אברהם קרצ'מר

סיפור חייו של אברהם קרצ'מר, קפיטן (סרן) לשעבר בצבא האדום

שלהי שנת 1941 , הפיקוד העליון של הכוחות המזוינים בראשותו של סטאלין, התקבלה החלטה להקים במסגרת הצבא האדום דיביזיה(אוגדה) ליטאית, לגייס לשורותיה את הפליטים מליטא, שהיו מפוזרים ברחבי המדינה, אזרחים ותיקים ממוצא ליטאי, ולצרף אליהם את הלוחמים הליטאיים מיחידות הקורפוס הליטאי הטריטוריאלי ה 29 , אשר נסוגו יחד עם הצבא האדום, רוב רובם של מפקדי וחיילי הקורפוס כבר בימיה הראשונים של המלחמה, כשהקרבות עדיין התנהלו בשטחה של ליטא, ערקו ועברו לצד האויב, תוך עשיית שפטים בחיילים היהודים שעשו את שירותם הצבאי הסדיר ביחידות הקורפוס. היה זה אחד המקרים הבודדים של כינון אוגדה צבאית לפי סימן היכר לאומי. השיקולים להקמתה של הדיביזיה היו פוליטיים מובהקים, במטרה להפגין כלפי העולם את הסולידאריות וההזדהות של העם הליטאי, כחלק אינטגראלי מהעם הסובייטי, עם מאבקו נגד גרמניה הנאצית.

במבט לטווח ארוך הקמתה של הדיביזיה הליטאית נועדה לבסס את אחיזתה של ברית-המועצות ברפובליקות הבלטיות בתום המלחמה. בהתאם לשיקולים אלה הוקמו גם הדיביזיה הלטבית, שלקחה חלק בקרבות על הגנת מוסקבה, והקורפוס האסטוני.

הקמת הדיביזיה הליטאית והצעירים היהודים

הפליטים היהודיים מליטא, ובמיוחד הצעירים שבהם, אשר האש להצטרף למאבק המזוין נגד גרמניה הנאצית בערה בעצמותיהם, קיבלו בברכה ובסיפוק רב את הידיעה על הקמתה של הדיביזיה הליטאית ובהמוניהם הביעו את נכונותם להתגייס לשורות הצבא האדום.

עד מהרה, בסביבות העיר באלאחנה שעל הוולגה (חבל גורקי), התחילו להתקבץ פליטים מליטא, מכל קצוות ברית-המועצות, רובם יהודים.

תחילת הדרך של אברהם קרצ'מר בדיביזיה הליטאית

את צו הגיוס לצבא האדום קיבלתי במקום מגורי הזמני, בעיר סטלינאבאד,עכשיו דושנבה, שלמרגלות הרי פאמיר, והופניתי לדיביזיה הליטאית ה 16 בסוף דצמבר 1941 , כשהגעתי לדיביזיה, היא הייתה עדיין בשלביה הראשונים של התארגנות וגיבוש. בהיותי בעל השכלה טכנית ועוד לפני פרוץ המלחמה סיימתי את המגמה המכאנית של בית-הספר הממלכתי הטכני הגבוה בקובנה. התמניתי לתפקיד קצין חימוש ארטילרי בדרגת לוטננט, סגן, בחטיבה 249 לימים הועליתי בתפקיד ובדרגה ואת שירותי הצבאי סיימתי בתפקיד ראש שירות החימוש הארטילרי בחטיבה 167 בדרגת קפיטן סרן.

 הדיביזיה הליטאית כתופעה ייחודית מבחינת היהודים

הדיביזיה הליטאית הייתה תופעה מיוחדת במינה בתנועות ההתנגדות היהודיות נגד גרמניה הנאצית וזאת הן מבחינת ריכוז לוחמים יהודים של כמעט 5,000 איש באוגדה קרבית אחת והן מבחינת משך הלוחמה האקטיבית, החל מסוף שנת 1942 ועד ליומה האחרון של המלחמה ב 8 במאי 1945, רשמית הייתה זאת הדיביזיה הליטאית בצבא האדום, אולם למעשה רבים מלוחמיה – חיילים וקצינים בכל הדרגים היו יהודים.

לחמנו תחת דגל זר ועל אדמת ניכר, אולם היה ברור לכולנו שזוהי מלחמתנו – מלחמת יהודים. הסיסמה "הרוג את הגרמני!" עלתה בקנה אחד עם הרגשות שפעמו בלבבות לוחמיה היהודיים של הדיביזיה. הלוחמים היהודים בדיביזיה היו בעיקר צעירים, בגיל 30-18 , חלקם דוברי עברית, חניכי תנועות נוער ציוניות, חברי ארגוני סטודנטים ציוניים, תלמידים לשעבר של רשת החינוך המפוארת בערי ליטא ועיירותיה. השנאה למרצחים הנאצים, הרצון העז לנקום את דמם של ההורים, האחים והאחיות והתודעה הלאומית העמוקה והשורשית היוו את הקרקע שהצמיחה גילויי גבורה ואומץ לב המוניים. זאת הייתה תופעה נדירה ויחידה במינה בתקופה ההיא, בטרם צה"ל, כשאלפי לוחמים יהודיים ביחידות קרביות של חיל רגלים, תותחני שדה, תותחני נ"ט, חיל הנדסה, חיל רפואה וכו', תחת פיקודם של מח"טים, מג"דים, מפ"אים, מ"מים ומכ"ים יהודיים נטלו חלק בקרבות מרים ורווי דם, במשך שנתיים וחצי רצפות, הדפו מאות התקפות של האויב, הסתערו על עמדותיו, הביסו והניסו אותו עד לחופי הים הבלטי ופרוסיה המזרחית.

הקרבות הקשים ב1943

דרכה הקרבית של הדיביזיה הליטאית החלה בקרבות החורף המרים בפברואר- מרץ 1943 בערבות אוריול המושלגות. הדיביזיה נטלה חלק בקרבות הקיץ הידועים ביולי 1943 ב"קשת" אוריול-קורסק, הדפה בהצלחה את כל התקפות האויב, עברה למתקפת נגד ושחררה שטחים נרחבים בכיוון אוריול-בריאנסק של החזית המרכזית. בתקופת סתיו 1943 – אביב 1944 ניהלה הדיביזיה קרבות קשים בביצות ויערות ביילורוסיה, בגזרת ויטבסק-פולוצק. את דרכה הקרבית המשיכה הדיביזיה על אדמת ליטא, בקרבות במבואות העיר שאוולי ובפריצה המוחצת דרך חבל ז'מאיטיה בכיוון הניימן, ביציאה לגבול עם גרמניה ובכיבוש עיר הנמל קלייפדה (ממל) שעל חוף הים הבלטי.
את מסלול הקרבות השלימה הדיביזיה בגזרת טוקומס-ליבאווה בקורלנד שבלטביה, שבה היו מכותרות עוצבות הרייכסוור. שם אולצו הגרמנים להניח את נשקם לרגלי אלפי חיילים יהודיים מהדיביזיה הליטאית.

קברי האחים

לאורך כל דרכה הקרבית של הדיביזיה הליטאית פזורים קברי אחים וקברים בודדים של לוחמים יהודיים ובהם קבר האחים הענקי, שנכרה באדמתו הקפואה של הכפר הרוסי אלקסייבקה שבחבל אוריול. לאלפי לוחמים יהודיים הוענקו עיטורים ומדליות על הצטיינותם בקרבות, גילויי אומץ-לב וגבורה. מבין 12 בעלי העיטור הגבוה ביותר "גיבור ברית- המועצות" ארבעה הם לוחמים יהודיים מליטא, וולף וילנסקי, בוריס צינדל, קלמן שור והירש אושפול.

 

האופי היהודי של הדיביזיה

הריכוז הגבוה של לוחמים יהודיים ביחידות השונות הטביע את חותמו על אופייה היהודי של הדיביזיה בהווי ובחיי היום-יום של הלוחמים. החיילים דיברו ביניהם וגם עם מפקדיהם היהודיים ביידיש. תופעה מאוד נפוצה בקרב החיילים הייתה שירה בציבור ביידיש ולפעמים אפילו בעברית. במסעות הרגליים הארוכים והמפרכים שירי עם יהודיים. לפעמים, כשמישהו מהפוליטרוקים היהודים לא היה בסביבה, העזנו אפילו, בחוג צר של חברים לתנועות הנוער, לשיר בקול חרישי שירים עבריים – "ביום קיץ, יום חום" של ביאליק, "שחקי שחקי על החלומות" של טשרניחובסקי ואחרים. בימי חג ומועד ובמיוחד בימים הנוראים היו לוחמים דתיים מתארגנים במניינים ומקיימים תפילות. הליטוראקים ידעו את התפילות בעל-פה ולא נזקקו למחזורי תפילות. במקרים נדירים, כשלאחד הלוחמים היהודים הייתה מגיעה חבילה מן הארץ, החגיגה הייתה משותפת לכל חיילי היחידה.

היחסים בין הלוחמים ומפקדיהם היהודים היו חבריים. רבים היו המקורבים. כשהמפקד והפיקוד היו בני אותה עיר או עיירה, תלמידים מאותו בית ספר או חברים לאותה תנועת-נוער.

האובדן והכאב

הדאגה לגורלם של ההורים, האחים והאחיות, שנשארו תחת הכיבוש הנאצי לא עזבה אותנו לרגע. העיתונים ותחנות הרדיו הסובייטיים לא פירסמו ולמעשה השתיקו את הידיעות על מעשי רצח המוני של יהודים, שנתגלו בקייב (באבי-יאר) ובעיירות אוקראינה האחרות לאחר שחרורן. רק מכתבותיו של הסופר היהודי-רוסי ארנבורג, שהתפרסמו בעיתון היומי הצבאי "קראסנאיה זוחדה" (הכוכב האדום), ידענו וזאת רק חלקית, על מה שהתחולל באזורים הכבושים. לא ידענו כלום על המתחולל בגטאות על אדמת ליטא ועל קיומם של מחנות ההשמדה מיידאנק, טרבלינקה ואושוויץ, עד שנתגלו מעשי הזוועה של הנאצים לאחר שחרור המחנות על ידי הצבא האדום.

הלם, זעם וכאב פקדו אותנו לאחר שנכנסנו לתחומי ליטא ולעינינו נתגלה גורלה המחריד של יהדות ליטא בכל חומרתו. אחרי ההתרגשות שאחזה בנו כשחצינו את הגבול הישן עם פולין ומצאנו את עצמנו על אדמת ליטא, חיכתה לנו הפגישה פנים מול פנים עם המציאות המרה: עריה ועיירותיה של ליטא נותרו ריקות מיהודים. יהדות ליטא הושמדה כמעט כליל.

 

בצהרי היום נכנסנו לוויז'ון VYZUONOS עיירת נפה קטנה במחוז אוטיאן. המראה הפסטוראלי של העיירה השלווה שנתגלה לעינינו עדיין לא בישר רעות. עיירה יהודית טיפוסית, עם סמטאותיה המפותלות והצרות, בתיה עם הגגות מרעפי עץ שהשחירו עם הזמן, בית כנסת עתיק, כיכר השוק, מרוצפת אבנים – הכל, לכאורה, כפי שהיה מימים ימימה, אולם בלי יהודים…. על משקופי הדלתות בכניסות לבתים עוד התנוססו מזוזות או שנראו סימנים במקומות שמהם הן נתלשו. עמדתי המום בכיכר השוק הריקה. חייל מבוגר ממני בהרבה, שעמד על ידי, הזיל חרש דמעה. הוא היה אחד מתושבי העיירה. מראות דומים חזרו על עצמם בעשרות ערים ועיירות שאליהן נקלענו בדרכנו –פוניבז', סובוץ', שאוולי, קלם, קרח' ואחרות. בעיירה סובוץ' הייתה לנו פגישה מרגשת עם קבוצה קטנה של ילדות יהודיות, שהכומר המקומי הסתירן במנזר. הן בכו משמחה, כששמעו אותנו מדברים יידיש. קומץ של ניצולים פגשנו גם בעיר שאוולי.

לקובנה הגעתי בימי אוגוסט הראשונים, ימים ספורים לאחר שחרורה 1.8.44 פה השיגה אותי הבשורה על גורלם המר של הוריי ואחותי היחידה פרומה. אחותי נפטרה בגטו אחרי מחלה קשה, בדצמבר 1942 , והיא בת 25 בלבד. את הוריי האומללים הוציאו המרצחים הנאצים להורג בעת חיסול הגטו, ב 13- ביולי 1944 , כשבועיים בלבד לפני שחרורה של קובנה מהכיבוש הנאצי. קרן האור היחידה בעלטה שאפפה אותי הייתה הפגישה המרגשת עם כמה מחברותיי וחבריי הקרובים לספסל הלימודים ולתנועת הנוער – אורים מוצלים מאש… שוטטתי כמו סהרורי ברחובותיה של עירי. כל רחוב וסמטה, כל כיכר וגינה, כל בית וחצר היו מוכרים לי מילדות. לעומת המראה המחריד של הגטו השרוף היא עמדה על תילה שלמה וכמעט ללא פגע. בעיניי נראתה העיר כבית קברות אחד גדול…

אביב הניצחון

שנת 1945 החדשה מצאה אותנו במסע רגלי ארוך ומפרך בדרכים הבוציות של חבל ז'מאיטיה. הדיביזיה הועברה מאזור הקרבות בחבל קלייפדה )בסביבות העיר הגרמנית טילזיט שעל הניימן( לגזרת החזית בין הערים הלטביות טוקומס ולייפאיה (ליבאווה). שם המשכנו את הלחימה נגד עוצבות הצבא הגרמני, שהיו מכותרות בחבל קורלנד שבלטביה.

לקראת סוף ינואר הועברה הדיביזיה לגזרת החזית במבואות עיר הנמל הליטאית קלייפדה (ממל) שלחופי הים הבלטי.

ב 29- בינואר, בשיתוף עם יחידות צבא אחרות, פרצה החטיבה שלנו, ראשונה לעיר ובכך הושלם שחרורה המלא של ליטא מהכיבוש הנאצי. לאחר השלמת "מבצע קלייפדה" הוחזרה הדיביזיה לגזרת החזית בקורלנד. תנאי השטח והאקלים במקום היו קשים במיוחד והכבידו על הלוחמים. הקור העז בשילוב עם אויר הים הטחוב חדר עד ללשד העצמות. משבי רוח חזקים שנשבו מן הים בידרו את שולי הסגינים (שינלים) הדלים שלנו וצרבו את הפנים, כאילו חתכו אותן בסכינים. בכל החוות החקלאיות (בשפת המקום פולווארקים), שבסביבה, לא שרד אפילו מבנה אחד וכמחסה שימשו אותנו ביקתות-העפר (זמליאנקה) שהקמנו במקום או שרידים של המבנים ההרוסים. אולם אט-אט התקרב החורף לקיצו – החורף הרביעי והאחרון של המלחמה הארורה. כמו האויב, שכבר חש את התקרבותה הבלתי נמנעת של התבוסה, כך גם החורף המשיך להיאחז בכל תלולית וגבעה, בכל תעלה וגומחה על פני השטח, בניסיון נואש לשמור על עוד פיסת קרקע מתחת לשלג המשחיר, להמשיך ולהחזיק את האגמים והנחלים כבולים במלחציים של הקרח.

הלחימה מול יחידות הצבא הגרמני המכותרות

החטיבה שלנו התמקמה בקטע הגזרה לא הרחק מעיר המחוז סאלדוס וניהלה קרבות מרים עם יחידות הצבא הגרמני המכותרות. כפי שהתברר בדיעבד, למרות היותן מנותקות מבסיסיהן העורפיים, לא סבלו יחידות אלו מהפרעות באספקה שוטפת. נהפוך הוא, לרשותן עמד מלאי עצום של תחמושת מכל הסוגים, מזון ודלק, מה שאפשר להן להחזיק מעמד לאורך זמן. מצבם הנואש, אשר מנע כל אפשרות לפורץ את המצור ולהיחלץ מן הכיתור, הגביר את התנגדותם העיקשת של הגרמנים והם ממש נאחזו בשיניהם לאורך כל קו ההגנה המבוצר. תנאי השטח לא אפשרו שימוש מאסיבי בטנקים והקרבות התנהלו לא אחת בהתגוששות פנים אל פנים. גם לנו וגם לכוחות האויב היו אבידות כבדות. תוך לחימה מתישה ועקובה מדם הגענו לשלהי חודש אפריל. קרני השמש האביבית החמימות החלו להפשיר את השלגים. דרכי העפר, שהשתחררו משכבת הקרח ונחרשו על ידי השרשרות הטנקים והנגמ"שים וגלגלי המשאיות, הפכו לבלתי עבירות. כלי הרכב שקעו בבליל הטובעני והחיילים בוססו עד לברכיים בבוץ הסמיך. הכל מסביב – הפנים והמדים של הלוחמים, נשקם האישי, התותחים וכלי הרכב – היה מכוסה בשכבה עבה של רפש חום-אפרורי…

התחיל חודש מאי, קר מן הרגיל באותם המקומות. עדיין המשכנו ללבוש את מדי החורף. האביב התמהמה, אולם פעמיו המתקרבים כבר הורגשו באוויר. מתחת לשלג הנמס החלו להופיע פרחי השלגייה (שנייגלעקלעך), פה ושם בצבצו גבעולי עשב רעננים, באוויר הדהד ציוצן העליז של להקות ציפורים, שהתעופפו מעל עצי העלים והשיחים שעדיין עמדו במערומיהם, בקצב קבוע תקתק הטפטוף האביבי של השלג המפשיר… יחד עם תחושת האביב המתקרב, הרגשנו כבר את פעמי הניצחון הממשמש ובא! בבקרים חיכינו בקוצר רוח לחדשות שה"סובאינפורמביזרו" (סוכנות הידיעות הצבאית) פרסם על המתרחש בחזיתות השונות. מהם כבר ידענו, שביום 2 במאי כבשו חילותיו של מרשל ז'וקוב את בירת גרמניה, ברלין, והניפו מעל בניין הרייכסטאג את דגל הניצחון! חילותיו של מרשל קוניב השלימו את שחרורה של צ'כוסלובקיה, ואילו חילות החזית הבלטית הראשונה, בפיקודו של הגנרל באגראמיאן, אשר בהרכבה לחמה הדיביזיה שלנו, דרכו על המקום ובינתיים לא הצליחו למוטט את כוחות האויב המכותרים. באותם ימים הילכה בדיחה בקרב הלוחמים: המרשלים ז'וקוב, ואסילבסקי, רוקובובסקי, קונבי ומאלינובסקי חוזרים אחרי הניצחון במטוס למוסקבה. בהיותם בעת הטיסה מעל לטביה, הם שומעים רעם תותחים. מה פשר הקאנונדה הזו? – שואלים הם בתמיהה, והתשובה היא – הגנרל באגראמיאן ממוטט את האויב בקורלנד… ואכן, ברלין כבר נכבשה ואילו אנחנו המשכנו בפעילות המבצעית השגרתית, אשר בהודעות הרשמיות הוגדר כ"קרבות בעלי חשיבות מקומית".

ב 8- במאי לפנות בוקר יצאה אחת הפלוגות של החטיבה לפעולת "סיור קרבי" (רזוודקה בוים) יזומה. הלוחמים פרצו לקווי האויב הקדמיים, השמידו כמה מקלעים, תפסו "לשון" (שבוי) וחזרו בשלום לבסיסם. הייתה זו הפעולה המבצעית האחרונה של כוחותינו.

בצהרי אותו יום זימן אותי ראש מטה החטיבה, רב סרן סוחאצ'וב, לדיון בבעיות שוטפות. לפתע צפצף טלפון השדה, מפקד הגדוד הראשון, רב סרן ואליס, דיווח, כי בגזרת גדודו הפסיקו הגרמנים את האש והניפו דגלים, סדינים ומגבות לבנים – סימן מובהק לכניעה! עד מהרה הגיעו דיווחים דומים ממפקדי הגדודים השני והשלישי, סרן סיליצקאס ורב סרן גלאדקוב. סוחאצ'וב התקשר למטות של חטיבות 156 ו 249- השכנות. הדיווחים משם היו זהים. היה ברור – הגרמנים נכנעו, המלחמה הסתיימה!

מאוחר יותר נודע לנו, כי באותו יום, ב 8- במאי 1945 , חתם המפקד העליון של ה"רייכסוור", גנרל פלדמרשל קייטל על כתב כניעה ללא תנאים של גרמניה הנאצית.

9 במאי 1945 . שדה רחב ידיים בפאתי יער אורנים נקבע כמקום האיסוף של יחידות הצבא הנכנעות. הצטוויתי על ידי מפקד חטיבתי לרכז את קבלתם מידי הגרמנים של כל כלי הנשק על סוגיו השונים, תחמושת ואמל"ח אחרים. כבר משעות הבוקר המוקדמות החלו הגרמנים להניח את נשקם ולערום בערימות מסודרות אלפי רובים תת מקלעים ומקלעים, ארגזים אין ספור עם פגזי ארטילריה, פצמ"רים ואמל"ח. בשורות ארוכות הוצבו מאות תותחי שדה, נ"ט ונ"מ, מרגמות וכו'. אלפי חיילים גרמנים שפורקו מנשקם הסתדרו בטורים ארוכים ובליווי משמר חמוש התחילו לנוע לעבר הקווים הקדמיים שלנו. משם הם ימשיכו את דרכם אל מחנות השבויים בכדי לחוש על בשרם את טעמו המר של השבי…

קשה לתאר במילים את מה שחשתי באותו מעמד. בתחילת המלחמה – צעיר יהודי מקובנה, שנס על נפשו לאן שנשאוהו עיניו (ווז די אויגן טראגן) ואשר חווה על בשרו את כל התלאות של פליט חסר בית, בסוף המלחמה – קצין בצבא האדום, אשר חיילי הרייכסווד "הבלתי מנוצח" מניחים לרגליו את נשקם המגואל בדם קורבנותיהם.

גורלם המר של ואחותי והוריי

באותה עת כבר ידעתי על גורלם המר של ואחותי והוריי – אידה ויוחנן קרצ'מר.
בספר זיכרונותיו מגטו קובנה, "אל מול הגודל" (דעם גודל אנטקעגן), מתאר ד"ר אהרון פרץ (פרציקוביץ') את השעות האחרונות של הוריי האומללים:
"מיילדת, שעבדה יחד איתי בגטו, כבר עומדת עם בעלה באותה קבוצת אנשים שהמרצחים הנאצים חרצו את גורלם למות. היא חיוורת כמו סיד עם מבט נעדר אל האין סוף. בעלה, פצוע עם כתמי דם על בגדיו, הבחין בי בין השורות ועשה תנועה בידו, כאילו התכוון לשאול: האם זה הסוף? שניהם – הבעל ואשתו עומדים חבוקים ללכת…"

הסתכלתי על ערימות הנשק, המסודרות בדייקנות ובקפידה גרמנית, לרגע לא עזבה אותי המחשבה שייתכן שאחד מכלי הנשק האלה שימש את רוצחיהם של אבי ואמי.
דרכי הקרבית בשורות הדיביזיה הליטאית ה- 16, שהחלה בחורף 1942/43 בקרבות על קשת אוריול-קורסק, דרך רוסיה, ביילורוסיה ליטא ולטביה –הסתיימה.
על שמחת הניצחון העיב בכל הכובד כאב האובדן והשכול.

הלוחמים היהודים עלו ארצה

כמעט כל הלוחמים היהודיים של הדיביזיה הליטאית שנשארו בחיים עלו לארץ: בודדים בנתיבי "הבריחה" וההעפלה, חלקם בתור "דפטריאנטים" לפולין ורובם בתחילת שנות השבעים, כאשר נפרצה הדרך לעלייה מברית-המועצות. בהיות רובם אנשי מקצוע או בעלי השכלה אקדמאית, הם נקלטו והשתלבו עד מהרה בכל תחומי העשייה במשק ובחברה – בתעשייה, ברפואה, בחינוך ובתרבות. ותיקי המלחמה, שלחמו בצבא זר, גאים בבנים ובבני הבנים, אשר עושים בנאמנות את שירותם הצבאי בסדיר, בקבע ובמילואים – בשורות צה"ל. לצידם של אותות ההצטיינות שהלוחמים קיבלו בשדה הקרב מתנוססים גם האותות "עלה" – עיטור לוחמי המדינה ו"אות הלוחם נגד הנאצים", שהוענקו להם על ידי מדינת ישראל. בכך יש משום הכרה רשמית, שמאבקם של הלוחמים היהודיים בשורות הצבא האדום נגד הנאצים, היה חלק בלתי נפרד ממאבקו העיקש של העם היהודי על הקמת מדינה יהודית ריבונית בארץ-ישראל. לחימתם הנועזת של הלוחמים היהודיים בשורות הדיביזיה הליטאית מפריכה ושוללת מכל וכל את השקר ההיסטורי הגלום בביטוי המשפיל "כצאן לטבח" ומעלה על נס את הגבורה היהודית על כל גילוייה.

מתוך: חיים של אחרים

צרו איתנו קשר:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

למכתבים: ת.ד. 1005, רמת השרון, 4711001 טלפון 5616706 03
vilna.association@gmail.com

הפייסבוק שלנו

שינוי גודל גופנים
ניגודיות