אברהם ורסס

אלישבע כהן-צדק / וולכר פון זיי? אברהם וורסס- מי מהם?

בזמן שאחרי הכרזת מדינת ישראל פתחתי את הרדיו בתחנת קול ישראל, נפגשתי לראשונה בתוכנית ביידיש, בהאזנה וניסיונות יומיומיים לתפוס בין הרעשים וההפרעות איזושהי ידיעה משם. לפתע שמעתי שם מוכר של קריין-אברהם ורסס, ומיד הכרתי את הקול המוכר לי זה מכבר מהעבר-מהבית.

אברמקה הג'ינג'י-נזכרתי- וקמו לנגד עיני ונזכרתי בשורות ממכתב המספר על חברינו שנפלו בקרבות עם הגרמנים-מיכקה ויינר, במכתבים שכתב לי, טרם הצטרפות הדיביזיה הליטאית. בכל מכתב היה מספר לי מי מהחברה שלנו הוא פגש. היום הגיע אלינו אברמקה הג'ינג'י הוא כתב, לאחר שהוא כבר הספיק להילחם ביחידות רוסיות אחרות. על פציעתו של אברמקה בקרבות אלקסיבקה-כבר ידעתי, אבל לא על צעדיו בהמשך. כששמעתי את קולו של אברהם ורסס ברדיו-נזכרתי החברה סיפרו שאסרו אותו כנראה במוסקבה בביקורי הראשון אצל הורי בישראל ב1981. הייתי בטוחה שאברמקה מדבר ביידיש-ברדיו, אך שפגשתיו הוא הסביר לי ששגיתי, העמיד אותי על טעותי. " לא זה לא אני זה בן דודי- גם אברהם וגם ורסס-אבל הקול בדיוק כשלך אמרתי לו-יכול להיות הוא אמר והוסיף- היינו 4 אברמל'ה ורסס-4 נכדים של סבא אברם. אברמל של מוטל, אברמל של יענקל, אברמל לייזרס ואברמל הג'ינג'י. 1 נספה בידי הגרמנים, 2 ברחו ולחמו בקרבות נגד הגרמנים ועוד אחד דווקא זה שדיבר בקול ישראל ולא מזמן הוא הלך מאיתנו לתמיד. לפני שעלה לישראל- הוא טעם את טעמם של מחנות העינויים של סטלין.

הוא נאסר כפעיל של השומר הצעיר בשנת 1939, את הג'ינג'י אסרו ב1947. אברמל, אמרתי לו, בטח הושיבו אותך ללא סיבה כמו שהיה נהוג בזמנים של סטלין- לא היה על מה, את הרי זוכרת את מצבנו הנפשי לאחר שכל יקירינו נשחטו ע"י הגרמנים והליטאים משתפי הפעולה. מחשבות שונות התרוצצו בראשי, היינו גאים שהשתתפנו והינו חלק מלוחמי הצבא האדום, שחנק והשמיד את לובשי המדים החומים, אבל כבר חשנו את האנטישמיות סביבנו. חשבנו על גורלנו, עמנו ועל העתיד. אברהם ורסס נפצע 3 פעמים בקרבות. 8 חודשים שכב בבית חולים צבאי במוסקבה יצא מבית החולים כנראה, אך במהרה שב וגויס ליחידה רוסית. הגיע עד הקרבות בברלין וביום סיום המלחמה היה בפראג ושירת עד  1946, זמן מה ביחידה מיוחדת והיה בנסיעות רבות. הוא סיפר לו על קשריו הראשונים עם שליחי הבריחה:בסוף 1944 כשחזרתי לחזית ושהייתי עם מחלקתי בפולין (שירתי במפקדה והייתה לי גישה למסמכים, חותמות וטפסים). הייתי בדרגת מיור, במבואות ורשה ניגשו אלי 2 גברים צעירים. אחד היה במדי קצין פולני והשני לבש אזרחי, מייד הבנתי ששניהם יהודים ושהם יודעים עלי יותר מאשר אני יודע על עצמי.

ללא דיבור מיותר הם סיפרו לי על הבריחה, ואני כבר קצת שמעתי על הארגון הלא חוקי הזה שמטרתו הייתה לעזור ליהודים להגיע לארץ ישראל, אך עדין לא פגשתי איש מהם. הקצין הפולני היה פעיל בארגון הבריחה והשני שליח מארץ ישראל. הם הציעו לי לעבוד איתם-שאחשוב על כך. אם אסרב לא יהיו להם טענות כלפי, רק שלא אסגיר אותם, כי כתוצאה מכך יסבלו מאות יהודים. שאלתי במה אוכל לעזור להם. הם ביקשו חותמת ל-24 שעות. עשיתי זאת ושתקתי-תשובתו הממה אותי והייתה לא צפויה, איך יכול היה. הוא החייל המסור של הצבא האדום ובנוסף עוד יהודי.

אני שותקת ,אבל הוא קרא את השאלה בעיני ואמר, זה היה כבר בשנת 1944-וילנה שוחררה ואני עדין לא הגעתי לווילנה אבל חיפשתי את עקבותיהם של היקרים לי. חברים סיפרו לי שאיש ממשפחתי לא נותר. אף נשמה חיה. את יכולה לתאר לעצמך את מצבי הנפש כשאני חי גם רחוק מווילנה. המלחמה עדין נמשכה, היהודים המעטים שנשארו בחיים חיפשו איך להינצל. ואולי אפשר  עוד לעזור למישהו. חשבתי לעצמי ועשיתי למען הבריחה את מה שהם ביקשו. והרי כבר לא היו גם בני משפחה שיכלו לסבול בעקבות מעשי.

ברגעים אלו חשבתי שאברמקה סיכן את חייו. אם היו תופסים אותו לא היה מתחמק מפסק דין מוות. ומה היה הלאה,שאלתי. הייתי מקבל טפסים למילוי, שיאפשרו ליהודים לצאת מתחום ברה"מ לפולין ומשם לארץ ישראל. המלחמה כבר נגמרה,  אבל כבר לאחר  הסבל שעבר עמנו בחורבן הזה, גם סגרו את שערי פלסטינה. מברית המועצות בכלל כבר לא שחררו  אף אחד למעט אזרחים של מדינות זרות. ואנגליה, את הרי זוכרת את  הצרות שעשו הבריטים ליהודים שרצו לעלות לא"י. ואתה בעצמך לא התכוונת לנסוע? שאלתי אותו. רציתי וכאזרח פולני, יכולתי אולי להגיע לכך, אבל פעילי "הבריחה" ביקשו ממני להישאר בשורות הצבא האדום כל הזמן שאוכל. ומה הלאה? עד אוגוסט 1944 נשארתי, שרתי במוסקבה ובנובמבר 1947 אסרו אותי, הובילו אותי לכלא. לוביאנקה הסגיר אותי. דרך אגב –אחד משלנו, מאחינו בני ישראל. שפטו אותי בעירי וילנה-פסק הדין היה 10 שנים ושלחו אותי לצפון הרחוק לעיר-אינטה. שם היו מחנות רבים. לאחר חצי שנה העבירו אותי למחנה נורא ואיום יותר. למחנה זה העבירו אסירים מיוחדים, מפורסמים , כמו במאי הסרטים-קפלר ופריד ומזכירו של לנין:ניקולאי איבנוביץ דוכבינסקי-קטן עם זקנקן כמו לנין, דיבר כמו לנין וחברו במשך שנים רבות. פרופ' ויקטור מוייסוביץ דולין-אני הרגשתי לידם כמו עם –הארץ-בור, אבל השתדלתי לעזור להם ככל יכולתי. ומה יכולת לעזור? במה עבדת? בהתחלה במכרה, שם ברעב ובקור סבלתי, אך נשארתי בחיים, למרות שאינני גיבור. במהרה הוציא אותי משם מנהל החשבונות הראשי שלנו- פבל וסילבייץ אוקסינוב- שהיה שם כבר משנות ה-30. הוא היה אביו של הסופר וסילי אוקסינוב ובעלה של הסופרת ובגניה גינזבורג והוא לקח אותי אליו להנהלת חשבונות. מותו של סטלין גרם לשחרורו המוקדם של אברשקה ורסס מ"הלגר", וכאזרח פולני לשעבר  במהרה יצא מהמדינה ועלה לארץ. למשך 9 שנים נדחו תוכניותיו לשיקום חייו מחדש. מצא את אשתו לחיים-צברית והביא לעולם בן ובת וזכו לנכדים. אברהם היה פעיל ועבד כל השנים ברשת אורט וקיבל על פועלו את פרס-מפעל החיים מהנשיא עזר וייצמן. בשיחה על החיים במחנות, אמר לי פעם אברהם- זה עלה לי 9 שנים מחיי הצעירים אבל היה כדאי- הביטוי יוצא הדופן המם אותי. אברמל הסביר לי שלולא עבר זאת לא היה מרגיש את הטוב שבחיים לעומת הרע. האם אפשר לשכוח שכל שנה במחנות ביום הולדתו, הייתה מגיעה חבילת אוכל-שומן, סוכריות, טבק ועוד דברים מועילים ומכתב ביידיש. שורות מספר, כמובן שהצנזור היה מוחק.  כל זאת עוד מחברה מילדות מהבית- נחה קוריסקי שניידר. פעם אפילו שלחה צילום שלה עם בנה והוסיפה:אני וובה באים לפגוש אותך. אני נזכר בנחה חברתנו הצעירה מבית הספר סופיה גורביץ- בחורה נהדרת עם צמות בלונדיות ארוכות. היא ובעלה בחזרם מהמלחמה לווילנה עבדו במפעל הנעלים- "בטס". עובדים פשוטים, שניהם קומוניסטים. היא פעילה שנבחרה כמזכירת ועד העובדים במפעל. מלאת גאווה וללא ספקות בדרכה. האם שמעת שמישהו יעיז לשלוח לאדם שאינו קרוב משפחה חבילות למחנה של סטלין? חבילות מכתבים ותמונה אישית שלה עם בנה? זה היה לי יקר יותר ממיליון דולר. נחה לא מזמן נפטרה בווילנה וכולם נזכרים בה באהבה. אברהם מדבר על היכרויות, ידידות וחברויות במחנה עם אסירים-גנרלים בצבא האדום, שבחיי היום-יום הנורמאלים לא היה פוגש אותם אף-פעם לולא סטלין שרצה להיפטר מהם. אם כבר לדבר על אנשים מפורסמים, מספר הוא- הרי ליד הדובים הלבנים בתנאי השבי הנוראיים ביותר במחנות, זכיתי בידידים, שהיו קרובים לי יותר מאחים וזה עד היום. בשנים האחרונות נסעתי פעמיים למוסקבה- בפעם השנייה כבר עם אשתי. לא היה לי רגע חופשי- חברי מהמחנות קרעו אותי לגזרים. אחד לשני העבירו את המידע על בואי וכשנפגשנו זה היה כמו תחיית המתים. תארי לעצמך מהי ההרגשה. אם מדברים כבר על דמויות של מפורסמים, חוזרת אני לסיפורו של חברי על משפחתו-סבו שלמה לייב ורסס, שחי בווילנה- באנטוקול- היה לדמות אגדתית.

בהיותו פודידצ'יק (קבלן שיפוצים), היה שופט ודיין בין הסוחרים. היה ידוע  ומפורסם בין היהודים והפולנים ביושר שלו. הפולנים קראו לו "המשיח". הוא הסתובב עם זקנו הלבן והארוך ללא משקפים וללא מקל עד גיל 95- עד שהנאצים ועוזריהם הליטאים הרגו אותו בגטו וילנה. הרגו אותו ואת כל 15 ילדיו. 13 בווילנה, עוד בת בריגה ובן בפסקוב.

אברשה: " פה בישראל שומעים לעיתים קרובות על הפרופסור המפורסם מאוניברסיטת ירושלים, חתן פרס ישראל- שמואל ורסס". הוא גם קרובך? בן דוד הוא פרופסור לספרות עברית, אבל גם אוהב יידיש- גדול. הוא למד בווילנה-"בריאל גימנזיה", שנתיים מעליך- אינך זוכרת אותו? הוא כבר אז היה פירמה, בשנת 1935 הוא נסע לארץ ישראל. כשהסתיימה המלחמה התחלתי להתכתב איתו ממוסקבה. באותה תקופה קצרה אפשרו לנו עדיין!  ב 1947 בזמן מאסרי במוסקבה מגיע אלי מכתב ממנו- תארי לעצמך שמפקדי, שהחזיר את מכתבו אליו כתב באותיות קטנות על המעטפה, על החותמת "עזב"- ובאותיות קטנות בפינה אחרת- הנמען נאסר."

עם שחרורי, בהגיעי לארץ, קרובי העבירו לידי זר פרחים עם המכתב שהחזיר מפקדי הרוסי מויר סייעדיך, שכמובן סיכן את עצמו במעשה זה. הוא היה אדם הגון. כשמאוחר יותר נסעתי לרוסיה וחיפשתיו, לא הצלחתי לעלות על עקבותיו. התאמיני לי? אומר אברמל. כשאני חושב על כל מה שעברתי, אני נזכר רק בטוב.

האם יכול היה עמנו למוד הסבל לעבור את כל מה שעבר לולא ניחן בכישרון המיוחד-לראות את הטוב ולהאמין בעתיד?

צרו איתנו קשר:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

למכתבים: ת.ד. 1005, רמת השרון, 4711001 טלפון 5616706 03
vilna.association@gmail.com

הפייסבוק שלנו

שינוי גודל גופנים
ניגודיות