אפרת פנחס לבית וילנצ'יק

סבא שלי שתק / כתבה: אפרת פנחס

עד היום לא גיליתי האם הוא שתק כדי להגן על רגשותינו, או כדי להגן על עצמו. ואני אגלה לכם סוד: לפעמים השתיקה שופעת מידע. עוצמת הזוועות מתגמדת אל מול חוסן הדממה.

אני אפרת, דור שלישי לסבא חנוך וסבתא אידה שיצאו מהתופת, הכירו והקימו את המשפחה שלי. סבא וסבתא שלי הכירו ביער בפונאר, באזור שבו בוצעו הרציחות האיומות ביותר, לשם הגיעו כדי לחפש את קרוביהם, ומצאו אחד את השניה.

אין לנו הרבה מידע ממה שעבר על סבא שלי בתקופת המלחמה, הוא בחר לא לשתף אותנו. אפשר רק לשער. אנחנו יודעים שהוא הצטרף לבריגדות הפרטיזנים לאחר שהצוררים טבחו במשפחתו. אנחנו יכולים לדמיין אותו, צעיר בן 21, נלחם על חייו ביערות, מאיים בנשק על האיכרים הליטאיים כדי להשיג אוכל, כדי לשרוד עוד יום.

מסיפורי ניצולים אחרים אפשר ללמוד על פעולותיהם המחתרתיות של הפרטיזנים הגיבורים, ספרי ההיסטוריה מלאים בפרטים, אנחנו מנסים לקרוא בין המילים כי לסבא שלי היה קשה לדבר. סבא שלי התקשה להפריד בין הזכרונות לבין חיי היום יום. תעיד על כך רוח ההתנדבות של ב"איגוד יוצאי וילנה", כל יום שני באופן קבוע והשתתפות במקהלה, פעולות התנדבותיות שאמא שלי, חנה, ממשיכה במסורת ההתנדבות והשירה.

סבא היה אדם חם ואוהב, הוא היה קשור אלינו, נכדיו וניניו והיה גאה במשפחה שהקים, כאילו כמחאה נגד ניסיון חיסול העם היהודי.

הייתי רוצה לספר לילדים שלי, דניאל ושי, את סיפורי הגבורה של סבא שלי, כדי להעביר לדור שלהם את הזכרונות, כדי שסבא שלי לא יישכח.

אבל,

סבא שלי לא סיפר.

 

מצעד החיים 2016

שמי אפרת פנחס, דור שלישי לניצולי שואה, נכדתם של אידה וחנוך וילנצ'יק זכרונם לברכה, שהיו ניצולי שואה ובזכותם אני פה.

סבי וסבתי מעולם לא שיתפו אותנו בזוועות שעברו עליהם בגטו וילנה ולכן, כאשר חנה, אמא שלי, הזמינה אותי להצטרף למסע שורשים בווילנה התרגשתי מאוד.

המסע התקיים בספטמבר 2016. יצאתי יחד עם קבוצת אנשים מדהימים, רובם הינם דור שני לשואה וגם ארבעה גיבורים אמיתיים, ניצולי שואה, שלא במהרה אשכח: דבורה רוזנצוויג, דר' אהרון עינת, אברהם קמרמן ושמעון פיין.

סבא וסבתא שלי, ילידי וילנה, איבדו את כל משפחתם בשואה. כילדה, מעולם לא שמעתי את סיפור הצלתם. אני יודעת שסבתא שלי היתה בגטו וסבא שלי הצטרף לפרטיזנים, אבל הם לא שיתפו אותנו במה שעבר עליהם ולכן למסע הזה היתה חשיבות גדולה עבורי. העובדה שאמא שלי היתה שם, שותפה לחוויותי, העצימה את ההתרגשות מצד אחד ואת ההנאה מהצד השני.

יחד עם הקבוצה ביקרתי בבתי קברות שם קבורים נרצחים יהודים ובקברו של הגאון מווילנה. מקומות יפים, שלווים, שלא מעידים על הזוועות שקרו בהם. קשה להאמין שכל כך הרבה ילדים, נשים וגברים קיפחו את חייהם שם. במיוחד שמחתי ללוות את אמא שלי בביקור בבית בו גדלה ולגלות פרטים על המקום בו בילתה את ילדותה.

לאורך כל המסע שמענו את סיפורי הצלתם של הניצולים שהתלוו אלינו, דבורה למשל, שניצלה מהתופת רק בזכות התושייה והכח שעמדו לאמא שלה. סיפור שנשמע דמיוני, אבל קרה במציאות, סיפורם של אהרון ואברהם הקטנים שניצלו כמה פעמים מידי הנאצים כאשר התחבאו בעליית הגג יחד עם ילדים נוספים, ושמענו מפי יערית את סיפור בריחתו של אביה, מהפורט התשיעי בקובנה, מקום שריפת גופות יהודים.

שיאו של המסע היה בפונאר, ב-23 בספטמבר, שם נערך טקס יום הזכרון ה-73 לחיסול גטו וילנה. בטקס המרגש עמדתי מול האנדרטה לזכר הניספים ונשאתי בגאווה את דגל ישראל. בסיומו של הטקס השתתפתי בהדלקת נרות נשמה לזכר הנרצחים.

לולא יצאתי למסע, לא הייתי שומעת את כל הסיפורים האלה, לא הייתי רואה את כל המקומות שבהם יהודים נרצחו על לא עוול בכפם ולא הייתי מכירה את ההיסטוריה של קהילת וילנה. זו חשיבותו של המסע-לזכור ולהעביר לדורות הבאים.

אני רוצה להודות למיקי קנטור, לחברי למסע המקסימים ובעיקר לאמא שלי שהעניקה לי את ההזדמנות ואת החוויה.

 

שינוי גודל גופנים
ניגודיות