להיות בן של ליטוואקים

להיות בן של ליטוואקים

מאת אפרים לפיד, עד גיל 23 אפרים ליפניצקי, בן של ליטוואקים ממז'ייק ומניישטט

מי אני? יליד תל אביב, למדתי בתיכון עירוני ד במגמה מזרחנית, עתודאי, שירתי 30 שנה בצה"ל – 8200 ועוד יחידות, דובר צה"ל, מפקד גלי צה"ל, מנכ"ל חברת יפעת למידע תקשורתי, מנהל אולפן עקיבא להוראת עברית וערבית, דובר הסוכנות היהודית. כיום מרצה ב בר אילן ובבינתחומי בהרצליה.

משפחתי שמוצאה מליטא, אחת המדינות הבלטיות (ליטא, לטביה, אסטוניה), אשר למעלה מ- 90 אחוז מהיהודים בה נספו בשואה. גובלת ברוסיה, פולין, לטביה ובלרוס . הקהילה היהודית בליטא נוסדה במאה ה 13 .היתה זו קהילה לתפארת מהקטנות בקהילות היהודיות באירופה. דמויות בולטות בה עם השנים - הגאון רבי אליהו, הגר"א; החפץ חיים, ר' ישראל מסלנט, בעל תורת "המוסר"; הבעל שם טוב הזכור לטוב; אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית; הסופר אברהם מאפו; המשוררת לאה גולדברג; עמנואל לוינס, פילוסוף יהודי מפורסם כל אלה הם רק בודדים מאנשי תורה וספר. וגם דוד וולפסון, מי שהחליף את בנימין זאב הרצל בראש התנועה הציונית, מי שעיצב את סמל הציונות - מגן דוד ושני פסי תכלת ,כמו בטלית, שהיה אחר כך ההשראה לסמל מדינת ישראל.  ב-1923 חיו בליטא שני מיליון נפש, מהם 156 אלף יהודים. עיירות וכפרים בהם חיו יהודים רבים עברו משך השנים להיות חלק מפולין או בלארוס. בעת שליטא היתה חלק מפולין עברה הבירה וילנה לפולין והבירה הזמנית היתה קובנה. רבים מיהודי ליטא היגרו בתחילת המאה הקודמת ישירות לדרום אפריקה. בליטא פעל משרד ארצישראלי שעסק בהצלחה רבה בעידוד עלייה. אבי ואמי , כל אחד בנפרד, עוד לפני שנישאו, עלו לארץ דרך משרד זה ב-1934 ו- 1935. ליטא היתה מרכז תורה יהודי וגם אחד המרכזים הציוניים המפוארים בעולם היהודי: פעלו שם גם תנועות – מפלגת צ.ס (ציונים סוציאליסטים) מכבי, בית"ר ואחרות בעיקר בערים הראשיות קובנה ווילנה, היא "ירושלים דליטא" , נושא השיר של נעמי שמר "שלג על עירי". מ 1923 עד 1939 עלו לא"י כעשרת אלפים יהודים ליטאים. חלק מהעולים אז (ביניהם אבי) נאלצו להנפיק אישור נישואין (" פיקטיביים") כי לא התירו לרווקים לעלות לפלשתינה במסגרת גזרות "הספר הלבן" של הבריטים. העולים לארץ ישראל מליטא לפני מלחמת העולם היו רק 4 אחוז מהעולים באותה תקופה. את רובם אפיינו הלמדנות, אהבת התורה, הנועם והצניעות. הנסיעה לא"י היתה הפלגה באניות בקבוצות במחיר 49 דולר לאיש במקום 68 דולר לבודד. היו זקוקים, כמובן, לסרטיפיקאטים, כשנסעו דרך גרמניה, אוסטריה וטריאסט.

 אבי צבי ליפניצקי ז"ל, נולד במז'ייק, בן לשלמה יצחק, נצר לרש"י המפורסם. הוא היה פעיל מרכזי ב"מכבי" בעיר ובמשרד הארצישראלי של הסוכנות היהודית. חבריו והוא, בני סוף שנות העשרים תחילת השלושים לחייהם, היו קבוצה צעירה ומגובשת מלאי שמחת חיים, ציונות ואידיאלים. רבים מהם עלו לארץ בשנות ה 30 של המאה הקודמת, הרבה לפני מלחמת העולם השנייה.

אמי מתיה ז"ל, בת של הרב אברהם עקיבא רודנר שהיה דיין ורב בחיפה, בוגרת הגימנסיה העברית של שוואבה והאוניברסיטה של קובנה, עלתה גם היא מטעמים ציוניים לבדה ב- 1935 עוד לפני שאר בני משפחתה.

השואה במשפחתנו: ב 1939, ערב מלחמת העולם, חיו בליטא 5,2 מיליון תושבים מהם יהודים כרבע מיליון נפש, כ-10 אחוז מהאוכלוסייה. הקהילה היהודית בליטא חרבה בשואה הנוראית שהמיטו הנאצים ועוזריהם הליטאים. 94 אחוז מיהודי ליטא – כ 220 אלף איש נטבחו באכזריות.

א. סבא שלי, שלמה יצחק, ודוד שלי דב בר איזיק נרצחו בשואה.

ב. ארבע אחיות של אבי ציפורה, בינה, פנינה ונחמה עברו את התופת ושרדו וזה סיפורן. המשפחה גרה בעיירה מז'ייקי ליד וילנה ושתי בנות עברו לישובים אחרים בסביבה. הרוסים נכנסו לליטא ב-1940 .ביוני 1941 פלשו הנאצים. ב 15 באוגוסט 1941 הוכנסו בני המשפחה לגטו קובנה. כעבור שלושה ימים, ב- 18 באוגוסט, הוצאו 534 בחורים יהודים לעבודה, ובהם דודי דב-איזיק, ולא חזרו עוד. לאקציה הזאת קראו "אינטליגנטן אקציה". אחרי המלחמה נודע כי החיילים הנאצים רצחו אותם עוד באותו הלילה בפורט הרביעי בקובנה.

המפגש במארש המוות. אמא בינה ופנינה היו בגטו קובנה. האחות שאיתה נפגשו הייתה ציפורה. ציפורה הייתה נשואה לפני המלחמה והייתה לה לידיעתי ילדה שנרצחה . היא נשלחה לגטו שאבלי. המפגש המאחד אירע כשאחד מהניצולים שהיה גם הוא ממז'ייק זיהה אותה . זה מה שידוע לי. הייתי מציין שהשתיקה החזקה ביותר הייתה של השורדים. חלק מזוועות שחוו לא סופרו מעולם. סבי ואחותו וכל יהודי מז'ייקי והסביבה נספו בימים הסמוכים לפלישה הנאצית. בווילנה, קובנה ושבלי בנו הנאצים גטאות וכך הצליחו לשרוד כמה אלפים בהן ארבע הדודות, אחיות של אבי. בשנת 1944 ,כאשר חיסלו את גטו קובנה, הביאו אותן הנאצים למחנה הריכוז שטוטהוף בפולין, ליד גדנסק. כאשר הגיעו לשם הוכנסו לחדרי מקלחות, הפשיטו אותן, לקחו את הבגדים וערכו בדיקות לגלות שאין להן כסף או זהב. לאחר מקלחת קרה בלי סבון קבלו פיז'מות בצבע בז', הוליכו אותן יחפות על אבנים חדות וקרות למגורים – זו היתה "קבלת הפנים". במחנה הן עבדו בהקמת תעלות אנטי-טנקיות. מנת האוכל היומית היתה 100 גרם לחם ומעט מרק אחרי העבודה, שהיתה בפיקוח אנשי אס אס והוורמכט. יום אחד, ב-19 בינואר 1945 ,יצאו נחמה, בינה ופנינה מגטו קובנה למארש המוות. אחותן ציפורה הייתה נשואה לפני המלחמה ונשלחה לגטו שאבלי. בקור של 30 מעלות מתחת לאפס, רוחות חזקות, בבלויי סחבות ובנעליים עטופות קש, צעדו 25 ק"מ בכל יום. הן הוצאו מהמחנה בליווי אנשי ה אס אס כדי להתרחק מהחזית. בערב הוכנסו פעם לכנסייה, פעם לאורווה, וכך נדדו מכפר לכפר. האושר הגדול ביותר היה כאשר הלינו אותן ברפת, בין הפרות, מה שאיפשר להן להתחמם מעט. רבים קפאו למוות. אחרים חלו בטיפוס ונפטרו. כך התנהלו מ-19 בינואר עד 10 במרץ 1945. אחרי שלש שנים וחצי של שהייה בגיטאות , אקציות וסבל, קרה הנס הגדול: באמצע הדרך באחד הצמתים, נפגשו שלש אחיות מגטו קובנה עם אחותן הרביעית, ציפורה, והצילו אותה מכפור ורעב. ציפורה היתה בגטו שאבלי, עם בעלה ובתה. בעלה נלקח למקום אחר ונרצח. בתה התינוקת נלקחה בכוח מבין זרועותיה ורצחו אותה לעיני אמה. לאחר המלחמה חולצו הדודות ע"י אנשי המוסד לעלייה ב' והפליגו באניית המעפילים "המעפיל האלמוני" שיצאה מצרפת לארץ ישראל עם 796 מעפילים. האנייה נעצרה ע"י הבריטים ליד חופי תל אביב והן הוגלו לקפריסין בפברואר 1947, שם שהו שנה. במחנה המעצר הבריטי בקפריסין היו גם שליחי הסוכנות היהודית, אשר לימדו עברית, עזרו להתאקלם לאחר הסבל וסיפרו על הצפוי בארץ. הסוכנות היהודית הקימה מדור לחיפוש קרובים אשר עזר לניצולים ולמשפחותיהם לדעת על גורלם. בפברואר 1948 הן שוחררו מקפריסין ועלו ארצה. אחות אחת הגיעה כעבור זמן מה מאיטליה. ארבע אחיות של אבי, דודות שלי, הגיעו לבית משפחתי בתל אביב. שני הורי ואני, בן יחיד, גרנו ברחוב דיזנגוף, שני חדרים, מטבח ושירותים. הן היו אצלנו מספר חודשים עד שהתארגנו, הקימו משפחות וכך הפך סיפורן משואה לתקומה. לאורך שנים הן שמרו את סוד השתיקה, כמו רוב ניצולי השואה. חלק מזוועות שחוו לא סופרו מעולם.

אני נציגם של בני הדור השני . בשבילי להיות בן של ליטוואקים זה –

לגדול באוירה של יידיש ועברית,

לשמוע היטב שרידים של שה שה שה בשפה

ועם זאת להקפיד על עברית רהוטה

לשמוע על שתי גימנסיות : ריאלית עברית ושל שואבה בקובנה

להוקיר את ישיבות פוניבז', סלבודקה וטלז

להפנים שהיו שם "מתנגדים" לעומת ה"חסידים" בפולין

לאכול בשבת צימעס או פלוימנצימעס, בלינצ'עס או לטקעס וקרעפלעך.

לדעת כי חלש-ס זה "להתעלף" ו"עוילם" זה קהל, ציבור

לזכור כי "יום טויבים" זה חגים ו "ישיבה בוחר" זה בחור ישיבה

לשמוע "המויציא" ולהכיר היטב את הברכות והתפילות.

ועכשיו תכל'ס בלי קונצים, שמונצעס ופיצ'פקעס -

השיר שגדלנו עליו, אנו בני הדור השני, אחרי השואה היה "שיר הפרטיזנים" של הירש גליק בתרגומו של אברהם שלונסקי. נחמה ליפשיץ הייתה הראשונה ששרה שיר זה שם. כשעלתה ארצה ושרה באירועים את השיר עמדנו כולנו על רגלינו כמו בשירת המנון. שום עין לא נשארה יבשה.

כולנו נזכור ונפנים את המסר :

"זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא

ומצעדנו עוד ירעים : אנחנו פה !!"

שיר הפרטיזנים

 

 

 

צרו איתנו קשר:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

למכתבים: ת.ד. 1005, רמת השרון, 4711001 טלפון 5616706 03
vilna.association@gmail.com

הפייסבוק שלנו

שינוי גודל גופנים
ניגודיות