דר' משה פייגנברג

השמדת יהודי וילנה

הישוב היהודי בווילנה מנה עד למלחמה כ-70,000 נפשות. יחד עם הסביבה יותר 100,000. עיר עתיקה בה הישוב היהודי קיים מאות בשנים וכונה "ירושלים ד'ליטא".

הרמה התרבותית של וילנה היהודית היתה גבוהה מאד. למוסדות התרבותיים החשובים השתייכו: "IWO", סמינריונים בעברית ובאידיש והרבה גימנסיות, אוניברסיטה עממית, בתי ספר עממיים בעברית ובאידיש, ספריות כגון "מפיציי השכלה "ו"ספריית סרטשון", "אורט" – רשת ענפה של בתי ספר מקצועיים, מועדוני ספורט, כגון "מכבי",הפועל" ומועדון ספורט אקדמאי, אחד מגדולי המוסדות המוזיקליים בפולין, תחת הנהלתו של פרופסור רובינשטיין ואשתו אלזה איגדאל, מורה לזמרה, מקהלתו של גרשטיין ועוד מוסדות תרבותיים, פוליטיים וחברתיים.

עם בואם של הגרמנים לווילנה שותקו החיים התרבותיים והחברתיים של היהודים.

ימים אחדים אחרי בואם לעיר וילנה, אורגן היודנראט, אשר נמצא ברחוב סטרשון מס' 6. כיושר ראש של היודנראט נקבע המהנדס שאול טרוצקי, סגנו היה מהנדס פריד כחברים ביודנראט נקבעו נבחרו החברים הבאים: אוסיפ שבד, גב' שבד-גברונסקא, פרנס, עו"ד זילברמן, קצנלסון ואחרים.

מיד אחרי הקמת היודנראט הוטל על היהודים כופר בגובה של מיליון מרק. את הכופר היה צריך לבצע היודנראט, אך אחרי המאמצים שלהם הם לא יכלו לאסוף את הסכום הדרוש.

מיד בימים הראשונים, כאשר וילנה נכנעה לעול הגרמנים הברבריים, התחילו ה"חטיפות" של גברים. תפסו את כולם לא יוצא מהכלל, מהרחובות ואפילו הוציאו מהבתים. בחטיפות היהודים הראשונות השתתפו הליטאים, אשר קבלו על כל ראש יהודי שהם הביאו לבית סוהר "לוקישקי" 10 מרק. אף לא אחד מחטופי לוקישקי חזר. הם כולם הובלו לפונר, מושבת קיץ חמישה קילומטר מווילנה. (כפי שיוזכר יותר מאוחר, המקום המפורסם, בו נרצחו כל היהודים מווילנה והסביבה שמספרם הוא 100,000 נפשות).

פרט לזה נאסרו מיד האישים יהודיים מווילנה, ביניהם נמצאו: יושב ראש הקהילה היהודית וחבר הסיים הפולני לשעבר ד"ר יעקב וויגודסקי, רב העיר חוריו פריד, המהנדס קבנוקי, התעשיין קוך, דעואל, המהנדס חולם, ואחרים.

אחרי שהכופר שבוצע, נאסרו על פי פקודתם של מפקד האזור הינגסט ועוזרו מורר כל חברי היודנראט והם נעלמו מבלי להשאיר עקבות.

התחילו לדבר על גטו. ביום ראשו מסוים הודבקו ברחבי העיר מודעות, בהם היה כתוב שבגלל ההתנהגות הפרובוקאטורית של היהודים, אשר רצחו כביכול, שני גרמנים, מפקד האזור נאלץ להגן על בטחון הגרמנים. מיד אחרי המודעות הנ"ל כתרו אנשי גסטאפו גרמנים וליטאים את הסמטאות הבאים: סטרשון, יטקובה, אושמיאנסקא, לידזה, חלק מזבלנה (מרחוב טרוקי עד רחוב רודניקה) וחלק מרחוב הגרמנים.

הרוצחים גרשו מהרחובות המוזכרים מבתיהם כ-10,000 גברים, נשים וילדים.

כל היהודים המגורשים הובילו דרך רחוב פוהולנקה גדולה בכוון פונר. כל זה התרחש ביום ראשון ה-29.7.1941. יום ראשון זה נשאר בהיסטוריה של יהדות וילנה תחת השלטון הנאצי תחת השם "יום הראשון הפרובוקטיבי". מטרת הפרובוקציה הגרמנית היה להכין מקום לגטו אשר היה אמור לקום.

אף אחד עוד לא האמין אז שהיהודים המגורשים מהרחובות המוזכרים יובלו למותם.

ביום השלישי אחרי "האקצייה של יום ראשון" התברר לנו מה היה גורלם של היהודים המגורשים.

בעבדי בבית החולים היהודי ברחוב זבלנה, קבלתי לבית החולים שש נשים אשר ברחו מקברי המוות בפונר. לנשים הפצועות בידיים ברגליים ובחזה, אשר בנס ניצלו, לא רצה אף אחד להאמין לסיפוריהן האכזריים מפונר. הנשים ספרו לרופאים שהיהודים הוכרחו להתפשט כל פעם עשרה על יד הבורות בו ירו בהם. הן עצמן נפלו פצועות לבורות. בלילה הן ניערו מעצמן את גופות המתים, יצאו מהבורות ודרך היערות באו העירה לכאן לבית החולים. כל ששת הנשים הוחבאו על ידי הרופאים בחדר מסוים בקומת הקרקע של בית החולים, כדי שאיש לא ידע אודותם.

אחרי שנספו עשרת אלפים היהודים ועוד אחרים עד 20,000 מחטיפות שונות, יצאו דרישות אנטי יהודיות חדשות:

  1. ללבוש טלאי צהוב
  2. ליהודים אסור ללכת על המדרכות,, הם מוכרחים ללכת בתעלות הניקוז. הטלאי הצהוב היה בצורת מגן דוד והיה צריך לשאת אותו על החזה ועל הכתף. על אי נשיאת הטלאי איימו עונש מוות. באותו יום של ההודעה. נראו ברחובות וילנה נשים וגברים אלגנטיים אשר נשאו בגאון את הטלאי הצהוב בלכתם בתעלות הניקוז על יד המדרכות.

באותו זמן התחיל השוד של הרכוש היהודי, לא היה בית יהודי, ממנו לא כלום מה שמצא חן בעיני הרוצחים.

בחמישה בספטמבר 1941 הודבקו מודעות אשר קראו לכל העגלונים הלא יהודים להתייצב במקום מסוים בשישה בספטמבר . הרגישו שעומד לקרות משהו נורא, אך בדיוק לא ידוע.

שבת, השישה בספטמבר1941, שבוע אחרי היום הראשון הפרובוקטיבי, התחילו לגרש את היהודים לגטו.

מקום הגטו באמת נקבע באותן סמטאות צרות אשר "נוקו" באותו יום ראשון.

פרט לגטו אשר מקומו נקבע באותן סמטאות ספרות, היה גם גטו שני קטן יותר אשר נמצא בסמטאות היהודיות הבאות: שלנה, יהודי וגאונה.

בגטו הגדול יותר הוכנסו במשך ימיים כ-30 אלף יהודים ובגטו השני הקטן יותר כ-20 אלף איש. אלה, אשר בגלל חוסר מקום וזמן , לא הצליחו להידחק באף אח מהגטאות, גרשו תוך כדי מכות במקלות והקתות רובים לבית הסוהר ברחוב "לוקישקי". ליהודים המגורשים לבתי הסוהר השתייכו היהודים מרחובות הבאים: פוהונקה הגדולה, סלוויעצקגו. מיצקביצה, אופיירנה. קלווריסקה אחרים.

פרט לזה בצעו בלילה שבין השביעי ושמיני בספטמבר אקציה בכדי להקטין את מספר התושבים בגטו. ככה לקחו באותו לילה את כל היהודים מרחוב לידסקה, אשר עדיין התגוללו עם החבילות שלהם בחצרות ובשערים וגם אותם גרשו לבית הסוהר.

למחרת, ה-8 בספטמבר, בשאתי עזרה רפואית ברחוב לידער, ראיתי תמונות של ליל הפוגרום הנורא של אמש. עשרות הרוגים ופצועים התגוללו ברחובות. כל הרכוש היהודי ואוכל היו מפוזרים ברחובות, זו היתה תמונה של פוגרום קלאסי.

גטו

אחרי הכניסה לגטו הקימו את המשטרה היהודית אשר בראשה עמד יעקב גנס.

זמן מסוים פעל היודנראט, אך בעוד מספר שבועות היודנראט פוזר וכנציג הגטו נקבע על ידי הגרמנים מפקד המשטרה, גנס.

ההתנהגות הכללית של המנהלה היהודית בגטו לא היתה לגמרי משביעת רצון, בעיקר מחלקם של השוטרים, אשר התנהגו רע, במו לדוגמא, לקח החרימו מזון בעת הכנסתו לגטו מהעיר.

באפן כללי לא שרר רעב בגטו וילנה. זה היה דווקא הודות למינהלה היהודית, אשר דאגה לזה. הם הכניסו לגטו מצרכי מזון בעצמם וגם באמצעות הפולנים. המטבחים ספקו מרקים. אך גם קרו מקרים בהם אנשים גוועו מרעב, מבלי שיהיה להם כסף לרכוש את המזון המובא לגטו, אשר היה יקר מאד. היו גם זמנים כאשר בגטו הורגש רעב חזק, זה היה בימים אלה כאשר הגטו היה מכותר אקציות השונות.

בימים הראשונים של קיום הגטו המתינו לשובם של היהודים אשר גורשו לכלא לוקישקי.למעשה אכן שבו קבוצות קטנות של כמה מאות יהודים מבית הסוהר כפי שהם מסרו נערך בכלא לוקישקי רשום של בעלי מקצוע והם חזרו הודות לזה שהם נרשמו כבעלי מקצוע, בניגוד לרוב בעלי המקצוע אשר פחדו להישלח לכוון בלתי ידוע ורשמו עצמם כחסרי מקצוע, כך שלמעשה הם עצמם גרמו למותם.

עוד שבועות רבים לפני הכניסה לגטו ושבועות ספרים אחי זה, התחלקה האוכלוסייה היהודית לשלושה חלקים. החלק הראשון היה הנוער, אשר עבד בכל העבודות הקשות והיו יום יום יוצאים עם בריגדיר מהגטו העירה למקומות עבודה גרמניים. החלק השני היו הפקידים השונים במנהלה של הגטו, אשר עבדו בשביל היהודים. חלק השלישי השתייכו הזקנים והילדים.

כל אחד מהעובדים היתה לו תעודת עובד ממקום העבודה הגרמני שלו, אשר היה כביכול מוגן מחוץ לגטו מכל מני "חוטפים". התעודות היו לרוב לבנים ולכן כונו "התעודות הלבנות".

קבוצות העבודה, אשר היו יוצאות העירה, היו מוכרחות ללכת בשלשות בקצב צבאי.

פרט לאנשים בודדים, אשר ברשותם היו "תעודות מעבר" חל איסור מוחלט להיראות ברחובות העיר. מה שנוגע לרופאים היהודיים, היו לכולם תעודות הגנה ומספר פריבילגיות והודות לזה היו בגטו וילנה 130 רופאים. ב”יום הראשון הפרובוקטיבי" נספו ארבעה רופאים: ד"ר קושלביץ, בקוביץ, רסולד מורשה ועוד אחד אשר את שמו אינני זוכר.

נספו גם בכלא לוקישקי הרופאים הבאים: ד"ר וופנר, קטרזינה ברנובסקה, וולודזימז ברנובסקי, וזסאת – כיון שלא מסרו את מקצועותיהם בזמן הרשום.

בימים הראשונים של הגטו רופאים רבים גמרו את חייהם על ידי התאבדויות. ביניהם היה העסקן החברתי הוותיק, ממוחה למחלות עור ד"ר גרשוני, כמו גם ד"ר זלדוביץ דוד.

האקציות הגדולות הראשונות

יום כפור, בימים הראשונים של אוקטובר 1941 התקיימה אקציה בה נספו ארבעת אלפים יהודים. בשני הגטאות, בגדול ובקטן נכנסו ליטאים וגרמנים חמושים ודרשו מהמשטרה היהודית מספר מסוים של יהודים. הגרמנים ידעו, שבדרך הפשוטה הם לא יקבלו מהבתים הרבה יהודים אז הם ציוו על השוטרים היהודים ללכת מבית לבית ולהגיד שכל אלה אשר בידם תעודות לבנות עם חותמת של מקום עבודה גרמני, מוכרחים לרדת לחצר לביקורת ולהחתמת התעודות ולהחתים אותן בחותמת נוספת.

כל אלה אשר ירדו כבר לא חזרו, כי זה היה תרגיל בשביל לקבל מה שיותר אנשים.

באותו זמן נכנסו ליטאים וגרמנים חמושים לבתי הכנסת בגטו הקטן וגרשו משם את כל המתפללים, גברים, נשים, צעירים וזקנים, אשר עם נרות בידיהם גורשו לקבוצות אשר הובאו לכלא לוקישקי ומשם, למחרת בבוקר לפונר, שם נורו.

שישה שבועות בערך אחרי הקמת הגטו, במחצית אוקטובר1941, חוסל הגטו השני, כפי שכונה הגטו הקטן. החיסול בוצע בדרך הפשוטה ביותר, כל התושבים מהגטו הקטן הובאו לפונר שם הם מיד חוסלו. באקציה הזו נספו עד 15 אלף יהודים.

מיד אחרי חיסול הגטו הקטן התחילה בגטו הגדול הפעולה של החלפת "התעודות הלבנות" ל"תעודות צהובות". המספר הכללי של תעודות לבנות היה גדול ביותר ולפי השמועות שהתהלכו בגטו , היו אמורים לחלק רק 3000 תעודות צהובות בעוד שמספר המשפחות עם ילדיהם מנו 12 אלף איש. "התעודות הצהובות" היו אמורות כפי שנאמר להיות "תעודות החיים האחרונות".

התחיל אז בגטו מרדף אחרי התעודות האלה. את התעודות האלה היו אמורות לקבל רק בעלי המקצוע, אך למעשה קבלו אותם אנשים אשר היתה להם פרוטקציה והרבה כסף.

זמן קצר אחרי הוצאת "התעודות הצהובות", בלילה מסוים, העירו בגטו את אלה אשר להם "תעודות צהובות" ואמרו להם להתייצב במשטרה היהודית כדי לקבל "תעודות כחולות" לבני המשפחה.

היה זה לילה איום ונורא. במלוא המהירות, בדחיקה ובמצב רוח של תבהלה בוצעו הרבה חתונות פיקטיביות והוספת רישום ילדים. המצב הזה נמשך עד הבוקר. בבוקר, כל אלה שברשותם היתה "תעודה צהובה”, יחד עם משפחותיהם היו צריכים לעזוב את הגטו ולהתאסף במקומות העבודה שלהם. המועסקים בגטו, אשר להם "תעודות צהובות" היו מוכרחים להתאסף עם משפחותיהם בבית היודנראט ברחוב רודניקה 6. ביציאה מהשער נערכה ביקורת קפדנית על ידי הגרמנים והליטאים.

הפקידים של היודנראט והמשטרה היהודית היו כלואים ברחוב רודניקה 6.

חלקם הגדול של הנחבאים בגטו , התגלו בבונקרים שונים, בו הם התחבאו, כי לא היו להם "תעודות צהובת". הרביצו להם בצורה רצחנית והובילו אותם לפונר, מקום בו נספו. באקציה העצובה הזו 8,000 היהודים בערך מגטו וילנה האקציה ערכה יומיים. בסוף 1941 נשארו בגטו בחיים בערך 16 אלף יהודים.

אחרי האקציה המוזכרת חשבו שעכשיו תשורר כבר איזו שהיא רגיעה בגטו.יהודים שוב הלכו לעבודתם בגט ומחוצה לו. נפתחו בגטו מספר בתי קפה והתכוננו לפתוח תיאטרון יהודי בגטו. החיים קבלו תמונה נורמאלית. אך השקט לא נמשך הרבה זמן.הרוצחים הגרמנים קבעו שעוד נשארו יהודים פרט לאלה שיש "תעודות צהובות" והם החליטו לבצע אקציה נוספת, אשר נקראה האקציה השנייה של "התעודות הצהובות". היא התקיימה שבוע אחרי הראשונה בתחילת נובמבר 1941.בדיוק כמו באקציה הראשונה, היו צריכים אלה שברשותם "תעודות צהובות" להתאסף יחד עם משפחותיהם במקומות העבודה שלהם. הפקידים והעובדים במוסדות גטו היו צרכים להתאסף בגטו הקטן, אשר היה כבר אז לגמרי ריק. באקציה השנייה של "התעודות הצהובות" שוב נספו בערך 3 אלפים יהודים, אלה היו בעלי "תעודות לבנות" או לא תעודות בכלל.

גם אחרי האקציה הלכו שוב כולם לעבודה כרגיל.

אחת מקבוצות העבודה התעסקה מועסקת בניקיון ובשרות בבתים ובמוסכים של הגסטאפו. היו אלה, אשר בינתיים חיו כלכלית לא רע. היו להם אפשרויות להוסיף לתעודותיהם, זאת אומרת, נשותיהם וילדיהם. הם ניצלו את הפריבילגיות שלהם והוסיפו בתעודותיהם גם הורים, אחים ואחיות.

המצב הזה לא נמשך הרבה זמן. בדצמבר 1941 יצאה מטעם מפקד הגסטאפו, שביינברגר, פקודה להעביר את כל העובדים בגסטאפו, עם משפחותיהם, לכלא לוקישקי. שם, בבית הכלא התקיים מיון. הופרדו מהעובדים היהודיים הוריהם, אחיהם ואחיותיהם והשאירו רק את נשותיהם ילדיהם.

אחרי שובם של העובדים לגטו, עם נשותיהם וילדיהם, נמסר לרשותם בלוק מיוחד למגורים ברחוב סטרשון 1. זה היה אמור להגיד שכבר לא יערכו יותר אקציות בין היהודים שעובדים בגסטאפו. מקומות עבודה גרמניים אחרים, בדאגתם כביכול לעובדים היהודיים שלהם, גם כן השתדלו לקבל עבורם מקומות מגורים מיוחדים.

אחרי זמן קצר נערכה האקציה מכונה "התעודות הוורודות" זה היה בסוף דצמבר 1941, וזה נערך בקשר לזה שבגטו היו הרבה אנשים בלתי לגאליים, אז השלטונות הגרמניים מסרה דרישה שהבלתי לגאליים אשר כבר עבדו יקבלו "תעודות וורודות". שוב פעם אלה שכבר היה ברשותם תעודות צהובות או וורודות, הלכו למקומות העבדה שלהם, העובדים במוסדות הגטו והמשטרה בגטו הקטן. במשך הזמן הפך הגטו הגדול למקום שוד ורצח.כל האחרים שלא היו להם תעודות והתחבאו, את רובם מצאו במחבואיהם והובלו לפונר, שם הם נספו.

אקציות קטנות יותר

אחרי האקציה, אשר נערכה אחרי הוצאת ה"תעודות הוורודות", הגיע פחות או יותר תקופה שקטה, אשר החזיקה מעמד 15נחודש, ז.א. כל שנת 1942 עד למארס 1943. במשך 15 החודשים האלה התקיימו אקציות קטנות יותר, חטיפות, בעיקר על היהודים אשר בלכתם מהעבודה בעיר נשאו אתם מעט מזון. על יד שער הגטו נאלצו הגברים חצי להתפשט, להניח את כספם והכול מה שעוד היה להם. הבריונים היו מגרשים את הנשים למרתף, בו היו נאצות להתפשט ערומות ועבור מצית דבר מזון היתה האישה מקבלת 25 מלכות. אנשי גסטאפו היו מכים והם היו גם מכריחים את המשטרה היהודית להכות.

מוכרחים לציין שלצערנו נמצא בין השוטרים היהודים גם כאלה, אשר עזרו לגרמנים לענות את היהודים. כדוגמא יכול לשמש המקרה כאשר השוטר היהודי אינטרוליגטור חנק יהודי על שלא רצה להתנהג כנדרש שורה בעומדו בקבוצה בזמן יציאה לבדה בשער הגטו.

עם האקציות של החרמת מזון התעסק הרוצח מורר מהמשרד האזורי. ביום מסוים, כאשר מורר המוזכר, ערך ביקורת כאשר היהודים חזרו לגטו מעבודתם בעיר, הוא עצר את הזמרת הידועה ליובה זובלוויצקא, אשר מצא אצלה קילו אפונה. מוכרחים להזכיר שבאותו יום מסוים היה אמור להתקיים בגטו קונצרט בו היתה הזמרת לוויצקא להופיע.

למרבה הדאבון הביל אותה מורר לגסטאפו והקונצרט כבר לא התקיים. יחד עם הזמרת לוויצקא נאסר גם סטופל, אשר עבד במשרד העבודה.

אחרי זה, לסרות שנציגי הגטו השתדלו מאד להציל את ליובה לוויצקא, שום דבר לא עזרוהיא נורתה בפונר. נוסף למקרה זה קרו הרבה מקרים נוספים כאשר יהודים נעצרו בשאתם מזון כלשהו. באותו אופן נעצרו ונורו עשר נשים מווילקא החדשה כאשר מצאו אצלן קילו וחצי עד שני קילו קמח.

בצורה דומה נעצרו תשע עשרה נשים יהודיות, אשר הושיבו בכלא לוקישקי. את הנשים שחררו אחר כך הודות למאמצים גדולים וכופר בסכום של אלף רובל בזהב. אותן תשע עשרה הנשים עבדו בגננות. מקום עבודה זה היה ידוע באפשריות להכניס לגטו מזון רב.

באותו זמן נאסרו גם מספר ראשי קבוצות [בריגאדירים] ממקומות עבודה מסוימים. הסיבה למעצר היתה שמהקבוצות שלהם ברחו מספר עובדים לפרטיזנים בזמן שהם היו בעבודה מחוץ לגטו. הבריגאדירים נאסרו יחד עם משפחותיהם. יחד הם מנו כמאה איש וכולם הושמדו בפונר. מאותו זמן היה מוכרח כל בריגדיר לכל עשרה אנשים למנות אדם שיהיה אחראי ששום אדם, לא בדרך עבודה ולא בהיותו בעבודה, לא יברח.

ההנהגה של הגטו שאפה לזה שכל היהודים יהיו מועסקים. למטרה זו התארגנו בגטו כל מני בתי מלאכה. מתפרה אחת תפרה בשביל הגטו ובשביל נשות הקצינים הגרמניים, שתי מתפרות נוספות תקנו מדים לחזית. היו מביאים את הבגדים מהעיר ואחרי חיטוי במכבסה הכימית הם הועברו לבתי המלאכה מהם הם עברו חזרה העירה. לא היתה ביקורת חריפה במיוחד בעבודה.

פרט למתפרות היו שתי נגריות, אחת לנעליים קלועות מבד, מפעל סריגה ושתי סנדלריות. הנגריות עשו בשביל הגרמנים את הרהיטים היפים ביותר וגם תקנו רהיטים שונים אשר יובאו מצרפת והולנד. ברהיטים המיובאים מצאו כרטיס ביקור של יהודים מהולנד וצרפת. בתי המלאכה הנ"ל זכו לביקורים תדירים של גרמנים. באותו זמן היו מתפרות כאלה גם מחוץ לגטו.

הפריפריה הופכת נקייה מיהודים [יודנריין]

בארבע באפריל 1943 התחילו האקציות בפריפריה של רוסיה הלבנה: אושמניה, שבנציאן החדש והישנה, שוויר ואחרות אשר סופחו לאחרונה לליטא. היהודים בערים ובעיירות הנזכרות היו אמורים להית מועברים לגטאות הגדולים יותר, לווילנה,קובנה ושבלי.

לווילנה הובאו במכוניות ועגלות כאלף איש. האחרים, אשר היו אמורים להיות מובאים לגטאות הגדולים יותר בליטא, הועמסו לקרונות אשר הוקפו בחוטי תיל. אך הרכבת, במקום לנסוע לגטאות היא הובילה לפונר, מקום בו היהודים הושמדו. נספו אז כחמשת אלפים יהודים. הבגדים של הנורים בפונר מוינו שם במקום. הדברים הטובים יותר לקחו הגרמנים ואת הגרועים יותר הם שלחו לגטו לאוכלוסייה היהודית.

ימים אחדים אחרי האקציה בפריפריה, גייס מנהל לעניינים יהודיים בגסטאפו, - הרוצח ווייס, מחלקה של שוטרים היהודיים. עבודתם היתה לאסוף את גופות היהודים המתים אשר היו זרוקים לאורך מסילת הברזל, אשר הובילה לפונר ובשדות הסמוכים. אלו היו גופות של אלה אשר ניסו לברוח. הזמן איסוף המתים מצאו השוטרים את מספרי הפח של מכיריהם, אשר היו אמורים להיות מובלים לגטו קובנה והביאו אותם לקרוביהם ומכריהם. מספרי הפח הנ"ל הוצאו ליהודים בגטו וכל אחד, מקטן עד גדול, מזקן עד צעיר היו צריכים לשאת אותו על חוט על צווארו.

בזמן האקציה בערי הפריפריה בקר יושב ראש הגטו, גנס, את כל הערים והעיירות האלה בהם נמצאו יהודים. הוא קרא לכולם ללכת מרצונם החופשי והבטיח להם שלא יעונה להם כל רע. גנס לא ידע מה שעומד להתרחש הונה בעצמו על ידי הגרמנים.

מחנות הכבול

זמן מה אחרי האקציה בפריפריה קבל איש הגסטאפו קיטעל את הסמכויות על גטו וילנה. הרוצח קיטעל היה עד עכשיו פעיל בכל האקציות בריגה.

בגטו הורגש אי שקט ניכר. הרבה אנשים התחילו לחפש דרך להינצל. חלק עשו בונקרים, חלקם הלך למכרים לצד הארי וחלקם הגדול של הנוער התארגן בקבוצות מחתרתיות להתכונן ללכת ליערות לפרטיזנים.

קיטעל המוזכר, כנראה, היה זה מתפקידו לחסל את הגטו בווילנה ולהלחם תנועת הפרטיזנים. בהרבה צביעות ודרכים מוסתרות עקלקלות הוא חיפש למצוא את האהדה של היהודים, אשר היתה דרושה לו לכדי שיוכל להכין בשקט את התכניות לחיסולם של היהודים מגטו וילנה.

ביום מסוים הוא בא למחנה הכבול בבזדעני (שלושים קילומטר מווילנה) בו עבדו 400 יהודי וילנה. הוא עצמו אסף את היהודים, הוא עצמו ערך את המפקד [אפעל].. כיבד בסיגריות ונשא בפניהם נאום. הוא ציין שעבודתם משביעת את רצונו ובקש מהם בעתיד לעבוד עוד יותר טוב. באותה הזדמנות הוא הבטיח להם יקבלו מנה כפולה של לחם וריבה.אחרי המפקד הוא הורה לכולם להיכנס לצריף, בו הוא נכנס אתם ושוב דבר אתם בנימה ידידותית, בהביטו כל הזמן בשעונו. ברגע מסוים נשמעה שריקה.באותו רגע קפץ קיטעל מהצריף והיהודים ראו שהצריף מכותר על יד אנשי אס.אס. ליטאים, חמושים במכונות ירייה, אשר היו מכוונים לצריף.

כאשר קיטעל קפץ מהצריף התחילו הליטאים לירות לצריף ואף אחד כבר לא היה יכול לצאת. הם אחרי זה שפכו בנזין לצריף הציתו ושרפו את כל היהודים בעודם בחיים. בצרה נוראה כל כך הושמדו 400 יהודים. את כל הפרטים האלה מסרה המשטרה הליטאית אשר לקחו חלק פעיל בפעולה.

בקשר למקרה העצוב בבזדעני האוכלוסייה בגטו נעשתה מאד לא שקטה. הבריון קיטעל הרגיש שהוא איבד את אמונם של היהודים.ברצותו למצוא את הסימפטיה שאבדה בכדי שיוכל להמשיך בשקט את עבודת החיסול שלו, הוא פעם אחת לגטו ונשא נאום בפני היהודים. בנאומו הוא ניסה להרגיע את היהודים, בהסבירו שהאקציה בבזדעני ין לה שום שייכות לגטו. האקציה שם היתה עונש כי העובדים היהודים שם היו קשורים עם הפרטיזנים.

היה גם מחנה כבול שני ביאלא וואקא (14 קילומטר מוילנה). משמעם מה שקרה בבזדעני התחילו היהודים לברוח חזרה לגטו.

ביום מסוים הגיעה ידיעה שבאמת תבצעה שם אקציה. 64 אנשים הובלו לפונר ונרצחו. הרוצחים הסבירו את זה כעונש על ששני גברים ואישה ניסו לברוח ממחנה לפרטיזנים. אחרי זמן מסוים הביאו חזרה את שארית היהודים מביאלא וואקא לגט, ברצונם בזה להראות שיהודים תהיה כבר כביכול רגיעה.

מחנה כבול שלישי, אשר מנה עד 100 עובדים נמצא ברעזא (15 קילומטר מווילנה).אחרי חיסול ממחנות הכבול המוזכרים, הביאו את העובדים מרעזא לגטו.

פרט למחנות הכבול , נשלחו בקיץ 1942 קבוצת עובדים יהודיים לסורוק טטרי (18 קילומטר מווילנה). העובדים היו מועסקים בעבודות יער במטרה להכין חומר בעירה לחורף לגטו. העבודה שם היתה קשה מאד, מארבע לפנות בוקר עד ארבע אחרי הצהרים. כל עובד היה חייב לספק כל יום שלושה מטר עץ.

קבוצות דומות נמצאו גם ביערות סמוכים נוספים.

באותה תקופה של האקציות המוזכרות התחילו להרגיש בפעילות של הבוגד של מפקד המשטרה היהודית – המפקד דסלר. הנהלתו לא היתה ברורה וסודית. כפי שהתברר אחר כך הוא באמת היה שרות הגסטאפו. במשך פעילותו הבוגדנית הוא מסר הרבה פעילים יהודיים ישרים ולוחמי מחתרת יהודיים.

חיי התרבות בגטו

המפקד של המשטרה היהודית גנס, איש צבא ליטאי לשעבר, היה בדרך כלל מוערך על ידי האוכלוסייה היהודית. בפעילותו הוא השתדל להקל את הסבל היהודי בגטו. הוא שאף להפוך את גטו וילנה כגטו לדוגמא, כדי הודות לזה להשאיר את הגטו עד הסוף בכדי להציל מה שיותר יהודים. בחלקו הפעיל ובעזרת המנהלים של המחלקות השונות במנהלה של הגטו הוא הקים רשת של בתי מלאכה מכאניים ואחרים. למרות המצב המייאש התפתחו גם חיים תרבותיים בגטו.

נפתחו בגטו בתי ספר העברית ובאידיש, מקהלה בעברית ובאידיש תחת הנהלתו של דומרקין. אורגנה גם תזמורת סימפונית, אשר מנה עד 45 נגנים, גם כן תחת הנהלתו של אותו דומרקין. התזמורת השיגה הצלחה גדולה בנגינתה יצירות קלסיות ויהודיות שונות.

התאחדות הרופאים היהודיים בבית תיאטרון הנהיג כל מני הקראות פופולאריות, לפי דוגמת הז'ורנל הרפואי "בריאות עממית". ההקראות משכו המוני מאזינים.

פרט לזה היה בגטו מועדון שחמט, מועדון נוער, מועדון תרבות ושני בתי קפה. התיאטרון היהודי, אשר הוקם בגטו אחרי האקציות רוויי הדמים, לא היתה לו הצלחה גדולה בהתחלה. על קירות הגטו הודבקו מודעות עם הכיתוב: "בבית קברות לא משחקים בתיאטרון". למרות זאת, העמדה העקשנית של השחקנים המסורים שברה את הדיכאון של תושבי הגטו. התיאטרון התחיל למצוא יותר ויותר תשומת לב והצלחה. כדאי להעיר , שבהצגות היהודיות היו נוכחים גם גרמנים.

בין השחקנים היו: בצלאל קרמר, בליאך ברוידה , ברגולסקי- גולדברג ואשתו ויותר מאוחר, כגון סדובסקי, דורה רובינה.

את הבימוי ניהל השחקן המפורסם ישראל סגל. הופיעו גם הזמרים: חיה רוזנטל, ליובה לוויצקא, הפסנתרנית קוברסקה מריה ותמרה גרשוביץ. בזמנים יותר מאוחרים הוקם תיאטרון רביו אשר גם הוא זכה להצלחה.

חוץ למוסדות העולמיים היו גם חיים דתיים בגטו וילנה. היתה אפילו ישיבה, בה, חרי העבודה הקשה, היו באים צעירים יהודים ושופכים את ליבם בלימוד דף גמרא. היו שני בתי כנסת, בהם התפללו יום ולילה. היתה פעילה גם רבנות. בשנת 1942 התאספה לכל נדרי באולם התיאטרון כל האוכלוסייה הדתית בגטו. בהזדמנות זו המפקד גנס נאם נאום בעודו עטוף בטלית בלא שידע שזה יום הכפור האחרון שלו.

בימים הקשים של תקופת הגטו התפתח אצל חלק מתושבי הנטו שאיפה לחיי בליינים. אנשים עשירים, אשר עדיין היה להם הרבה כסף הוציאו כסף רב לבתי קפה ומשקאות חריפים, היו כאלה, ששתו ואכלו את המאכלים הטובים ביותר, כאשר רוב הציבור סבל ממצוקה ורעב. גם החיי המין היה בשנת 1942/43 חזק ואינטנסיבי. בקשר לפקודת הגסטאפו שלנשים יהודיות אסר ללדת ילדים, בפחדם מעונש מוות, אשר איים, הפסיקו אלפי נשים יהודיות את הריונן בעזרתם של רופאים יהודיים מהמחלקה הגניקולוגית של בית החולים היהודי.נרשמו גם מקרים אחדים של מחלות נשים.

כל החיים החברתיים והתרבותיים, היה מכוון להסיט את תשומת הלה מהיהודים הסובלים והטרגדיה המרחפת סביבם ומעט הושג בשטח זה.

עבודתם המסורה של בעלי המקצוע היהודיים השונים, כמו גם העבודה למען המאמץ המלחמתי, לא הגנו למרות הכול על תושבי הגטו מהתכניות השטניות של הנאצים על הכחדת היהודים. פסק דין המוות היה תלוי מעל היהודים בגטו, כמו חרב דמוקלס. בצוע פסק הדין היה תלוי רק בזמן אך הוא לא בוטל. באותו רגע, מהכפפת הגטו לפיקוחו של מפקד הגסטאפו לעניינים יהודיים קיטעל, אשר תמיד היה מחייך, שחקן קולנוע במקצועו, הבינו שבואו מאיננו מבשר טובות. מפקד הגסטאפו של וילנה היה אז נויביער, מנהל המחלקה למלחמה בפרטיזנים היה פרופר. הם הכינו את תכנית הפינוי אחרי של גטו וילנה אחרי אסטוניה ולטבייה.

חיסול גטו וילנה

פעולת הפינוי של וילנה מהיהודים התחילה באוגוסט 1943. מפקדי הגסטאפו קראו נציגי הגטו היהודיים והודיעו להם לפי החלטת השלטונות הנאציים צריכים היהודי וילנה לעבור לאסטוניה ולטבייה. אנשי הגסטאפו דרשו מהנציגים היהודיים שהם יקראו את תושבי הגטו להגירה מרצון, בכדי שלא ינקטו שום אמצעי כפיה. אך היהודים מגטו וילנה הבינו, שזו רק אמצעי גרמני עקלקל, בכדי שיהיה להם יותר קל לרמות את היהודים בתכניות ההשמדה שלהם. לא עזרו הדרישות הגרמניות והקריאות של הנציגים היהודיים ואיש לא התייצב בהתנדבות לפינויו.

בראותם שקריאותיהם היו לשווא, הם התחיל ולבצע את תכניתם בכוח. ביום מסוים, כאשר העובדים יהודיים יצאו לעבודתם למקומות עבודה מסוימים, הם נתפסו ובכוח נדחסו לקרונות, אשר נסעו לאסטוניה . אלה, אשר ניסו לברוח נורו במקום. באותו יום הובלו לאסטוניה כאלף יהודים. אחרי מקרה זה במקומות העבודה, לא רצה אף אחד מהיהודים לעזוב את הגטו וללכת לעבודתו, בפחדו שיחטפו אותו מהעבודה ויסחבו אותו למקום כלשהו.

אחרי החטיפה במקומות העבודה, הצליחו שני אנשים בחשאי לחזור מאסטוניה. הם ספרו שהיהודים חיים ועובדים במחנה ונראה שיוקם שם גטו שני. אחרי דרישות השלום נענו הרבה יהודים לקריאת הגרמנים ונסעו מרצונם לאסטוניה. יותר מאוחר, כאשר הגיעו מכתבים מאסטוניה, נסעו מרצונן גם המשפחות של העובדים אשר נתפסו ממקומות העבודה ושנשלחו לאסטוניה.

בעוד שבוע, כאשר הגרמנים קראו שוב ליהודים לנסוע מרצונם שוב לא התייצב איש. על הגטו בווילנה הכריזו אז כסגור ונמסרה פקודה שהמשטרה היהודית צריכה לבצע לבדה את המעבר לאסטוניה.

בימים הראשונים של ספטמבר 1943 התחילו הימים הנוראים לגטו וילנה. ימים, בהם נערכו רדיפות ללא סוף אחרי היהודים המתחבאים. על הגגות, תחת האדמה ובמחבואים שונים ומשונים, רדפו שוטרים יהודים אחרי אחים יהודים אחרים והתקיימה הנבואה הגרמנית שיהודים ירדפו יהודים עד לכיליונם. אלה היו ימים נוראים, כאשר שארית היהודים שעוד נשארו בחיים, ראו שסופם הגיע.

באותם ימים כואבים התפתחה המחשבה הבריאה של התנגדות והגנה עצמית.

אותם ימים, הנוער היהודי, אשר ראה אין לו כבר מה להפסיד, התארגן בקבוצות פרטיזנים ובאוספו כמות מסוימת של נשק, הם החליטו להילחם ואם ליפול אז בכבוד. הימים הנוראים האיומים אשר נמשכו ארבעה ימים,קבלה את הכינוי: "ארבעת ימי האקציה לאסטוניה".

במשך ארבעת הימים הובלו בחלקים עד 6 מאלפים יהודים. יחד עם זה יש לציין, שכדי לבצע את אותה אקציית הפינוי, קבלה האפילו חלק מהמשטרה היהודית נשק חם. מוכרחים למרבה הדאבה לקבוע שבין השוטרים היהודיים נמצאו מנוולים , בוגדים, אשר הרגו יהודים אשר גילו התנגדות. מקרה כזה קרה בבית החולים, כאשר בעל של אחת האחיות ניסה לברוח \נורה על ידי השוטר טובין.

הסיכום של אותם ארבעת הימים הטרגיים נגמרו בחצר בית החולים היהודי. לחצר נכנס בריצה המפקד של המשטרה היהודית, גנס, פרוע, עיניים בולטות, שפתיים כחולות ועם אקדח ביד. יחד אתו רצו גם שני סגניו, שמילגובסקי וברנשטיין. הם העמידו את כל הרופאים, רופאי השניים והרוקחים בשתי שורות – כ-90 איש. כולם היו לבושים בסינורים לבנים. המפקד גנס הזהיר אז שכל רופא אשר לא נמצא בשורה, יירה.

מקבוצת המומחים רופאים, ווטרנים של הרפואה היהודית, הוא הוציא 12 רופאים ולאחרים הוא הורה להוריד את הסינורים הלבנים ולצאת מהגטו.רגע יישאר בשבילי בלתי נשכח, כאשר הרופאים, ללא מקטורנים וללא כובעים, בלא לקחת אתם מאומה ובלא להיפרד מקרובי המשפחה הקרובים ביותר, אשר נמצאו בקומה ראשונה בבנין בית החולים היהודי, גורשו מהגטו כמו עדר כבשים מצורע. שנים עשר הרופאים הנבחרים על ידי גנס היו ברובם אנשים צעירים יותר.

באותם ימים חסרי תקווה התאספו וחברי תנועת ההתנגדות הצעירים אם הנשק שלהם בבלוקים 6 ו-12 ברחוב סטרשונה וברחוב אושמניה 8.

כאשר אנשי הגסטאפו התקרבו לבלוקים המוזכרים פתח הנוער הלוחם באש עליהם. כתשובה לכך הניחו הרוצחים הגרמנים דינמיט תחת הבלוקים ומהפיצוץ אף באוויר בלוק אחד אחרי השני. בקרב נפלו הרבה צעירים יהודיים וגרמנים אחדים.

מארבעת הימים התחזק מאד יציאתם עם נשק מהגטו ליערות. למרבה הדאבה רק מעטים הצליחו להגיע ליערות. חלק גדול נפל בקרבות אותן נאלצן לנהל עם המשמרות הליטאיים והגרמניים אשר חסמו את הדרכים.

בגטו המצב נעשה כל יום יותר גרוע. הגטו היה מנותק ולא נכנסו שום מצרכי מזון. קילו לחם עלה 150 רובל. הרעב חדר לכל בית של אותם 11 אלף יהודים אשר נותרו.

ב-14 בספטמבר 1943 נקרא מפקד המשטרה יהודית בגטו, גנס, לגסטאפו ושם ירו בו. לפי השמועות שאנשי הגסטאפו, וויס ונויגבאור הפיצו האשימו את גנס שהוא בקשר עם תנועת הפרטיזנים.

הידיעות בדבר מותו עוד יותר דכאו והדאיגו את האוכלוסייה היהודית. ידעו שהגטו בלי יושב הראש לא יכול להתקיים. התבהלה גדלה עוד יותר כאשר התחילו לאסוף כל מני בעלי מקצוע במחנה עבודה של H.K.P. אשר היה אמור להימצא בסובוך 37 בבלוקים היהודיים אשר כונו "הבתים הזולים".

למחנה H.K.P. הועברו 1500 יהודים זה היה ב-16 בספטמבר 1943, יומיים אחרי רציחתו של גנס.

במשך הזמן, בנוסף למחנה H.P.K. התקיימו גם מחנות אחרים, כגון ,"KAJLIS" 1500 איש, בית חולים צבאי, 80 איש ומקומות עבודה קטנים נוספים.

ביום רביעי, ה-23 בספטמבר בלילה שוב אספו את כל היהודים שנותרו בחצר היודנראט והודיעו להם שלמחרת יתחיל החיסול של גטו וילנה.

נציגי הגסטאפו הזהירו שכל אחד יעזוב ברצון את הגטו, אם לאו יבואו יחידות של ליטאים, לטים, אסטונים ואוקראינים חמושים לגטו ויכריחו כוח ת היהודים לעזוב את בתיהם. כל אחד הבין את מדמעות הדברים.

באותו לילה פרצו כמה מאות צעירים דרך המשמרות אשר הקיפו את הגטו והודות לחשיכה, הם הצליחו לברוח ליער. הם יצאו מהגטו דרך מערכת התעלות.

הרבה אנשים, אשר היו להם מחבואים מוכנים [מלינות], הצטיידו במזון ונכנסו למחבוא. אחרים התחבאו הצינות הביוב. אך הרוב הגדול נאלץ לחכות לגורלם.

במשך יום חמישי, שישי ושבת (מה-23 עד ל-27 לספטמבר 1943) גורשו כל הנשארים בגטו לרוסה (מקום ליד סובוך).

מבית היתומים גרשו יותר ממאה יתומים בגילים 3-12. בין שתי שורות של אנשי אס.אס, נאלצו הילדים דרך שער הגטו וככה הרוצחים הובילו אותם עד לרוסה. למרות שהילדים היו יחפים,ערומים ורעבים, עזר אחד לשני בכל מה שהיה יכול.

אחרי רציחתו של גנס, נקבע כנציג היהודים סאלק דסלר. אך דסלר, בראותו את גורלו של גנס ואת המצב האומלל בכללו של גטו וילנה, פתאום ברח. במקומו מינו את בניאקונסקי, אשר יותר מאוחר היה ב-H.K.P.

אוכלוסיית גטו וילנה, אשר שנתיים אחרי עזיבת גטו וילנה, חולקו ברוסה גברים לחוד ונשים לחוד. את הגברים הובילו לאסטוניה. נשים, ילדים, זקנים וחולים אספו, כשבעת אלפים איש, במקום מלוכלך ובוצי ברוסה, מקום בו החזיקו אותם במשך יומיים. הרבה אנשים נספו שם מיד.

אחרי יומיים שב התחילה סלקציה. כאלפיים נשים שלחו לצד ימין והשאר לשמאל. אלה שנשלחו לצד ימין שלחו לריגה ואלה שנשלחו לשמאל שלחו לטרבלינקה.

ככה נעקרה מהשורש הקהילה היפה והוותיקה, ככה חדל מלהתקיים גטו וילנה.

מיד אחרי חיסול הגטו נגשו השלטונות הנאציים להוצאת הרכוש היהודי. במשך מספר שבועות רוקנו כל הדירות היהודיות בגטו. באותו זמן גם חיפשו את היהודים אשר התחבאו. היו הרבה "מלינות", חלקם היו מסודרים בצורה אמנותית. המחבואים היו מסודרים דרך תנורים וקירות, מאחורי תמונות ובתי שימוש.

את התחכום הגדול ביותר בזמן גילוי המחבואים היהודיים השונים ומסירתם לשלטונות הגרמניים גילו הפולנים. הם עברו את "הישגיהם" על הבריונים הליטאים והגרמנים.

מוכרחים לציין, שגם בוגדת היהודייה משלנו עסקה בחיפוש יהודים, אשר היו על ניירות אריים. זו היתה שרה זבדקא, אשר הגסטאפו תפשה אותה בעיר עם ניירות אריים הגסטאפו השאיר אותה בחיים, דאגה לה לדירה בעיר וניצלה אותה כמוסרת סודית למציאת יהודים על ניירות אריים.

מחנות וילנה

בווילנה היו ארבעה מחנות:

  1. מפעל לפרוות ""KAJLIS.
  2. H.K.P.
  3. מרפאה צבאית בבית החולים הצבאי באנטוקול.
  4. מחנה לעובדים יהודיים על יד הגסטאפו.

בית החרושת לפרוות KAJLIS היה קיים מסוף שנת 1941, בערך מאז הקמת הגטו. המפעל העסיק עד 1500 עובדים.

מחנה המרפאה הצבאית העסיקה 80 עובדים עם משפחותיהם והוקם במחצית ספטמבר 1943.

מחנה H.K.P. הוקם ב-17 בספטמבר 1943 1500 עובדים, כולל משפחותיהם.

בתחילת שנת ספטמבר 1943, המנהל של H.K.P. מאיור פלאג, הרגיש שגטו יחוסל בקרוב. הוא היה אדם תרבותי וליברלי ורצה להציל את העובדים היהודיים שלו. הוא ארגן אז לעובדים שלו מחנה עבודה בשם "מחנה עבודה ." H.K.P.את המחנה הוא הקים בשני הבלוקים היהודיים הגדולים ברחוב סובוך 37. כמפקד יהודי מינה את הבריגדיר הנוכחי של H.K.P. , קוליץ. במחנה הזה יכלו להיכנס רק בעלי המלאכה הבאים: מכונאי מכוניות, מסגרים, פחחים, רפדים ואחרים. למעשה נכנסו במחנה פרט למספר קטן של בעלי המקצועות הנ"ל גם לא מקצוענים אשר היתה להם פרוטקציה גדולה והרבה כסף.

יומיים אחרי מות נציג הגטו, גנס, אשר נורה בגסטאפו ב-15.9.1943 עברו למחנה H.K.P. בחיפזון רב עד 1500 יהודים. ביום השלישי אחרי סדורים פרימיטיביים במחנה, הוצגו כל הנכנסים למחנה, על משפחותיהם, לפי מקצועותיהם, לנציגי הגסטאפו: שרפירר [סמל} ריכטר ורב.

מאחר ולהנהגת המחנה היהודי והגרמני היה עניין שלמחנה יובאו עוד כמה עשרות יהודים, משולמים היטב, ערכו הפרדה מסוימת על ידי העברת מספר אנשים תחת פיקודו של המסגר הבריגדיר גרישה שניידער וסגרו אותם בנפחיה. את הבריגדיר שניידער רק ניצלו בכדי לרמות את היהודים, כי זמן קצר אחרי שהגיעו המכונות שחררו את שניידער ואת שאר היהודים הכניסו במכות למכוניות והחזירו אותם לגטו, אשר היה אמור להיות בקרוב מחוסל.

כבר מתחילת קיומו היה המחנה מגודר עם גדר תיל ועם עוד גדר גבוהה מעץ. המחנה היה שמור על יד שומרים ליטאים וגרמנים חמושים. כבר מההתחלה נגשו לארגן ולבנות כל מני בתי מלאכה, אשר התפתחו חזק במהלך מספר חודשים והיוו לגרמנים מחנה חשוב למאמץ המלחמתי שלהם.

שבוע אחרי ארגון המחנה של H.K.P. באו באמת אלה הגיע ידיעה שמחסלים את הגטו. כבר ביום הראשון של החיסול הביא הבוגד היהודי סלה דסלר למחנה H.K.P. את קרוביו והוא עצמו נעלם. הגיעו למחנה ידיעות מרוסא בו התקיים מיון בעת חיסול לגטו וילנה. נשמעו שם יריות. גם נרה היה איך האוכלוסייה הפולנית מהרחובות הסמוכים סחבו חבילות שונות, אשר היהודים השאירו במקום. גם הגיעה הידיעה העצובה איך שתלו ברוסא מספר יהודים מהמחתרת היהודית; ביניהם כבוינק וגרישה לווין. אחדים, אשר הצליחו לברוח מרוסא הגיעו למחנה H.K.P. . , ביניהם היה האחות [רחמנייה] ניוסא קוניצקא יחד עם האישה ההרה אשר הלכה ללדת ואכן ילדה, אך לפי הפקודה הגרמנית הרגו מיד את הילד. מהשניים נודע לגטו מכל הספור העצוב הזה ברוסא.

עם הזמן, קבלו החיים במחנה צורה נורמאלית פחות או יותר. אוכל הביאו למחנה מהעיר בצורה לגאלית וגם בצורה בלתי לגאלית. את הנהגת המחנה לקח על עצמו קוליץ, אשר השתדל להיות פעיל ללכת בעקבות מפקד הגטו גנס. הוא הקים במחנה משרדים [מחלקות]: משרד הדיור, משרד הכלכל, משרד המודעות, מרפאה ובית מרקחת. הוקמו בתי המלאכה הבאים: מסגרות, צבעות, נגריה, מכונאי מכונות, חייטות, סנדלרייה,סריגה, מכאניקה עדינה ושענות.

העודים היהודיים היו מנוצלים בצורה בלתי אנושית. הם עבדו קשה מאד תחת השוט הגרמני, כמו גם תחת הבריגדירים שלנו שבראשם עמדו חברי משפחת, כפי שכונו, "המשפחה המלכותית" עם גיסו של קוליץ ובראשו גיסו, לולק גורביץ.

ביום מסוים ברחו מספר אנשים מהמחנה. הם קרעו את גדר התיל ובחשכת הלילה הם נעלמו. אחרי כמה ימים הכירו עצרו הכיכר [?] גבר ואישה, והחזירו אותם למחנה H.K.P. כאן הם נאלצו לחפש את הבת שלהם ואת כל השלושה היו אמורים כדוגמא לאחרים, לתלות. הנגרים היהודיים נאלצו לבנות גרדום וכל תושבי המחנה היו צריכים להתאסף בחצר בעת התליה. את פסק הדין היו צריכים לבצע היהודים עצמם. כמנהיג להוצאה לפועל נבחר הבריגדיר גרישה שניידר, אשר חי כיום בפולין. זה היה בנוכחות של מחסל הגטו והרוצח הגרמני הידוע קיטעל. ברגע ששניידר הידק את החבל על צוואר הנדון, החבל נקרע, נפל האיש שהשתחרר לרגע על ברכיו לרגלי קיטעל, בבקשו לחוס על חייו ובאומרו: "לפי הצדק הבין לאומי, כאשר החבל נקרע, נשאר הנדון בחיים". כתשובה ירה בו הבריון קיטעל בראש. אותו הדבר הוא גם עשה לאשתו ובתו באומרו: זה הצדק הבין לאומי שלכם". אך בזה העניין לא נגמר. הרוצחים הורו שהנשים יתאספו בחצר נפרדת. מיד הופיע מכונית סגורה, בה הכניסו הבריונים 20 נשים. הנשים הובלו בכיוון פונר דרך המחנה הגרמני על יד נהג המחנה הגרמני בק. בדרך הנשים שברו את החלון של המכונית וחלקן הגדול קפץ החוצה וברח חזרה למחנה. הן ספרו שלהצלתן גרם הנהג בק, אשר נסע במתכוון לאט בדרכי עקיפין, עצר מזמן לזמןועשה את עצמו כלא רואה בזמן קפיצתן מהמכונית.

בדצמבר 1943 התחיל הרוצח קיטעל לדרוש מהיהודים למסור את דסלר, אשר כביכול התחבא במחנה. למטרה זו הוא התחיל לחקור את כל הקרובים והידידים של דרסלר. אחד מהם, סמל השוטרים היהודי הלפרין, מסר את המקום בו דסלר היה מוחבא. זה היה ברחוב טרקט בטורגו. ממחבוא זה הוציאו את דסלר ועוד 30 איש. את כולם הובילו לגסטאפו. שוטר שני, שמוקלר, מסר משפחה עת מחבוא מתחת לביתו של גנס בגטו, בו נמצאו 50 איש וגם הם הובלו לגסטאפו.בגסטאפו נור אחדים מהמובאים הזקנים וחלק אחר מת בבית הסוהר, ביניהם העסקן החברתי, אברהם זיידסנור. יתר היהודים, חלקם נשלחו ל-H.K.P. וחלקם ל-KAJLIS. דסלר ואשתו נכלאו בינתיים בגסטאפו וזמן מה אחרי זה נורו.

בינואר 1944 ניגש הגסטאפו להעלים את עקבות של מעשה האכזריות שלהם. הם רצו להוציא מקברם את רבבות קורבנותיהם ולשרפם. למטרה זו הצטרכו אנשים. הרוצחים החליטו לקחת לעבודה זו רק יהודים. ממחנה H.K.P. לקחו לעבודה זו 20 איש. יותר מאוחר התברר, שהיו שם מועסקים עוד יהודים ממחנות אחרים ומבית הסוהר.את הגברים שיכנו בפונר ולפי התנאים של אז הם קבלו הזנה לא רעה תמורת עבודתם המזוויעה. מכסת העבודה היומית לאדם היתה 300 גופות מתים להוציא מהקברים ההמוניים ולשרפם. מוכרחים גם לציין שהגופות שהיו בקברים יותר משנה היו כבר במצב מתפורר וZה הקשה מאד להוציא אותם מקברם. מעשרים היהודים שלקחו מ-H.K.P. איש לא חזר.

העבודה המעייפת ואיומה ולזה גם השבר הנפשי של מאורעות שונים בזמן העבודה בפונר הביאה לכך, שהיהודים החליטו לחפש דרך לברוח מהגיהינום המענה הזה. הם התחילו לחפור מנהרה אשר תצא מחוץ למחנה. החפירה ערכה חודשים ארוכים היהודים נאלצו לעשות חפירה ארוכה מאד, כך שהיא תהיה מאחורי המיקוש אשר היה סביב התופת, בו חיו. את האדמה הם נאלצו לחפור בכפות, בהם היו אוכלים. בכיסים הם הוציאו את האדמה החפורה ובעבודה לרוקן אותם כאש החפירה היתה מוכנה יצאו כל היהודים אך למרבה הדאבה הם מיד התגלו על ידי המשמר הגרמני ורק 30 הצליחו לברוח ולהגיע לפרטיזנים השאר, כארבעים איש נורו בזמן הבריחה.מהבורחים אשר הגיעו לפרטיזנים נודעו הפרטים האיומים והעבודה הקשה בפריפת גופות המתים.

ארבעה שבועות אחרי שחרור וילנה על ידי הצבא האדום הכינו הפרטיזנים הגיבורים רכבת אבל לפונר, מקום בו כיבדו את זכרם של הנרצחים ואז ראינו את הבונקר , בו היו שוכבים העובדים היהודיים, את החפירה ואת המקום בו שוכבים הנספים האחרונים בזמן בריחתם דרך המנהרה.

מחנה H.K.P. נמצאו גם למרבה הצער, מספר סוכני גסטאפו יהודיים בשכר. אלה היו: דרזין ניקו, אברבוך אייזיק, גלר ואחרים, כל מנויים לעיל היו להם תעודות מיוחדות לצאת חופשי מהמחנה ואפילו לשאת נשק.

הם לקחו חלק בעת מאסר פולנים בעיר. הכריחו אותם גם תחת איומים למסור הכול מה שמתרחש במחנה.,כמו גם לחפש ולמסור רכוש יהודי מוחבא. בגלל נוכחותם הפכו החיים הבלתי נסבלים במחנה לעוד יותר בלתי נסבלים.כל אחד פחד מהם, בהקשר לשמיעת רדיו, קניית אוכל וקיום מחתרת. אחרי השתתפותם במספר ביקורות עירוניות ומאסרים החליטה המחתרת בעיר להוציא נגדם פסקת דין מוות. במארס 1944 נורו האנשים האפלים דרזין ואברבוך המפגש הרחובות זבלנה ולידסקא. הביאו אותם פצועים לבית החולים הצבאי באנטוקול, בו שכב דרזין ארבעה חודשים פצעו קשה ביד ימין ואברבוך מספר שבועות

מיד אחרי הקמתו שלמחנה H.K.P. עברו לכאן חברי המחתרת הנותרים מהגטו. ב-H.K.P. הם עשו עבודה סודית הראויה לכל שבח. הם מיד הקימו קשר עם הפרטיזנים היהודיים מיערות רודניק וגם עם המחנה היהודי השני ""KAJLIS. היו באים למחנה לעתים קרובות מקשרים בין המחנה והפרטיזנים. המקשרים, דיאנה וזלדה אשר בקרו במחנה, היו מספרים על החיים והמאבק של פרטיזנים יהודיים ביערות ותמיד היו לוקחים אתם העת עזיבתם את המחנה נשק, תרופות, מכשירים רפואיים, עורות, ועוד דברים נחוצים. למנהיגות הראשית של המחתרת היהודית ב-H.K,P. השתייכו: השחקן היהודי- רוסי ברגולסקי- גולדברג, שפירא לוסיק, שר, שרס תקוה, ד"ר פייגנברג, נמזר ואחרים.

היו בקבוצות ההתנגדות עד מאה איש. בדרכים שונות קנו שלושים אקדחים, שני אוטומטים ושישים רימונים. נערכו אספות סודיות, בהם הוחלט לחפור מנהרה. המנהרה הצטרכה לעבור שישים מטר והיתה אמורה להוביל מחוץ למחנה. עבדו בזה לילות שלמים, בימים עבדו אלה אשר שוחררו חולים כביכול על ידי הד"ר פייגנברג הנ"ל. ד"ר פייגברג, אשר היה ממונה לבצע ניתוחי נשים במחנות העובדים בווילנה, היה בנוסעו, בין הציוד הרפואי, מעביר גם נשק.

בחלק אחר של בעיר הקימו הגרמנים סניף ממחנה H.K.P. הסניף אשר נמצא ברחוב קלבריסקא העסיק 150 יהודים בבתי מלאכה למכונאות מכוניות, אשר היו במה שכונה "קסרקטין השריון". 150 היהודים היו בעלי מקצועות שונים. תפקידם היה להמיר משאיות כבדות המונעות בבנזין למונעות בגז. התנאים "בשריון” היו קשים ביותר (12 שעות עבודה כל יום )ותחת שוט הגרמנים הגיע התפוקה ל – 60 משאיות בחודש. גם "בשריון" התנהלה עבודה חשאית ערה, אשר הוקלה הודות לקשריהם עם העיר. הקשרים נוצרו על ידי המכונית השחורה, אשר הובילה כל יום אוכל ממחנה H.K.P. למחנה "השריון". בעבודה החשאית הצטיינו: גוריון, סיומה גרודצקי, שר ואחרים. היה גם קשר בין H.K.P. ו- KAJLIS"".

במארס 1944 שלח המנהל הגרמני של H.K.P. עובד יהודי בשם טוביה שרס לסורוק טטרי בכוונה להביא עצים למחנה. את המוניות נהגו שני נהגים פולנים. טוביה שרס הנ"ל נתפס על ידי הפרטיזנים ונעלם מבלי להשאיר עקבות. בגלל העלמו של שרס התכוננו ב - H.K.P. לסנקציות קשות, אך הצליחו למנוע אותן כי הצליחו "לקנות" את הסמל ריכטר 300 רובלים זהב ופרוות שועל.

פרט למחנות המוזכרים נמצאו 70 יהודים במחנה קטן, מועסקים על ידי הגסטאפו ברוסא.

ב-25 במארס נמסרה במחנה H.K.P. ידיעה על ידי היהודיים העובדים בגסטאפו שעל מסילת הרכבת ברוסא הוכנו קרונות רבים והגסטאפו נמצאת בכוננות התקפה. לא ידעו לשם הכינו את כל זה, אך יהודים הבינו והרגישו שמכינים להם משהו רציני.

זה היה בזמן כאשר האס. אס. לקח את כל הנהלה של כל מחנות וילנה היהודיים. בראש עמד איש האס. אס., סמל ראשון ריכטר, אותו היהודים כינו GOLOSZEJKO"" בגלל צווארו הארוך. הוא ניהל ספירות ביקורת חודשיות במחנות העבודה.

בביקורת הוא היה מעמיד את הגברים משלישיות בנפרד מהנשים והילדים. במחצית מארס, בעת ספירה שכזאת, חסר כמובן למספר הנתון, אשר היה אמור להימצא במחנה, כי חלק מהאנשים הלכו ליערות. ההנהלה היהודית נאלצה אז להשלים את החסר עם האנשים מוחבאים והבלתי רשומים.

ב-27 למארס בבוקר, כאשר עובדי המטבח היהודיים היו אמורים, כמו תמיד, לצאת ממחנה H.K.P. למחנה "השריון" עם האוכל, עצרו אותם ולא נתנו להם לצאת מהמחנה. לא לקח הרבה זמן ולשער המחנה הגיע סמל ראשון ריכטר. הוא פתח את שער המחנה, נכנס לחצר המחנה ואחרי נכנסו משאיות אחדות, אשר קפצו מהם אנשי גסטאפו ואנשי אס.אס.חמושים. והבריונים הליטאיים והגרמניים הנהיג הבריון הגרמני הידוע ווייס.

נקרא מפקד המחנה היהודי קוליץ והודיעו לו, שלפי פקודתו של הימלר מתקיימת היום בכל אוסטלנד פעולה [אקציה] של שחרור המחנות מכל אלה אשר אינם עובדים: זקנים, חולים והעיקר ילדים. למרירות לא היה גבול כאשר שמעו את הידיעות העצובות. כולם הבינו שעכשיו תתבצע האקציה הנוראה. יקרעו עכשיו הילדים האחרונים מהוריהם.

עברו הרגעים הנוראים הראשונים וההורים התחילו להחביא את ילדיהם: בתנורים, תחת המיטות, בבתי שימוש ודוודים. אך למרבה הדאבה עזרו מחבואים האלה מעט מאד, כי הרוצחים המומחים במציאת היהודים במחבואים, ניגשו לעבודתם ושלפו את הילדים היהודיים האומללים . הם השתמשו בגרזנים ועם פטישים בעזרתם הם קרעו קירות, פרקו קרשים ושלפו את הילדים האומללים ממחבואיהם.

אני כרופא היתה לי האפשרות לנוע עם הסינור הלבן בכל המחנה. בהסתובבי היתה לי ההזדמנות לראות את ההתרחשויות של האקציה הנוכחית. נשים, אשר חשבו שהאקציה מכוונת נגדן, התלבשו בבגדי גברים והלכו לעבודה עם הגברים, אך הן הוכרו והובלו עם הילדים. את הילדים אשר נמצאו סחבו הרוצחים בצורה חייתית וריכזו את כולם בכיכר על יד שער המחנה. ככה הם ריכזו במקום אחד כ-200 ילדים משנה עד חמש עשרה. התמונה היתה נוראה. זה היה אחת מהתמונות השחורות ביותר מכל הדברים האיומים שהרוצחים הגרמנים עשו.

הגיעו משאיות, בהם זרקו את הילדים. הילדים, באין להם אפשרות להיפרד מהוריהם, החזיקו עצמם גאים וחשובים, בזורקם מבט אחרון האלה שעדיין נשארו במחנה.

אימהות גיבורות אחדות לא רצו להיפרד מילדיהן והלכו מרצונן למכוניות, בהכרה למאה שהן הולכות למותן. ביניהן יש להזכיר את הגב' פנקא באס, זו היתה אימא של הילד היפה היותר והאהוב ביותר על ידי כולם, ז'ורז'יק; הגב' ד"ר יברובה, מומחית למחלות נשים וגב' רזוקובסקא, אשר התנפלה איש הגסטאפו ווייס בצעקה "רוצח". על העזה זו הוא הוביל אותה הרוצח ווייס לגדר הקרובה והרג אותה בירייה לעורפה.

ילדים אחדים ניסו להינצל באופן עצמאי , בהתחבאם בחדר עם חציר, במשרד על יד השעראך הם נמצאו על ידי הרוצחים. בין הילדים אשר נמצאו בחציר היה בת ה-8 של, ריטה, בתו של נציג הגטו בניקוב סקי. – אחרי אקציית הילדים העצובה נשארו רק ילדים ספורים אשר הצליחו להסתתר. ביניהם היה גם האמן הצעיר המצליח בן התשע, סאמע בק, אשר נמצא עכשיו עם אמו במחנה לנדסברג. הילדים הניצולים נשארו במחנה בצורה בלתי לגאלית היו מוכרחים להימצא תמיד במחבוא.

הגיע חודש מאי 1944, הגיעו ידיעות על המפלות הגרמניות בחזיתות השונות. את הידיעות היה מביא המסגר העדין [פיינ מעכאניקער] שיקורסקי, אשר היה לו מכשיר רדיו בלתי לגאלי. הידיעות נחמו ועודדו מצד אחד ומהצד השני הטילו הרבה פחד ופסימיזם בקשר עם האפשרות של חיסול המחנה.

בהקשר להתקרבות של הצבא האדום מסרו השלטונות הגרמניים פקודה לחסל את מחנות העבודה הגרמניים.

סוף מאי או בתחילת יוני הגיע פקודה להעביר חלק מהעובדים ממחנות וילנה לקוזלובה רודא (ליטא), מכרה כבול בדרך לקובנה. אף אחד לא רצה להתנדב להירשם לנסוע לשם. אז בהתחילו הגרמנים, בעזרת המשטרה יהודית, לבצע מחטף. הם אספו 200 איש והובילו אותם לקוזלובה רודא.

המכרה המוזכר בקוזלובה רודא חוסל בסוף יו ני 1944, בעת החיסול ניצלו רק יהודים אחדים אשר הצליחו לברוח.

האקציות המוזכרות לעילה שאורו כמובן רישומם על הנשארים במחנות האחרים. אך מבלי להתחשב בכך, החיים היו צריכים להמשיך ולהתנהל. אמהות, אשר אתמול איבדו את ילדיהן עמדו שוב בתור בכדי לקבל את מנת הלחם.

המשמר סביב מחנה H.K.P. הוחמרה. סביב המחנה הועמדו מכונות ירייה. הקשר עם העיר היתה כמעט בלתי אפשרית.לא נראה היה שום מוצא מהמצב העגום.

בינתיים התחילו להגיע ידיעות שהצבא האדום מתנועע קדימה. בינתיים הגיעה הידיעה שמינסק נמצאת כבר לידיי סובייטיות ושהצבא האדום מתקרב ויליקא הגדולה.

בהתקבל הידיעות, יצאה המחתרת היהודית מסודיותה. הם דרשו מההנהגה היהודית של המחנה, לתת לצאת ליער של כל אלה, אשר מוכשרים לשאת נשק. מפקד המשטרה היהודית טובבין, אשר על מצפונו רבץ יותר מיהודי אחד, הסכים והוא עצמו היה מוכן ללכת עם הפרטיזנים. מפקד המחנה קוליץ התעקש ודחה את העניין ויעץ לחכות עד שהסובייטים יכבשו את וויליקא הגדולה. הוא נימק את התנגדותו בזה, שלהציל יוכלו רק חלק קטן והיתר מיד יושמדו. הוא רצה לשחק על זמן.

בינתיים חיסלו את מחנה "השריון". את העובדים העבירו למחנה H.K.P. . בעת החיסול הצליחו אחדים לברוח תחת מטר הכדורים. המתחבאים אשר התגלו, נורו במקום.

הגיע חודש יולי 1944. עד 1500 יהודים, אשר עדיין נמצאו במחנה H,K.P. היו לגרי מנותקים, הם לא הוצאו לשום עבודה. הזנה הם לא קבלו השמירה סביב המחנה חוזקה עוד יותר. על יציאה מהמחנה אי אפשר היה בכלל לחשוב. כל אחד חיפש מחבוא במקום. הניסיון הוכיח שרק מחבוא טוב, לא ניתן למציאה, יכול להציל.

באותם ימים, עברה המלה "מלינה" מפה לפה. המצב היה נואש וכל אחד ישב וציפה לנס. המחתרת היהודית, אשר בגלל ההתנגדות מנהיגי המחנה, לא יכלה לבצע את תכנית ההצלה שלה, נמצאה במצב בלתי אפשרי, באבדה כל מגע עם הפרטיזנים ובלא שיהיה לה כל אפשרות לצאת מהמחנה השור היטב.

באחד הימים האיומים ההם נראה היה בחצר המחנה המפקד של H.K.P. המאיור פלאגע, אשר בנוכחותו של סמל ראשון ריכטער נשא נאום ליהודים. הוא הסביר שהגיעו זמנים קשים לצבא הגרמני. גם לא בלתי אפשרי שהמחנה יאלץ להתפנות. הוא ניחם אותם שיתכן וגם הוא ייסע אתם. אך נאומו לא השפיע בכלום, להפך, הוא הוכיח לכולם שרגע סופם קרב.

באותו יום, מיד אחרי נאומו, זאת אומרת בשבת ה-31 ביוני 1944, התחילו היהודים הנואשים לחשוב על מוצא. בערב התאספו קבוצות היהודים במסגרייה, ניסרו את סורגי הברזל והתחילו לברוח דרך החלון. אך המשמרות הגרמניים גילו זאת מיד ופתחו באש על הבורחים. חלקם הצליחו לברוח וחלקם נפל מהכדורים הרצחניים. בין הנורים היה אייזנפלד דוד, המנהל של הנגרייה וחבר המחתרת. אייזנפלד הירוי נשאר תלוי על סורגי הברזל בהתיזו בדמו על הקירות.

אחרי המקרה הזה התחילו הרבה אנשים, מתוך פחד, להתחבא. קודם כל חיפשו מקום מחבוא לילדים שעוד נותרו.החביאו אותם במחבואים שונים: במעקות החלונות ובחורים אחרים.

למחרת, ביום ראשון, באמת התקיימה במחנה ספירה ולמעש חסרו הרבה אנשים. הגרמנים הרוצחים צמאי הדם, התרוצצו בפראות ואיימו על יהודים באיומים שונים, אם הם לא ימסרו את היהודים הנחבאים.אך הרוצחים הסתפקו הפעם באיומים בלבד, ביודעם שהם בימים הקרובים בין בה וכה ישמידו את היהודים. את הלילה של יום ראשון ליום שני כבר היהודים ב- H.K.P. לא ישנו, בהרגישם את חוסר האונים והייאוש שלהם.

ביום שני, בשנים ביולי 1944, בשעה ארבע לפנות בוקר הוזעקו היהודים עם הידיעה הנוראה, שלחצר של H.K.P. הגיעו עשרות מכוניות עם אנשי גסטאפו ואס.אס חמושים. הגזלנים של האס.אס. הוציאו מהמכוניות ארגזי דינמיט והניחו אותם על מדרגות הבתים. כולם הבינו שהסוף הגיע.

זמן קצר אחרי הגיעם יצא לחצר המפקד היהודי של המחנה,קוליץ. הוא נראה היה כמו מת; בקול רועד הוא צעק לכל החלונות: "כל היהודים מוכרחים מיד לרדת ולעלות למכוניות, ישנו מעט זמן ומקום; אסור לקחת כל מטען שהוא"

היהודים עייפי החיים והנוטים להאמין התחילו לצאת מהבלוקים. רק מיעוט התרוצץ כמו עכבר מסומם, בחפשם חור בו אפשר להתחבא. למרבה הדאבה, רק מיעוט מצא אפשרות להינצל.

המכוניות נסעו כל 20 דקות, בלקחם אתם את הקרבנות המסכנים ליער פונר. אלה שלא התייצבו מרצונם, נורו מיד בחצר המחנה.

את כל זאת בצעו הרוצחים ללא כל בושה בנוכחות האוכלוסייה הפולנית השכנה. באמצע היום הבהיר הובלו במכוניות 1000 אנשים והם הושמדו כולם בפונר. עד כ-500 התחבאו במחבואים שונים. אשר הוקמו מראש. המלינות הגדולות ביותר היו: החפירה של המחתרת, מלינה לילדים בבית הספר אשר הכניסה אליו היה דרך פתח התנור, בקואופרטיב הסמוך, בנגריה, במחסן העצים, אשר כונה המלינה של "ZMIGROD" מלינה נוספת לילדים היתה בבית של יובילר, במעבדה הכימית וגם מחבואים קטנים נוספים.

מוסר העדות הזאת ד"ר משה פיינברג היה צריך יחד עם אשתו ובתו להתחבא במלינה של המחתרת, אך בגלל הצפיפות ומחסור באוויר הוא לא מצא שם מקום. בהיותו מפוטר, הוא התיישב עם אשתו ובתו על המדרגות הבלוק שלו והיה מוכן ללכת למכוניות.

ברגע מסוים דחף אותו כוח פנימי בלתי ידוע למלינה במעבדה הכימית, אשר נמצא בקומת הקרקע באותו פרוזדור של החפירה של המחתרת. המלינה היתה מלאה עד אפס מקום. לא רצו לקבל את הרופא ומשפחתו נכנסו בכוח, ואחריהם גם הגב' ד"ר לידסקא, מומחית למחלות ילדים, יחד עם בנה.

בבונקר היו 29 איש, ביניהם נמצא תינוק בן שנתיים ושתי נשים שיעול אסטמה. זה היה חלק ממרתף, ברצפה היה חור, מכוסה בחתיכת פח ומספק היה להזיז את הפח בכדי לגלות את המחבוא. למרתף הקטן היה צוהר קטן עם סורג, אשר פנה לחצר של מחנה H.K.P.. דרך הצוהר הזה ראו את הכול שהתרחש בשלושת הימים של החיסול של H.K.P. במצב כזה עמדו כל ה-29 אנשים במשך 48 שעות על הרגליים, בחושך, ללא לחם וללא מים.

התינוק בן השנתיים בכה והחולות השתעלו ללא הפסק. כל רגע נמשך בעיננו כנצח. אנחנו חיכינו שיגלו אותנו ויהרגו אותנו.

מאחרי הצהרים, ה-2 ביולי וכל היום ה-3 ביולי נורו בחצר המחנה, האנשים אשר התגלו במחבואים. אנחנו שמענו כל הזמן את הצעקות "HALT", של אנשים, יריות של אוטומטים ואנחות של הנוטים למות. התגלו על ידי הגרמנים המחבואים הבאים: מחבוא הילדים מחבוא של יובילר, המחבוא של הקואופרטיב ואחרים. בחצר נהרגו אז יחד כ-300 איש/

אנשי הגסטאפו הליטאים והגרמנים וגם הפולנים – היו מומחים במציאת מחבואים יהודיים, היו עסוקים 48 שעות בעבודתם השחורה של מציאת קורבנותיהם. הרבה פעמים הרוצחים הגיעו למחבוא שלנו והרבה פעמים הם הסתכלו הצוהר,אך במקרה הם לא גילו אותנו עד לארבעה ביולי. את הבכי של הילד השיעולים של הנשים החולות השתקנו על ידי כיסוים עם בגדיהם. פתאום שמענו בלילה של השלושה ביולי צעדים ומיד משהו הזיז את הפח אשר כיסה את הכניסה למחבוא שלנו. היינו בטוחים שהסוף הגיע. אך השתחל יהודי, אשר מיד התעלף. כפי שנודע לנו ממנו אחר כך, הוא ברח מהמקום, בו הגרמנים ירו אשר נמצאו. היינו בטוחים שהגרמנים ודאי גילו את הכוון אליו הוא ברח ותיכף יבואו אנשי הגסטאפו ויוציאו את כולנו להורג. למרבה המזל, הם כנראה, הרוצחים לא שמו לב לאן הוא ברח.

בלילה מהשלושה לארבעה ביולי, בשעה אחת וחצי התחילה ההפצצה של העיר, הנוראה והמיוחלת על ידינו מזה זמן רב, של חיל האוויר הסובייטי.

הגיעו לנו רגעים רציניים מאד. דעתם של 30 ואנשים שלנו היו מחולקות; חלק רצו לנצל את בלבולם של הגרמנים לצאת, החלק האחר אמר שמוכרחים להמתין. נראה שככה חשבו גם יהודים אחרים במחבואים אחרים. חלק היהודים בבונקרים אחרים הגיחו באמת עם נשק ביד וחשבו לפרוץ דרך שער המחנה. למרבה הדאבה, גורלם היה עצוב. הגרמנים, אשר שכבו מוחבאים בבונקרים להגנתם נגד התקפות האוויר, ראו את היהודים וכל אחד שהגיח נורה. רק בודדים הצליחו לפרוץ ולהישאר בחיים.

בבוקר הארבעה ביולי ראינו דרך הצוהר קבוצות של פולנים (נשים,גברים וילדים), אשר, תחת שמירה גרמנית, בזזו את רכוש הנרצחים. אצל חלק המתחבאים במלינה שלנו היתה דעה לצאת מהמחבוא והתערבב באוכלוסייה הפולנית, אשר בוזזים את המחנה. נשים אחדות, ביניהן גם נמצאה אשתי ובתי, הסתרקו כמו איכרות ובהרימם את הפח הן יצאו יחפות מהבונקר. מיד אחרי צאתן שמעו יריות. היינו בטוחים שהכירו אותן. למרירותנו לא היה גבול. שמונה שעות מאוחר יותר הוזעקנו על אחת ידי הנשים היוצאות, שרה גורביץ, שגרמנים נמצאים בצד אחד של הבלוקים של H.K.P. והצד השני חופשי ואנחנו יכולים לברוח.

אז יצאנו כולנו וברחנו. רצנו בשדות ובביצות ובשמונה בערב הגענו לרחובות הכניסה לרוסא. אנחנו נראינו נורא: היינו מלוכלכים, מגודלי שיער, רעבים, צמאים ועייפים. אוויר הערב הטרי השיב לנו חיות. בלטנו לעיני כולם. אף אחד מהפולנים לא רצה להכניס אותנו לביתו. נרדפים על יד הכדורים הגרמנים ברחנו אחד אחד לכוונים שונים. רצנו דרך הגדרות, על הגבעות, דרך חצרות איכרים ברוסא.

חלקם הגדול של הבורחים העירה הוכרו ונורו.

כפי שד"ר פיינברג מוסר, הוא ארגן קבוצה של חמישה אנשים והוביל אותם ליער. הקבוצה הלכה דרך ביאלה וואקא, סורוק טטרי, רודומינה ורזגארי.

בעברי 45 קילומטר הרבה משמרות גרמניים הגיעה הקבוצה למטה הפרטיזנים, מקום, שם אחרי ארבע שנים הם פגשו לראשונה צנחנים סובייטים וגם יהודים מגטו וילנה. היהודים מגטו וילנה היו מאורגנים בקבוצות פרטיזנים יהודיים אשר לחמו הגרמנים. כאן, אצל הפרטיזנים, הרגישה הקבוצה שהיא באמת חופשית. ד"ר פיינברג הפך לכירורג ביערות רודניקי עד לשחרור. באמצע יולי הוא הועבר יחד עם הפרטיזנים הפצועים לווילנה, בו הוא מצא את אשתו ובתו.כחובה ראשונה, מספר ד"ר פיינברג לתת כבוד אחרון לאחרוני הנופלים בחצר H.K.P. ולקבור אותם.

הוא גם ארגן את היהודים שנשארו בחיים אשר ניצלו ב-H.K.P. במחבואים אשר לא התגלו. (במלינה RZMIGROD נמצאו 100 איש). כל אלה הלכו ל-H.K.P. , ערכו זיהוי לקרבות וקברו אותם בקבר אחים בחצר H.K.P. .

אחרי השחרור נודע לנו על גורל לוחמי המחתרת במחנה, אשר נמצאו במחבוא המוכן שלהם. הם נבגדו על ידי המלשין היהודי דרזין. אחרי השחלת מספר רימונים למחבוא בו הם נמצאו, הוצאו כולם מהמחבוא ונורו בחצר.

ככה הושמדו הפרטיזנים שילוביצקי עם אשתו, טטרסקי ואשתו, שר, סבקא גוריון, לוסיק שפירא ואחרים. ניצלו רק אלה ממחבוא רזמיגרוד , חלק ממחבוא המעבדה הכימית וממחבואים קטנים נוספים, כמו לדוגמא מירון גרינשטיין ואחרים.

במחצית אוגוסט 1944 נערכה על ידי הקהילה הדתית היהודית החדשה בווילנה עצרת אבל המונית בפונר, מקום בו הושמדו יותר מ-100,000 מווילנה והסביבה. עשרות מכוניות והרבה הולכי רגל עברו ברחובות העיר, דרך ההצטלבות ברחוב פוהולנקא הגיע למקום הנופש היפה פונר. התגלה לעינינו מספר גדול של בורות, בהם נמצאו עד 10.000 קרבנות מעונים.

מאחר ומצאנו את הקברים האחרונים הכרנו את הרופא הראשי של מחנה KAJLIS"" ד"ר הילרי פייגוס, אשר בימים האחרונים לפני שחרור וילנה הטשמד ב"-KAjLIS" . אותו ועוד מספר אנשים מוכרים קברו בקבר נפרד.

אלפי ניירות ומסמכים, אשר התגוללו שם, העידו על מוצאם. כל בור היה מגודר בסוללה גבוהה אשר שימשה כמסתור ל"יורי פונר".

הם היו שוכבים תחת הסוללות ויורים ביהודים אשר היו מגרשים תוך כדי מכות דרך הדרך הצרה לבור.

התגוללו גם שם שלדים אנושיים ועצמות.

לרוב הקהילות היהודיות נערכה של תפילת אבל. דברו נציגים יהודיים ונציגים של הצבא הסובייטי הנאומים עטפו את כולם הרגשי אבל קדושים ובכי חרישי ליווה את המקום הקדוש של הקרבנות.

מחנה "KAJLIS"

אקציית הילדים ב -"kajlis"היתה באותו היום כמו ב-H.K.P., ז.א. ב-27 למארס 1944.

אקציה זו בוצעה בדרך ערמומית ביותר. יום לפני זה הודיע הסמל הראשון ריכטער,שמחר תיערך בדיקה רפואית לכל הילדים בבית הספר. כל הילדים צריכים להיות נקיים, לבושים יפה, האמהות רשאיות ללוות אותם.

באמצעי הערמומי הזה, הצליח הבריון להוביל את כל הילדים וחלק מהאימהות למותם.

ההעברה ל-KOZLOWA RUDA כמו גם ל-KAJLIS"" התקיימה באותו היום כמו ב-H.K.P.

התושבים של מחנה "KAJLIS " (1,500 יהודים) חיו כלכלית לא רע. הרבה יותר טוב מאשר ב-H.K.P. זה היה הודות ששם לא היה משמר גרמני, על הסדר שמרה המשטרה היהודית.

במארס 1944 מצבם הורע בהרבה, כי השמירה במחנה עברה לידי האס.אס.

גם חיסול של מחנה" KAJLIS" היה באותו היום של H.K.P. בשניים ביולי 1944.

לפני זה הביאו לכאן את 80 היהודים, אשר עבדו בבית החולים הצבאי ברחוב אנטוקול. אז העבירו את כל היהודים מ-"KAJLIS" העבירו לפונר, שם הם נרצחו.

רק שני אנשים הצליחו להינצל על ידי בריחה, אלה היו ד"ר בורק ליאון וזלטקוביץ ליאון.

ד"ר מרגוליס סמואל, אשר היה אחד המומחים הרנטגנולוגים הגדולים עם הכרה אירופאית אשר היתה לו הזכות לרפא גרמנים, הושיבו אותו יחד עם משפחתו לגסטאפו מאחר והיה לו קשר עם בתו. אשר ביתה בפרטיזנים. על שרותיו הוא שוחרר על ידי הגסטאפו, אך בזמן החיסול לא עזרו לו כל הישגיו והוא חוסל יחד עם כולם, עם משפחתו.

עד אותם 80 יהודים שהיו מועסקים אצל הגסטאפו, העבירו בימים הראשונים של יולי לקובנה, שם השמידו אותם בפורט התשיעי.

הערות על פעילות הפרטיזנים באזור וילנה

אחרי חיסול גטו וילנה נעלם הישוב היהודי המושרש מזה דורות של וילנה.

אנשים יחידים, אשר התחבאו אצל נוצרים, ילדים מעטים בכנסיות, קבוצות קטנת של נוער אצל הפרטיזנים ובמחנות עבודה קטנים בווילנה, אלה היו השאריות של הישוב היהודי הגדול בווילנה היהודית של פעם..

באזור וילנה היו שני מטות פרטיזנים. האחד נמצא בסביבת האגם נרוש ולא רחוק מהעיר גלמבוקי, המטה השני היה לא רחוק סורוק טטרי ביערות רודניקי. בהתחלה אלה היו קבוצות מעורבות, בו נמצאו ליטאים, פולנים, רוסים לבנים ויהודים תחת הנהגתם של צנחנים סובייטיים.

יותר מאוחר הוקמו יחידות יהודיות תחת הנהגתם של לוחמים יהודיים מהגטו.

ככה שבאזור וילנה, על יד תנועת הפרטיזנים הכללית, תחת הנהגתו של הפולקובניק הליטאי גרביס, התקיימו שלוש קבוצות פרטיזנים יהודיים. הראשונה, תחת השם "מוות לפשיזם" היה תחת פיקודו לוחם הגטו אבא קובנר חנקה בורובסקא, הקבוצה השנייה תחת השם "למען הניצחון" היתה תחת פיקודו של אברשקה רסל ושלישית תחת הנהגתו של המפקד קריאקליס.

כל קבצה מנתה יותר ממאה איש. הם היו חמושים היטב עם אוטומטים, רימונים ומקלעים.

החיים אצל הפרטיזנים היהודיים, כמו גם אצל הפרטיזנים האחרים, למרות שהם היו חופשיים, היו מלאים ברגעי סכנות. רגעי הקרבות השונים בהם הצטיינו הפרטיזנים היהודיים, הביא להם כבוד רב לנצח.

עשרות מהלוחמים הגיבורים היהודיים מסרו את חייהם הצעירים במלחמה באויב צמא הדמים. נספו אלה שהרסו גשרים, אחרים הזמן הנחת חומר נפץ תחת מסילות הרכבת או העפה לאוויר של שיירות גרמניות שלמות של מכוניות בדרכים וכבישים. הרבה קברים של פרטיזנים יהודיים עדיין נמצאים עד היום בכל הדרכים של יער רודניקי. זו עדות על חלקם מלא הקרבנות של הלוחם היהודי למען השגת הניצחון והשלום.

במשך כל התקופה, בו היתה קיימת תנועת הפרטיזנים, היה ביניהם והיהודים במחנות וילנה , קשר הדוק וקבוע.

הקשרים של הפרטיזנים היו באים למחנות, היו מביאים דרישת שלום מהיהודים הלוחמים ביערות ולהוציא אנשים וחדשים ולקחת תרופות ונשק, כמו גם דברים נחוצים אחרים.

די ברור, שלא חסרות תופעות אנטישמיות בין הפרטיזנים הלא יהודיים. מוכרחים לציין שמטות הפרטיזנים גברו במאמצים גדולים על האנטישמיות.

הפרטיזנים התגוררו בבתי אדמה מיוחדים, אשר במקומות גבוהים יותר ואשר היו מוקפים בביצות טובעניות .

תפקיד גדול בתנועת הפרטיזנים היהודיים מלאו הנשים, אשר בצעו אותה העבודה כמו הגברים.

במחצית שנת 1943 היה 40 קילומטר מווילנה, בדרך ראשית, אשר הובילה העירה, על עמוד, כתובת של הגרמנים "אכטונג! [זהירות] אזור פרטיזנים". הגרמנים היו נמנעים מלבוא להרבה כפרים, בפחדם מפני הפרטיזנים האדומים, אשר כבשו את האזור.

באותו רגע כאשר הצבא האדום התקרב לווילנה, התחילו לצעוד ב-9 ביולי 1944 מיערות רודניקי, במצעד מלחמה כל קבוצות הפרטיזנים. הם הלכו לכוון העיר. בימים אלה הגיעו הפרטיזנים האדומים והפרטיזנים הלבנים הפולנים להסכמה, אשר עד היום באדומים ובעיקר את הקבוצות היהודיות.

וילנה שוחררה ב-12 ביולי 1944. הקרבות לשחרור העיר השתתפו כל קבוצות הפרטיזנים, ביניהם גם קבוצות יהודיות.

בימים הראשונים אחרי שחרור העיר, כבשו את כל מוסדות העיר החשובים כמו גם במשטרה והמפעלים הפרטיזנים.

הרבה מהפרטיזנים היהודים ציונו באותות הצטיינות הגבוהים ביותר של הממשלה הסובייטית.

נמסר על ד"ר משה פיינברג/ אוסף לייבל קורסקי בשנת 1946

 

 

צרו איתנו קשר בשמחה:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

טלפון 5616706 03
vilna.association@gmail.com

הפייסבוק שלנו

שינוי גודל גופנים
ניגודיות