
לאחר שחרורו, החל וולף במסעו מזרחה, בחזרה הביתה. בתחילה בעזרת זוג אופניים, עד שאלו הוחרמו בידי חיילים סובייטים. בגבול הליטאי וולף נעצר, אולם תודות למספר המקועקע על זרועו (B-2816) הורשה להיכנס ולהתאחד בוילנה עם משפחתו שבדרך נס שרדה כולה את השואה – הוריו, אחיותיו, פרידה ופקה, ואחיו פיווה. האח הצעיר שלמה שרד עם הילדים ומיד לאחר המלחמה עלה לארץ דרך איטליה. וולף עלה ארצה בשנת 1990, חי בעיר שדרות ועסק במקצועו – מהנדס בניין.
מדי שנה, מאז עלייתם ארצה ועד היום, עורכים שורדי קבוצת ה-131 מעין "פגישת מחזור" וחוגגים יום הולדת משותף ביום השנה לשחרור, שבו הם מעלים זיכרונות. גם וולף משתתף במפגשים השנתיים הללו. השורדים וצאצאיהם מוקירים לוולף גלפרין זכות בהישרדותם, הודות לגבורתו, תושייתו ומנהיגותו בעת צרה, ועדיין רואים בו המנהיג שלו הם חבים את חייהם.

צרו איתנו קשר:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

למכתבים: ת.ד. 1005, רמת השרון, 4711001 טלפון 5616706 03
vilna.association@gmail.com

הפייסבוק שלנו

שינוי גודל גופנים
ניגודיות