ספריית שטראשון

ויקיפדיה

במעגל הרחב של הפעילות הספרותית במאה ה-19, מרכיב מרכזי היה אוספי הספרים הפרטיים, ולאחר מכן אף הספריות המקומיות . לעומת אוספי ספרות דתית קאנונית בשלהי המאה ה - 18, הרי כבר באמצע המאה ה - 19 ניתן למצוא בכמה מהאוספים האלה , דוגמת האוסף הידוע של מתתיהו שטראשון, ספרות יפה, ספרי מדע פופולרי , ספרי מסעות ועוד . האוספים האלה שימשו גם מקור מידע וגם מרחב אינטלקטואלי עבור צעירים יהודיים מקומיים שגילו עניין בהשכלה ונאורות.

"ספריית שטראשון" בוילנה, שהייתה ידועה בכל רחבי העולם היהודי, נוסדה מאוסף הספרים הענק של ר' מתתיהו שטראשון, חוקר ומשכיל עברי שהיה ביבליופיל דגול, אספן כפייתי, שהקדיש לספרייתו את מיטב כספו וכוחותיו. הוא הצליח לרכוש עבור ספרייתו עותקים נדירים של ספרים תורניים מימי ראשית הדפוס, ואף כמה אינקונבולות, ובהם "מבחר הפנינים" של ר' שלמה אבן-גבירול, אחד הספרים העבריים הראשונים שנדפסו עם המצאת הדפוס. ר' מתתיהו שטראשון, שנפטר בשנת 1885, הוריש את ספרייתו, ובה 5,739 כרכים (מספר עצום לגבי אמצע המאה התשע עשרה), לקהילת וילנה. בשנת 1889 יצא לאור הספר "ליקוטי שושנים", שהוא קטלוג המפרט את כל הספרים שבאוסף. בשנת 1892 נפתחה הספרייה לציבור, בבית שבו התגורר מתתיהו שטראשון.

בשנת 1901 עברה למבנה חדש בחצר בית הכנסת הגדול של וילנה. בשנת 1902 היא נפתחה לקהל, והייתה מהספריות הציבוריות היהודיות הגדולות והחשובות בעולם.

עיתון הארץ

מנהל הספרייה היה שמואל שטראשון ולאחריו יצחק שטראשון. הספרן הראשי היה חייקל לונסקי, שנשא במשרה זו עד לחיסול הספרייה בידי הנאצים. לונסקי לא נעזר בקטלוגים, הוא ידע על פה את כל אוצר הספרים ומיקומו עד ליומו האחרון, כולל בשנות הגטו האפלות, כשנרצח על ידי הצורר הנאצי בעומדו על משמרתו.

באוגוסט 1903 ביקר ד"ר תיאודור הרצל בווילנה. לכבוד ביקורו של האורח הנכבד החליטה הנהלת הספרייה להכין ספר זהב. אך שלטונות הצאר הרוסי הטילו מגבלות על ביקורו ואסרו את כניסתו לספריית סטראשון. מאות מבקרים, גדולי תורה וחוכמה, נגידים, סופרים וראשי המוסדות בפזורה היהודית בעולם ביקרו בספרייה וחתמו את שמם בספר הזהב, ביניהם: הברון דוד גינזבורג; ההיסטוריון שמעון דובנוב; הסופר שלום עליכם; מנחם אוסישקין – נשיא ההסתדרות הציונית; הסופר שלום אש; הסופר י"ד ברקוביץ'; נחום סוקולוב; דוד וולפסון; ש' אנ-סקי; השחקן אברהם מוברסקי, הסופר אופטושו, הסופר פרץ הירשביין, הסופר ה' לייוויק ח"נ ביאליק, זלמן שניאור, ברל כצנלסון ומארק שאגאל.

אחד מאוצרותיה של "ספריית שטראשון" היה "ספר המבקרים" הייחודי שלה, שבו רשמו את רשמיהם גדולי הספרות היהודית והעברית, ובהם ח"נ ביאליק, שלום עליכם, דוד ברגלסון, תיאודור הרצל, ברל כצנלסון, מארק שאגאל, ורבים אחרים.

"ספריית שטראשון" וספרניה עמדו בקשר רצוף עם "בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי", שהוקם בירושלים.

בשנות השלושים היו בספרייה כ-35,000 כרכים. לאחר כיבוש וילנה בידי הנאצים פעלה הספרייה בגטו וילנה. הנאצים חמסו את האינקונבולות ושלחו את הספרנים, כמו את יתר תושבי הגטו, למוות בפונאר. אוצרות הספרייה הועברו בארגזים למחסן בפרנקפורט.

עם כיבוש גרמניה בשנת 1945, מצא הצבא האמריקאי את מחסן הספרים בפרנקפורט, ובו שלושה מיליון ספרים שנגזלו מיהודים, ובהם 25,000 ספרים שמקורם בספריית שטראשון. חלקם הועברו לייוו"א (YIVO) בניו יורק, וחלקם לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים.

מקור: ויקיפדיה

מעקד לעקדה / לאה מקובצקי 2012

סיפורה של הספרייה הידועה הוא סיפור חייה של קהילת וילנה המפוארת, על חכמיה,  משכיליה ופשוטיה אוהבי־הספר, עד הכחדתם בשואה. וגם ביוגרפיה לחייקל הספרן האהוב. מ"ליקוטי שושנים" ועד "בריגדת הנייר" סיפורו של בית עקד הספרים ע"ש שטראשון בווילנה/פרידה שור

לעתים סיפור חייה של ספרייה הוא גם סיפור חייה של הקהילה שבה שכנה, סיפור המלמד על תמורות הזמן, על האווירה התרבותית ועל התהליכים המרכזיים שעברו עליה. הספר שלפנינו מתאר את סיפור חייה של קהילת וילנה, 'ירושלים דליטא', עיר של תורה והשכלה, במשך יותר מיובל שנים, באמצעות הדיון בספרייה המרכזית הידועה ביותר של הקהילה.

ספרה של ד"ר פרידה שור דן בעמקות בתולדותיה של ספריית שטראשון, המפורסמת בכל העולם היהודי, משלהי המאה התשע־עשרה ועד הכחדת הגטו בווילנה בשנת 1943. ביובל שנותיה האחרונות ידעה קהילת וילנה חילופין תכופים של משטרים שהשפיעו עליה לרעה, ובד בבד היא עברה תמורות חברתיות ותרבותיות ניכרות. אחת מהן היא המעבר בחברה היהודית מאוספים פרטיים לספרייה ציבורית הפתוחה לקהל הרחב למן מחציתה השנייה של המאה התשע־עשרה ואילך. מעבר זה הביא לגידול עצום במספר הקוראים בני כל המעמדות בחברה היהודית.

החיבור מתמקד בשלושה מוקדים: בתולדות הספרייה ומייסדה, בפעילותו של הספרן המסור שלה, חייקל לונסקי, לאורך 45 שנים, ובגורל הספרייה בתקופת השואה עד ששרידיה הועברו למכון ייוו"א בניו יורק. הוא מתבסס על ביבליוגרפיה נרחבת, ובעיקר על חומר ארכיוני ראשוני רב, שחלק ניכר ממנו נמצא בארכיון ייוו"א. בחיבור כלולים ממצאים חדשים רבים שטרם פורסמו, בשפה העברית, ביידיש, ברוסית ובליטאית.

ירושת הקהילה

סיפורה של ספריית שטראשון הוא ביסודו סיפורה של משפחה שנמנתה על העילית הכלכלית והתרבותית של וילנה, ושערך לימוד התורה וערכי ההשכלה היו מרכזיים בחייה. ר' מתתיהו שטראשון (1885־1817) נמנה על אצולת הממון והיחס של וילנה. הוא היה גם ביבליופיל ואספן ספרים מגיל 13. לאחר שירש בשנת 1872 את ספריית אביו ר' שמואל שטראשון, חכם תורני ומשכיל נודע, הרחיבה וביתו היה בית ועד לשוחרי תרבות.

פעילותו בתחום זה השתלבה באופקיו הרחבים, הן כתלמיד חכם בעל מוניטין שכתב חיבור תורני, והן כמי שהשתייך לחוג המשכילים המתונים והיה פעיל בחברות בעיר שקמו לצורך הפצת השכלה, ובראשן 'חברת מקיצי נרדמים'. בין חבריו המשכילים בשנות השלושים והארבעים של המאה הי"ט נמנו שמואל־יוסף פין, חיים יהודה קצנלבוגן, אליעזר ליפמן הורוביץ, יהודה בעה"ק, ד"ר יוסף רוזנסון ואחרים. הצטרפו לחוג זה גם המשוררים מיכה־יוסף לבנסון ויהודה לייב גורדון (יל"ג) והסופרים קלמן שולמן, אייזיק מאיר דיק ואברהם מאפו.

ר' מתתיהו עמד בקשרים עם גדולי 'חכמת ישראל' באירופה ואף התכתב עם חוקרים נוצרים. הוא עצמו פרסם מעל לשלוש מאות מאמרים ורשימות בכתבי עת רבים של 'חכמת ישראל'. מנגד ידועה התנגדותו לתנועת 'חיבת ציון', מתוך חשש שההגירה לחוץ לארץ וההתיישבות בארץ ישראל יגרמו לשלטונות הרוסיים לראות ביהודים זרים בארצם. התנגדותו זו לא עמדה לו לרועץ, ולאחר פטירתו דווקא החוגים הציוניים נחלצו בהתמדה לדאוג לספרייתו. הוא זכה לאהדה רבה בציבור, ובלוויה שלו הספידוֹ הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה.

בשל מות ילדיו על פניו החליט ר' מתתיהו להוריש את ספרייתו לקהילה. בקטלוג ספרייתו, 'ליקוטי שושנים', מסוף המאה התשע־עשרה, הופיעו 5,753 פריטים, אך מספר הספרים והחוברות היה רב יותר. בספרייה היו עשרות אינקונבולות (ספרים שנדפסו לפני שנת 1500), מאות ספרי שו"ת (שאלות ותשובות), ובין 1,000 ל־2,500 ספרי יודאיקה בלועזית. בשנת 1892, מספר שנים לאחר פטירתו, נפתחה הספרייה לקהל הרחב, ועד לחורבן הגטו בווילנה ביולי 1943 עמדה הספרייה במרכז חיי התרבות של וילנה.

 תנחומים בספרים הקדושים

מאז שנת 1902 שכנה הספרייה בבניין חדש. חדר הקריאה שלה יועד למאה קוראים ואנשים המתינו בתור מסודר למקום. היה גם מדור להשאלת ספרים. הספרייה סבלה מקשיי מימון במהלך השנים, אך הקהילה תמיד דאגה לקיומה, ובעתות קשות היא התקיימה מתרומות. היא נודעה בעולם כספרייה לאומית־יהודית ושימשה גורם מכונן של חיי הרוח והתרבות היהודיים בווילנה על כל זרמיהם, כפי שציין ההיסטוריון בן־ציון דינור.

שור מציינת כי פעילותה של הספרייה, חרף חילופי המשטרים התכופים בעיר בשנים 1941־1881, התאפשרה 'הודות לאווירת הלמדנות והחקרנות שאפיינו את קהילת וילנה'. קהל הקוראים השתנה בהתאם לחילופי הזמנים. למשל, למן העשור הראשון של המאה העשרים עלה משמעותית קהל קוראי היידיש, כשבמקביל עלה מספר הסופרים והמשוררים שכתבו יידיש בעיר וגברה פעילות ה'בונד'. הדיון המדוקדק באוספי הספרייה, על מגוון הנושאים, הסוגות והשפות שלהם, משקף את המערכת הרב־תרבותית של הקהילה. במשך יובל שנים סיפקה ספריית שטראשון מענה לצורכי המידע השונים והמשתנים של קבוצות היעד שפקדוה. אוספי הספרייה היו גם בבואה לספרות העברית ולספרות היידיש.

לאורך שנות קיומה קיבלה הספרייה תרומות ועיזבונות גדולים וקטנים של ספרים שהגדילו את אוספיה, ובד בבד גם רכשה ספרים. גדולי הרבנים והחוקרים בעיר ובערים אחרות נעזרו בה לצורך חיבור ספרים ומחקרים. בין ההיסטוריונים שהסתייעו בספרייה היו זאב יעבץ ושמעון דובנוב, ובין הרבנים נמנים ר' ישראל מאיר הכהן ('החפץ חיים') ור' שלמה הכהן מווילנה. על חשיבות הספרייה מלמדת בין היתר העובדה כי בעת משפט בייליס בקייב, שנפתח ב־1913, ביקש רבה של מוסקבה יעקב מזא"ה מהספרייה לשלוח לו שני ספרים העוסקים בקבלת האר"י: 'עמק המלך' מאת המקובל ר' נפתלי בכרך שנדפס באמשטרדם ב־1648, ו'אור ישראל' מאת ר' ישראל יפה, שנדפס בפרנקפורט ב־1702. הספרים הללו אכן הופיעו במשפט.

ספרן הספרייה, חייקל לונסקי, מתאר את הספרייה בשנת 1921 כמקום מפגש בין "גאונים וחכמים, חסידים ומתנגדים, יושבים ולומדים, אל שולחן אחד, אשר מעליו מתנוססת תמונתו הפטריארכאלית של מייסדה ר' מתתיהו שטראשון ז"ל. בשעת המלחמה היתה הביבליותיקה למקום מנוחה יחיד במינו לרבנים, דרשנים, לומדים, משכילים, סופרים וסתם אנשים הגונים ובעלי בתים שירדו מנכסיהם. מהם שבאו לעבוד את עבודתם, מהם למצוא תנחומים בספרים הקדושים ולהשכיח בם את יגונם ועוניים". תיאור זה מבטא בצורה הטובה ביותר את חשיבות הספרייה בחיי הרוח של יהודי וילנה.

מצבה לספרן

המחברת מקדישה מקום נרחב בספר לחייקל לונסקי, שהיה ספרנה המסור והמקצועי של הספרייה, עצם מעצמיה, במשך כ־45 שנה עד הירצחו בשואה. הוא מילא את כל מלאכות הספרייה מתוך נאמנות וענווה, כשהוא חי חיי עוני מרוד ומגדל לבדו את ילדיו היתומים. לונסקי נותר אדם דתי מאוד גם כשהתמשכל. הוא עצמו היה סופר נודע והתפרסם במאמריו הרבים, ובביוגרפיות שכתב על רבנים נודעים.

לונסקי סייע לסופרים וחוקרים בתשובותיו המלומדות, היה שותף למחקר ביבליוגרפי חשוב, והכין גם חיבור על העיר סלונים. במיוחד התפרסם בספרו 'מהגיטו הוילנאי – טיפוסים וצללים', שנדפס ביידיש בווילנה בשנת 1921. בספר זה מצטייר לונסקי כאמן ציור הדיוקן הספרותי, המתאר את הדיוקנאות של החברה היהודית בפשטות. הספר עשה רושם עצום על בני דורו.

שור מראה כיצד אורח החיים הדתי מאוד שניהל חייקל לונסקי, קרבתו לחוג המשכילים, אהבתו את השפה העברית כמו קרבתו ליידישאים אפשרו לו להיות מקובל על כל המגזרים ועל כל חברי המפלגות בווילנה. הוא שאף להידמות, ולו במעט, לר' מתתיהו שטראשון, וחרף עוניו הרב רכש ספרים שאת חלקם אף תרם לספרייה ואף לספריה הלאומיית בירושלים.

בגטו החדש, בד בבד עם אילוצו לקטלג את האוצרות החשובים של הספרייה לשם העברתם לגרמניה, פעל לונסקי עם הסופרים הרמן קרוק וזליג קלמנוביץ, אברהם סוצקובר ואחרים, חברי 'בריגדת הנייר', להחביא הן ספרים של הספרייה והן תיעוד של ייוו"א, באמצעות הברחתם בבגדיהם. בדרך זו הוברחו לתוך הגטו אלפי ספרים ועשרות אלפי מסמכים בין מארס 1942 לספטמבר 1943. עבודת המיון נמשכה עד ליום חיסול הגטו (23 בספטמבר 1943). לגרמניה נשלחו בשנים 1942 ו־1943 כ־125 ארגזים, אך חלק ניכר מהמשלוחים הגיעו לבתי חרושת לנייר. רוב חברי 'בריגדת הנייר' נרצחו בפונאר או במחנות עבודה באסטוניה.

גם בגטו שירת לונסקי את קהל הקוראים, ואף דאג עד הרגע האחרון לשמר תיעוד מהספרייה.  לונסקי נותר עם בתו בגטו עד שליחתם לטרבלינקה, וגם בדרכו האחרונה לקח איתו מסמכים חשובים.

חייקל לונסקי היה אדם רחב אופקים, ביבליופיל, ביבליוגרף, מזכיר החברה להיסטוריה ואתנוגרפיה ופעיל מאוד בעסקנות ציבורית לטובת הנזקקים וכן פעיל בתנועה הציונית. המחברת גומלת עם אישיות בלתי רגילה זו חסד של אמת בתארה את חייו ואת פעילותו הציבורית והתרבותית הנרחבת עד שליחתו לטרבלינקה. באמצעות תיעוד חייו ובאמצעות ציטוטים רבים ממכתביו נלמד על פעילות הספרייה במשך קרוב ליובל שנים. זו ביוגרפיה חשובה מאוד של אישיות מיוחדת במינה המייצגת את העולם הישן.

תלוי על תפיליו

הדיון על הספרייה וגורלה בתקופת הכיבוש הנאצי (1941־1943) מצביע על חשיבותה העצומה ליהדות ווילנה גם ערב הכחדתה. למן שנת 1941 פעל בווילנה מטה מיוחד בשליטתו של אלפרד רוזנברג, ראש 'המכון לחקר בעיית היהודים' שבפרנקפורט על נהר מיין מאז 1939, שגזל את יצירות התרבות היהודית ממזרח אירופה והעבירן לשם. מלומדים יהודים הובלו מדי יום ממרתפי הגסטאפו לספרייה לשם עריכת רשימות של יצירות בעלות ערך, ולאחר מכן נרצחו. אחיינו של ר' מתתיהו, יצחק שטראשון, שניהל את הספרייה במשך עשרות שנים, תלה את עצמו על רצועות תפילין בתגובה להרס הספרייה.

המחברת מקדישה דיון לשרידי הספרייה. הניצולים שחזרו לווילנה לא מצאו להם מקום בטוח, וכשאנשי 'המוזיאון לתרבות ולאמנות יהודית' שתחת מיניסטריון התרבות הסובייטי החלו להגר מווילנה, הם הבריחו עמם חלק מן האוספים ליוו"א שבניו יורק. כשחוסל המוזיאון, הועבר התיעוד שנותר בו לארכיונים שונים ולהיכל התרבות הליטאי. לאחר המלחמה הועברו מגרמניה ליוו"א בניו יורק המסמכים של יוו"א ושרידי ספריית שטראשון, בכללם 25,000 ספרים מספרית שטראשון ו־15,000 ספרים מספריית ייוו"א.

הספר שלפנינו השיג את המטרה שהציבה המחברת לעצמה: "להפיח רוח חיים בתרבות היהודית ובחיי ההשכלה התוססים שהתנהלו בווילנה עד לשואה, שבה הושמדו כמאה אלף יהודי העיר והסביבה, כפי שהם משתקפים דרך תיאור ספריית שטראשון המפוארת והנודעת, מקור גאוותם של יהודי העיר, ואישיותו המיוחדת של ספרנה חייקל לונסקי, שזכה לכינוי 'השומר של ירושלים דליטא'".

לקריאה נוספת באתר כותר: מ"לקוטי שושנים" ועד "בריגדת הנייר" סיפורו של בית עקד הספרים ע"ש שטראשון בווילנה / מאת : פרידה שור 

מתוך: סיפורה של ספרייה שהיתה מרכז התרבות של יהדות וילנה / נתן כהן עיתון הארץ 7.4.13 

למרות התנגדותו הנחרצת של מתתיתיהו שטראשון לתנועת חיבת ציון, היו אלה דווקא ציוני וילנה שהוציאו לפועל את צוואתו בנוגע לספרייתו. ביוזמתם נחנך מבנה חדש ומרווח לספרייה, בסמוך לבית הכנסת הגדול (1902). בתנאים שהציבו הרשויות לפתיחת הספרייה נקבע שאסור להחזיק בה ספרים בפולנית (כדי למנוע מהיהודים אפשרות של הזדהות עם השאיפות הלאומיות של המיעוט הפולני בקיסרות הרוסית, מיעוט שכבר הספיק לעורר את חמת השלטונות).

קיומה הכלכלי של הספרייה מעולם לא היה מובטח לאורך זמן, בוודאי לא ביד רחבה. הוועד המנהל של הספרייה נאלץ חדשים לבקרים לפנות לגורמים שונים בבקשה לסייע לקיומה החומרי ולמצוא דרכים להמשיך את תפקודה גם כשנראה שכלו המשאבים לכך. באמצעות מגוון מקורות ארכיוניים מפרטת מחברת המחקר, פרידה שור, את שורת המשברים שפקדו את הספרייה ועומדת על הקשיים שבהפעלתה גם בזמנים טובים יותר לכאורה.

הספרייה היתה פתוחה לקהל בימי חול בין השעות 11:00 ל-15:00 ובין 18:00 ל-22:00. בימי שישי היתה הספרייה פתוחה בשעות הבוקר ובשבתות - בשעות אחר הצהריים (ללא כל חילול שבת). ב-1904 נפתחה מחלקת השאלה, שפעלה בנפרד מן הספרייה המרכזית (ממנה אסור היה להוציא ספרים אלא באישור מיוחד וחריג). שאילת ספרים ממחלקת ההשאלה היתה מותרת לכל ונעשתה תמורת פיקדון חד פעמי בסך 50 קופיקות ועירבון חודשי של 10 קופיקות לספר.

לבד מהקטלוג המודפס הראשון של עזבון רמ"ש, “ליקוטי שושנים” (ברלין תר"ן), לא פורסם כל קטלוג מעודכן של הספרייה בכל עשרות שנות קיומה. אמנם נעשו עבודות רישום וקיטלוג, אך אף אחת מהן לא באה לידי מיצוי. אוצר הספרים של הספרייה גדל הודות לתרומות רבות ועזבונות של אנשי רוח שראו בה קרן קיימת לאוצרות הרוח של עם ישראל. על פי נתונים סטטיסטיים רשמיים נמנו בספרייה בשנת 1928 כ-25,000 ספרים, בשנת 1935 - כ-35,000 ספרים, וערב פרוץ המלחמה עמד מספרם על כ-45,000.

כאוצרות רוח אחרים במזרח אירופה הקיץ הקץ על ספריית שטראשון כבר בהשתלטותה של ברית המועצות על וילנה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. כחלק מפירוק הקהילה ומוסדותיה נמסרה גם הספרייה ע"ש שטראשון לידי ה"קומיסריון להשכלה" ולמן 1 בנובמבר 1940 הוסב שמה ל"ספרייה עממית מס' 4". תכולתה הועברה לבדיקת "כשרות" וחלקים גדולים ממנה הוחרמו.

עם השתלטות גרמניה הנאצית על חלקי ברית המועצות שנכבשו במבצע ברברוסה נעשו מעשי השוד של אוצרות הרוח טוטאליים ואלימים יותר. יצחק שטראשון, שניהל את הספרייה על שם קרוב משפחתו, לא יכול היה לעמוד נוכח החורבן ברוח ובחומר ושם קץ לחייו כבר בתחילת הכיבוש הגרמני. במסגרת "מטה (אדולף) רוזנברג", ראש המכון הגרמני "לחקר שאלת היהודים", נתמנתה קבוצה של אנשי רוח יהודים, ובראשם הספרן הרמן קרוק וסגנו החוקר וההוגה זליג קלמנוביץ, לצורך מיון וסידור עשרות אלפי הספרים שנאספו מספריות וילנה אל בניין המכון המדעי היהודי (ייוו”אָ), לצורך שילוחם לגרמניה. חבורת אינטלקטואלים זו, שכינויה היה "בריגדת הנייר", היתה תא מחתרתי לכל דבר ועניין, ובסיכון חייהם של העוסקים במלאכה הוברחו למקומות מסתור "אלפי ספרים ועשרות אלפי מסמכים בין מארס 1942 לספטמבר 1943" (עמ' 195), החודש שבסופו חוסל גטו וילנה. בו זמנית המשיכה ספריית ייוו"אָ לתפקד כספרייה המשרתת קהל קוראים ומשמשת מקום מפגש לחברי המחתרת הלוחמת של הגטו.

לאחר המלחמה נמצאו שרידי ספריית שטראשון, ושרידי הספריות האחרות, מפוזרים במקומות שונים, רבים מהם בסכנת כיליון מיידי. עשייה נחושה מצדם של אברהם סוצקבר, שמרקה קצ'רגינסקי, לוסי דוידוביץ' והנהלת ייוו"אָ בניו יורק הצילה עשרות אלפי ספרים ומסמכים מכליה ובהם גם תכולת ספריית שטראשון, אך לא כולה.

עיתון הארץ

 

צרו איתנו קשר:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

למכתבים: ת.ד. 1005, רמת השרון, 4711001 טלפון 5616706 03
vilna.association@gmail.com

הפייסבוק שלנו

שינוי גודל גופנים
ניגודיות