אנטישמיות והכחשת שואה

פרופ' דב לוין, האנטישמיות נמשכת בליטא העצמאית מחקר בעקבות העיתונות.

בתקופת השואה היה מספרם של היהודים הנרצחים בליטא מהגבוהים ביותר מכל ארצות אירופה. הליטאים שיתפו פעולה עם הגרמנים ולקחו חלק פעיל בהשמדת היהודים. האנטישמיות שהייתה וקיימת בליטא אינם רק של העם הפשוט הוא שולט בכל אמצעי התקשורת, השלטונות משמיעים קול ענות חלושה רק במידה שגובר החשש שיוקעו באירופה. בעיתונות מופיעים לא אחת מאמרים אנטישמיים ועלילות נגד היהודים, ישנן התקפות מילוליות וחילול בתי קברות יהודיים, וקיימת גם הכחשת השואה, כן מואשמים היהודים שעשו יד אחת עם השלטונות הסובייטים והיהודים הם שטבחו בעם הליטאי.

ליטא מענה פעיל זכויות אדם ספרדי /תומס סטניסלובה 1/9/2020

היום הוא היום השביעי בו מוחזק מיגל פוארטאס פעיל זכויות אדם מספרד, בכלא הליטאי. הוא נעצר ב -25 באוגוסט 2020 על ידי מחלקת ביטחון המדינה הליטאית בגין הצהרותיו הפומביות בהן האשים את "הגיבורים" הלאומיים הליטאיים ברצח יהודים במהלך השואה.

הוא הוכנס לרשימה שאינה פתוחה לעין הציבורית שבה נמצאים האיומים על ביטחונה הלאומי של ליטא, ונאסר עליו להיכנס לליטא לכל החיים...

יהודי ליטא מוחים על מינויו של עיתונאי העוסק לטענתם בעיוות שואה ליועץ הבכיר במוזיאון המדינה בנושא רצח עם. 27/8/2020

Vidmantas Valušaitis "מעוות את ההיסטוריה במכוון בפרסומיו מזה כמה שנים ומציג בפני הציבור עובדות לא נכונות אודות פעולותיהם האנטישמיות של חזית הפעילים הליטאים והממשלה הזמנית של ליטא" במהלך השואה, נאמר בהצהרה ביום שישי באתר האינטרנט של הקהילה היהודית בליטא.

מרכז המחקר לרצח עם והתנגדות בליטא התמודד עם האשמות לעיוות שואה במשך שנים. הקהילה היהודית בליטא אמרה כי "אינה תומכת במינוי אדם התומך בגלוי באלה המפיצים רעיונות לאנטישמיות בליטא". בהמשך נאמר כי Valusaitis אינו כשיר לתפקיד משום שהוא "מגן באופן גלוי על אנטישמים שלקחו באופן ישיר או עקיף חלק בהשמדת יהודי ליטא."  ביולי פרסם Valušaitis מאמר שהגן על Juozas Luksa-Daumantas, לאומני שהואשם בהשתתפות בטבח ביהודים בתקופת השואה. הפרלמנט הליטאי הכריז על שנת 2021 כמוקדשת לחגיגת זכרו. עדים מרובים הציבו את לוקסה-דאומנטאס, מנהיגה של מיליציית החזית הפעילה הליטאית הפרו-נאצית במהלך מלחמת העולם השנייה, בטבח היהודים שהתרחש במוסך Lietukis בקובנה בשנת 1941. Valusaitis כתב כי זה לא יכול להיות נכון, מכיוון שקרובי משפחה של אשתו של  Juozas Luksa-Daumantas הצילו יהודים, והתמונות שהוצגו שבהן נטען כי היה נוכח באתר הטבח היו זיוף.. 

פעיל בליטא שניפץ שלט זיכרון לפושע נאצי ונידון למאסר טוען כי נמלט מהמדינה/ עופר אדרת אוגוסט 2020

פעיל זכויות אדם מליטא, שהרס בשנה שעברה שלט זיכרון לפושע מלחמה נאצי, נידון השבוע לשלושה חודשי מאסר ולקנס כספי. האיש, תומאס סטניסלובס , אמר אתמול (רביעי) ל"הארץ" כי נמלט מהמדינה. "שיחפשו אותי, אני חושב שביצעתי פעולת גבורה, לא פשע", הוסיף. באפריל 2019 תיעד עצמו תומאס בשעה שהוא מנפץ לרסיסים שלט זיכרון לפושע המלחמה יונאס נורייקה, שנחשב בליטא לגיבור לאומי, בבירה וילנה. 

תומאס תיעד עצמו בסרטון בו הוא נראה מטפס בסולם עד לשלט, שהוצב ב-1997 בקרבת בית הקברות היהודי, כשהוא מניף פטיש ומנפץ אותו. לאחר מכן ירד והמתין למשטרה. מול המצלמה הוא נשא דברים בגנותו של האדם שאת זכרו ניפץ, ומנה את פשעיו ואת פעילותו האנטישמית. "למרות שהוא רצח 14 אלף יהודים, בליטא הוא גיבור לאומי ויש לו אנדרטאות זיכרון", אמר אז תומאס, ומתח ביקורת על ארצו שלדבריו "מאדירה את עברה הנאצי".

השבוע דן בית משפט מקומי בווילנה את תומאס לשלושה חודשי מאסר ולקנס כספי שווה ערך לכ-9,000 שקלים. השופטים הרשיעו אותו, לצד הפגיעה בשלט, גם ב"פגיעה ברגשות העם הליטאי". תומאס אמר ל"הארץ" כי ברחבי ליטא יש עוד כמאה אנדרטאות לנאצים. אחרי הרשעתו הוא פנה לוועדת האו"ם לזכויות אדם, אך עד שפנייתו תתברר עשוי לחלוף עוד זמן רב.

נורייקה נחשב בעיני ליטאים רבים לגיבור, משום שנאבק בשלטון הקומוניסטי הדכאני שמשל במדינה עד קיץ 1941– ושוב מ-1944. בשנות הכיבוש הנאצי הוא היה המפקד הבכיר בשלוש ערים – שאולאי, פלונגה וטלז - שבהן נרצחו כ-14,500 יהודים. נורייקה היה מי שחתם על מסמכי הגירוש שלהם לגטאות ועל ביזת רכושם. כ-96% מיהודי ליטא (כ-200 אלף בני אדם) נרצחו בשואה, לעתים קרובות בסיוע משתפי פעולה ליטאים. 

פעולת המחאה של תומאס בוצעה לאחר שבית משפט ליטאי דחה תביעה שהגיש יהודי תושב קליפורניה ובן לניצולי שואה ליטאים, בדרישה להסיר את השלט ולהפסיק לחלוק כבוד לאומי לנורייקה. התובע, גראנט גוצ'ין, נעזר בנכדתו של נורייקה, שתיעדה את הפשעים שביצע סבה. 

 

הפגנה מול שגרירות ליטא בתל-אביב ינואר 2020

ינואר 2020, יום אחד לאחר התכנסות ראשי ומנהיגי מדינות העולם ביד ושם לציון יום הזיכרון הבינלאומי לשואה שבו הכריזו "זוכרים את השואה, נלחמים באנטישמיות", התכנסו ניצולי שואה ליטאיים ובני דורות ההמשך להפגנה מול שגרירות ליטא ברמת גן.
את כעסם של שורדי השואה הציתה הצעתו של חבר הפרלמנט הליטאי ארונאס גומוליאוסקאס יו"ר ועדת ההיסטוריה והזיכרון של ליטא, לפיה אין לליטא כל אחריות על רצח והשמדת אזרחי ליטא היהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה, מפני שליטא הייתה כבושה על ידי הסובייטים ולאחר מכן על ידי גרמניה הנאצית

את ההפגנה ארגנו: איגוד יוצאי ליטא בישראל ואיגוד יוצאי וילנה והסביבה בישראל.

המפגינים קראו לנשיא ליטא וראש ממשלתה להפסיק את היוזמה של חבר הפרלמנט ולמחוק אותה עוד בטרם הגשתה לפרלמנט באופן רשמי.

בסיום ההפגנה הגישו נציגי הארגונים עצומה משותפת לשגרירת ליטא.

קראו: מכתבים לנשיא ליטא

על חורבות ירושלים ד'ליטא לכודה בין הזיכרון היהודי לדוב הרוסי, ובין עבר מסויט להווה מאיים, הרפובליקה הבלטית מחפשת את העתיד/אמוץ עשהאל 23/1/20

הדור, תמיר ומרחיק ראות כמו מגדל המשרדים החדיש שהוא מאכלס, ראש עיריית וילנא רמיגיוס סימאסיוס מלווה אותי לחלון הפנורמי של סוויטת ראש העיר ממנה ניבטים, ממרום הקומה ה-19, הארמונות, הסימטאות והצריחים הציוריים שבהם משובצת מי שפעם נודעה כירושלים דליטא.

שר המשפטים לשעבר מניף את ידו מן "הגשר הלבן" שמעל נהר הנריס אל עבר כיפת הכסף של הפלנטריום האוניברסיטאי, ומבטיח שבעוד ארבע שנים תשתרע לאורך הנהר רצועה בת שישה ק"מ של פארקים, שבילי אופניים, משעולי הליכה, אזורי פיקניקים וחופי רחצה.

האופטימיות, האנרגיה, והביטחון העצמי שמשדר החזון הזה חושפים רק אחד משלושת הנופים מהם מורכבת ליטא הפוסט-סובייטית – הנוף שמעל אדמתה; נוף ציורי, משגשג וגאה, העומד בניגוד משווע לשני נופיה האחרים, זה שחבוי מתחת לאדמתה, וזה שנפרס מעבר לגבולה.

ליטא של מעלה היא סיפור של יופי, התרסה והצלחה.

נוף ראשון

בקושי 30 שנה לאחר שגדודי הצבא האדום הרגו 14 מפגינים אנטי-סובייטים ופצעו למעלה מ-700, נראה שהרפובליקה בת 2.8 מיליון התושבים השלימה את המעבר ממזרח למערב, בכל המובנים: פוליטית, כלכלית ונפשית. כבישים מהירים עמוסי מכוניות חדישות חוצים יערות מחט עבותים ומרבדי חיטה זהובים בדרכם למפעלים עמלניים ולקניונים נוצצים, המשקפים את נסיקת ההכנסה השנתית הממוצעת ל-16.5 אלף דולר ואת צמיחת המשק בכ-3% מדי שנה מזה כעשור.

ליטא משגשגת כי האזרחים שלה חרוצים והפוליטיקאים שלה אחראיים. החוב הלאומי, 24% מהתוצר, הוא מהנמוכים בעולם המפותח, שלא לדבר על הגרעון התקציבי, 0.7% בלבד מהתוצר. ההישגים הללו מסבירים את בחירתם של תאגידים פיננסיים בינ"ל מובילים, מווסטרן-יוניון ונאסדא"ק עד ומודי'ס ודאנסקה בנק, להתמקם בווילנה

אמת, המלאכה עדיין רבה לפני ליטא של מעלה, למשל החלפת השיכונים הקומוניסטים המכוערים והמתפוררים שבהם עדיין מתגוררים למעלה ממחצית תושבי הבירה. אבל הכיוון הכללי ברור: מעוני לעושר. בשיחה בבניין ההדור של משרד החוץ, שם הכל מתגאים בהשתלבותה החלקה של ליטא באיחוד האירופי ובברית נאט"ו, מסכם רמונאס דוידוניס, דיפלומט ששירת בין השאר בשגרירות ארצו בתל אביב: "בהשוואה ל-1990 התחולל כאן נס".

כאלו, בקצרה, הם פני התנופה, הגאווה והתקווה בהם מלאה ליטא של מעלה. ליטא של מטה היא היפוכה הגמור.

נוף שני

לו טיפסנו לפני 230 שנה אל הפנטהאוס שממנו השקפנו על וילנא הנוכחית, היינו רואים – מספר דקות הליכה מעבר לגדה שעתידה להשתבץ במסלולי אופניים וחופי קייטנים – את ביתו של הגאון מווילנא (ר' אליהו בן שלמה זלמן, 1720-1797.( על המקום שבו עמד ביתו של הפוסק המהולל ניצב כיום עמוד גרניט ובראשו פסל-ראש עטור כיפה גדולה וזקן עבות, משקיף אל מלבן אדמה חשופה. הבית עצמו, כמו הרב הגדול שעשה כאן את ימיו ולילותיו בלימוד, תפילה, כתיבה והוראה, וכמו והקהילה המפוארת שהולידה מורשתו – היה כלא היה.

הגאון היה נערץ כבר בחייו, אבל השפעתו פרצה למרחב לאחר מותו, כאשר תלמידיו טוו את רשת הישיבות שיצאה מוולוז'ין התפרסה מאות קילומטרים לארבע רוחות השמים, מסלובוקדה עד ברודי ומסלוצק ועד בריסק, והיתה לליגת קיסוס תלמודית שכתמותה לא ראה העם היהודי מאז פריחת ישיבות בבל.‍

ביתו של הגאון נהרס על ידי הסובייטים, פשע תרבותי כשלעצמו, אבל כאין וכאפס לעומת מחיקת המבנה שהיה צמוד אליו, הגדול והמפואר מבין 110 בתי כנסת בהם השתבחה וילנא שלפני המלחמה. שרידי המבנה שהוצת, נשדד, והוחרב על ידי הנאצים "גולחו" באמצע שנות ה-50' על ידי הסובייטים, שבנו במקומו גן ילדים. זה פינה את מקומו מאוחר יותר למבנה בית הספר חסר הפרצוף העומד שם כיום נכלם, נטוש ושומם.

עם רדת החשיכה על הפסל האילם, על בית הספר הסובייטי, ועל "רחוב היהודים" השקט שבצידם, אני מטה אוזן לליטא של מטה ומצליח, במאמץ לא גדול, לשמוע תלמידי חכמים שואלים "מאי חנוכה", תינוקות דבית רבן משננים "מרכא טפחא מונח אתנחתא", קהל גדול שר "טובים מאורות שברא אלוהינו", וקשישות מקוננות "שאלי שרופה באש"'. איך לא תשמע נפש יהודי את המיית קרביה של ליטא, גם ללא עזרת הארכיאולוגיה שחשפה כאן לאחרונה חלקים מהבימה, מהמקווה, ומלוח הזכרון משנת 1796 שתרמו האחים שמואל ואליעזר לזכר חיים ושרה הוריהם?‍

ראש העיר סימאסיוס מבטיח להסיר את המבנה הסובייטי הנטוש ולהקים תחתיו אתר זכרון לעברה היהודי של עירו, ולשלב בו את שרידיו הנחשפים של בית הכנסת, אבל מי שרוצה לאתר את העבר היהודי לא צריך להמתין עד אז, כפי שמעיד מורה הדרך וויליאם זיטקאוקס, יהודי למחצה שעל אמת ידו מקועקעת מנורה, ושלאחר שירות בצה"ל שב לכאן כדי למפות את הכוכב הליטאי שדרך מיעקב, והיה למרמס.

בקובנה, 90 ק"מ מערבה מווילנא, מוביל וויליאם למוסך שבקיר הימני שלו שורת חלונות מקומרים חסומים בלבנים, ובפינת הקיר האחורי שלו גרם מדרגות חסום שמוביל לעוד פינה של ליטא התת-קרקעית. "בית כנסת", קובע וויליאם לפי צורת החלונות והסידור שלהם, ולפי מיקום המדרגות, שפעם הובילו למקווה. "אין ספק", הוא חותם, בהחלטיות השמורה לפוסקי הלכה כמו אלו שאולי אחד מהם נמנה על אבותיו.

ליטא של מטה מסוגלת לבצבץ פתאום, בכל רגע ובכל מקום: מפיסת גג נתיקה, לוח מחליד דומה לקולט שמש, מעל צריף נטוש בכפר קדיינה (50 ק"מ צפונית לקובנה) שבבירור שימש פעם כסוכה, ועד לחלל בית כנסת נדיר שנבנה מעץ ונחשף לא מכבר בעיירה זיזמריאל, שפעם היתה שטעטל שהיידיש עשתה בו כבתוך שלה, 60 ק"מ מדרום לאותה סוכה עזובה.

הבליטה השכיחה ביותר המזדקרת מליטא של מטה היא כמובן בית העלמין. "אני שומרת לבדי על 250 בתי עלמין ועוד 250 אתרי רצח", אומרת ביובש פאינה קוקליאנסקי, ראשת קהילת יהדות ליטא, במשרדה הממוקם בבניין שפעם היה תיכון יהודי, תיכון שרוב בוגריו סיימו את חייהם בשדות הקטל שעל שימורם היא עמלה.

המפורסם, הגדול והנודע לשמצה שבכל אלו, פונאר, הוא מעבה אינסופי של אורן, ברוש, וליבנה, יער דומם, מהפנט ומכושף כחמישה ק"מ דרומית-מערבית למקום שבו עמד פעם ביתו של הגאון.

אמת, רוב 100 אלף הנשים, הגברים, הילדים והתינוקות שנקצרו כאן היו יהודים, אבל שלא כמו על חורבות בית הכנסת בווילנא, ביער פונאר אין צורך להיות יהודי כדי לשמוע מתחת ציוצי הציפורים את ליטא התת-קרקעית לוחשת את שאלתו של אלוהים לקין, מעל הגוויה הטריה של הבל אחיו: "מה עשית?".

על המידה שבה יושבי ליטא של מעלה שומעים את זעקת ליטא של מטה אפשר להתווכח, אבל מנהיגי ליטא, לכל הדעות, מביטים באומץ על האמת.

בניגוד לאיסור הפולני הטרי על איזכור חלקם של פולנים בזוועות מלחמת העולם השניה, הגלעד שבפתח פונאר מאשים בפשטות, בארבע שפות, את "הכובשים ההיטלריסטים ועוזריהם המקומיים", כפי שמוצהר גם בשלט דומה העומד מול צמד בתי כנסת דוממים שהשתמרו בעיירה קדאינאי.

כאילו היא עדיין איכשהו נושמת, ליטא של מטה מאתגרת ללא הרף את ליטא של מעלה. בקיץ האחרון, למשל, פרץ ויכוח ציבורי סביב שלט באקדמיה הלאומית למדעים שהנציח את יונאס נוראיקה, פטריוט שהסובייטים הוציאו להורג, אבל גם משתף פעולה נאצי שעזר לבודד ולשדוד את יהודי האזור שלו קודם לרציחתם.

השלט אמנם הוסר, על ידי ראש העיר, אבל קודם לכן נאבק "המרכז לחקר רצח עם והתנגדות תושבי ליטא" בבתי משפט נגד הסרתו, בטענה שנוראיקה לא ביצע פשעי מלחמה. מאבקי זכרון כאלו עשויים לצוץ בכל רגע ובכל מקום, מסוקיאניאי הנידחת, שקראה בית ספר מקומי על שם נוראיקה, בן המקום, ועד שדרת טריפאלבס ("שלוש הצבעים") בווילנא, שכיום נקראת על שם דגל המדינה אבל עד לא מכבר נקראה על שם קאזיס סקירפה, שהוביל מברלין תנועה אנטי-סובייטית אשר חבריה השתתפו בהשמדת היהודים.

הנחישות המוניציפלית להילחם בהכחשה היא חלק מגישה ממשלתית כללית, הכוללת בין השאר את שילוב הוראת השואה במערכת הלימודים הממלכתית, ואת ההכרזה על ידי הפרלמנט של שנת 2020 – יובל השלוש מאות להולדת הגאון – כ"שנת הגאון מווילנא ותולדות יהודי ליטא".

אלו ואחרים הם חלק ממאמץ מתמשך לחשוף, להנציח, ולהצדיע ל-700 שנות היסטוריה יהודית בארץ שנכנסה למלחמת העולם השניה עם 200 אלף יהודים, ויצאה ממנה כאשר לפחות תשע עשיריות מהם טבוחים, שיעור ההשמדה הגבוה ביותר מכל מחזותיה הרבים של השואה.

כזה הוא, בקיצור, הנוף השני של ליטא, זה שחופן את מוראות העבר, בניגוד לנוף השלישי של ליטא, הפולש להווה ואף מחשיך את האופק שלה. האופק שעליו שב להאפיל הדוב הרוסי.

נוף שלישי

היער העבות שמקיף את קסרקטיני רוקלה מזכיר את יער פונאר, כשעה נסיעה מדרום מערב לו, אלא שכאן שוב מפריע טרטור מקלעים את דממת הטבע. החיילים שלוחצים על ההדקים הם לא הנאצים ועוזריהם, אלא לוחמי חיל הרגלים הבלגי שמסתערים באש חיה על מטרות קופצות בקצה קרחת היער שלפנינו.

לא, אלו אינם הדי מלחמת העולם השנייה, אלא צלילי המלחמה הקרה השניה, מחול החרבות שניצת עם הפלישה הרוסית לגיאורגיה ב-2008, והסלים עם סיפוח קרים ב-2014, כאשר נזרקה ליטא בין לילה לסיוטי העבר.

"הרוסים רוצים שנשוב להיות הבובות שלהם", אומר ביבושת שר ההגנה ראימונדס קארובליס, עו"ד, דיפלומט, וגם בוגר תיכון יוקרתי בעיירה פוניבז' שנוסד לפני קרוב ל-300 שנה. הפחד הגדול שלנו, מסביר השר, הוא שהצבא הרוסי יתפוס את הצד הצפוני של הגבול שלנו עם פולין.

החשש הזה ריאלי, לא רק מבחינה פוליטית, אלא גם מבחינה גיאוגרפית. אורך הגבול כאן הוא בסך הכל 100 ק"מ; הקצה המזרחי שלהם נעוץ בגרורה הרוסית בלרוס, ואילו הקצה המערבי שלהם נושק למובלעת הרוסית קלינינגרד, שבה קיימת נוכחות כבדה של כוחות יבשה, אויר וים רוסיים. הליטאים חוששים ממתקפת פתע שבתנועת מלקחיים בת שעות ספורות תנתק אותה ואת שכנותיה הבלטיות – לטביה ואסטוניה – משאר מדינות נאט"ו.

החרדה שאחזה בליטא כל-כך חזקה, שחודשים ספורים לאחר סיפוח קרים היא חידשה את גיוס החובה שבוטל שבע שנים קודם לכן, ובתוך כך שיכנעה את ברית נאט"ו להכפיל ולשלש את הנוכחות והפעילות שלה על אדמתה.

נאט"ו נענתה. שלוש ארמיות נפרדות התמקמו בשנים האחרונות בליטא, לטביה ואסטוניה, בפיקוד גרמני, קנדי ובריטי, קורפוס שיוצר רצף עם כוח נאט"ו שבפולין, שעליו מפקד צבא ארה"ב.

"יש לנו כאן הרבה כלים", אומר לי במשרדו בבסיס רוקלה סא"ל רובן האבל, שדגל גרמניה וסמל נאט"ו רקומים בצוותא על שרוולו. הכלים שעליהם מדבר המג"ד הגרמני כוללים טנקי ליאופרד ותותחים מתנייעים 155 מ"מ שמתאמנים 90 ק"מ מזרחה מכאן, בפאדראבה, מרחק שמיעה מבלרוס.

צבא גרמניה, שלאורך שנות המלחמה הקרה הקודמת מעולם לא יצא את גבולות ארצו, משתמש כעת במצב החדש כדי לתרגל לוגיסטיקה לטווחים ארוכים, כולל הובלה מדי חצי שנה של 12 אלף טון ציוד בשש רכבות לתוך ליטא דרך פולין, ובחזרה. "תבין", אומר לי האבל מבלי להבין את מה שהוא עומד לבקש ממני להבין, "אנחנו הגרמנים גרועים בלוגיסטיקה".

כ-5,000 חיילי נאט"ו מתאמנים בזירה הבלטית מדי יום, במסגרות שנעות מפלוגה ומחלקה ועד אוגדה, וגם בתמרוני ענק כמו זה שהתקיים באביב האחרון בו השתתפו 50  ספינות קרב וצוללות לצד 40 כלי טיס בהובלת חיל הים האמריקני, וכמו תרגיל אחר שהתנהל באותו הזמן בגבול בלרוס, בהובלת הצבא הקטן – אך הגדל – של ליטא.

"אחרי סיפוח קרים החלטנו לחדש את הצבא", אומר השר קארובליס, שמוביל הכפלה של כוח האדם הבטחוני מ-20 אלף ל-40 אלף חיילים, והגדלה של ההוצאה הצבאית כמעט פי חמישה, מ-268 מיליון דולר ל-1.25 מיליארד עד סוף העשור הבא.

הרוסים, מצידם, הכפילו את מצבת הטנקים והמפציצים בקלינינגרד, הגבירו את התמרונים בבלרוס, וגם יצאו למתקפות סייבר שבין השאר כיוונו, לדברי שר ההגנה, למוסדות פיננסיים בווילנא וגם אליו עצמו, דרך טרולים שניסו להשמיץ אותו כמרגל רוסי.

"זה רק אומר שאני עושה את עבודתי" אומר השר לפני שהוא מונה חלק ממה שהוא צובר – גדודי חי"ר ממוכן, אגדי ארטילריה, טילי נ"מ לטווח בינוני וטילי נ"ט חדישים מסוג ג'אבלין – ואז חותם בפנים חמורות סבר: "האווירה כאן היא שאם ליטא תותקף, היא תילחם עד הסוף".

שחקן מרכזי בלחימה כזו, אם תהיה, יהיה הקולונל מינדאוגס סטפובאנוביציוס, בוגר מכללת הפיקוד של צבא ארה"ב ומח"ט בצבא ליטא, אותו אני פוגש לבוש מדי הסוואה ונעלי קומנדו במשרדו בבסיס רוקלה. "אנו מתקרבים לעתיד שבו אנשים יבינו שהחיים הטובים במערב תובעים גם אחריות", הוא אומר, ומכוון לתגובה החיובית, לדבריו, של צעירי ליטא לחידוש גיוס החובה.

כזה הוא, בקצרה, מראה הנוף השלישי של ליטא, נוף האיום הרוסי, איום שבאופן אירוני מזמן תפקיד מחודש ליהודים בליטא, אם כי יהודים מסוג שהגאון מווילנא, תלמידיו, ושאר דיירי ליטא של מטה היו מתקשים לזהות.

הליטאים השוקדים על פיתוח המענה לאיום הרוסי פוגשים עכשיו יהודים שבנו צבא מהסוג שהם מנסים לבנות, שמייצרים נשק מהסוג שהם רוצים לרכוש, ושהתעמתו בהצלחה עם קודמתה של האימפריה שמפילה עליהם את חיתיתה.

כך, למשל, המקלעים הכבדים שיורים היום במעבה יערות ליטא מתופעלים על ידי מערכות אלקטרוניות של רפא"ל הקרויות "שמשון", חלק מעיסקה בת 100 מיליון יורו שבה רכשה ליטא מישראל גם משוריינים מדגם "בוקסר" וטילי נ"ט מדגם "ספייק".

לניסיונה של ישראל ערך גדול עוד יותר משל התעשייה שלה, משום שצה"ל ניצח צבאות גדולים ממנו, מה שעבור הליטאים אומר שיש דרך לאוכלוסייה קטנה לארגן, לצייד, ולאמן צבא גדול, ומוביל אותם להתעניין גם במערך המילואים הישראלי. מעבר לאלו, התקדים הישראלי של עמידה מול מעצמה אחת בגיבוי מעצמה אחרת הוא בדיוק מה שליטא מנסה לחקות בהתנהלות שלה מול רוסיה הבלתי-צפויה של ולדימיר פוטין.

זה, בתמצות, הוא ההקשר שבו ליטא החרוצה, המודרנית, המתריסה וקרת הרוח מתכוננת לציין 700 שנים לעלייתה של אחת הקהילות היהודיות היצירתיות, המשפיעות, והטרגיות ביותר שהעם היהודי הוליד מעודו.

אירועי יובל ה-300 להולדת הגאון בשנה הבאה יתמקדו, מטבע הדברים, בעיקר בנוף השני של ליטא, זה שקבור מתחת לאדמתה, ורק במידה פחותה בשני נופיה האחרים, זה שמעל האדמה וזה שמעבר לאופק.

נוף רביעי

אלא שעבור רבים מאנשי הרוח, האקדמיה, הדת והמדינה הישראלים שיגיעו לכאן, המסע לליטא יוביל לנוף רביעי; הנוף הליטאי שעניינו איננו המבט למטה, או למעלה, או לפנים, אלא המבט לאחור; המבט של אשת לוט תוך כדי מנוסתה מבית חייה; המבט שיותיר אותם, כפי שהותיר אותי, מהופנטים מן היופי שאותו הם לא יוכלו להכחיש, מן הנוסטלגיה שבפניה הם לא יוכלו לעמוד, ומן הגעגוע שאותו הם לא יוכלו להסביר, כמו מילותיה הכאובות של לאה גולדברג תוך שהביטה אחורה מהארץ המובטחת לליטא הורתה.

"מכורה שלי", שירבטה המשוררת תוך שהביטה אחורה, מתל אביב, לקובנה עיר ילדותה, נזכרת באותה ארץ נוי אביונה, ארץ בה הקבצנים נושאים חיוורונם אל האור הטוב, ארץ סגריר וגשמים שבה אפילו למלך אין כתר, ארץ עלובה, אביונה ומרה, ארץ של גנות וחרפה, אבל ארץ שבניה ובנותיה חתן וכלה, ארץ של נרות ברוכים ושולחנות ערוכים, ארץ שדורות של יהודים, כמו לאה בדמיונה, יעברו בה עם שיר ותיבת נגינה כדי לתור בה כל פינה, חצר, סימטה וגינה, כדי ללקט מחורבותיה אבן למזכרת, ולתנות את דלותה הזוהרת.

 

בעקבות הסתה ואיומים: בית הכנסת בווילנה נסגר/ איתמר אייכנר 7/8/19 

מנהיגי הקהילה היהודית בליטא הודיעו כי הם סוגרים את בית הכנסת בבירה וילנה ואת מטה הקהילה, זאת בעקבות איומים. "באווירת המתיחות וההסתה הגוברת, אין לקהילה היהודית או לבית הכנסת בווילנה את האמצעים להבטיח את ביטחונם של המבקרים, ובהם ניצולי שואה ומשפחותיהם", נמסר בין היתר בהודעת הקהילה.

לאחרונה גוברת המתיחות האנטישמית בווילנה בעקבות ויכוח ציבורי טעון אודות הנצחתם של בכירים ליטאים ממלחמת העולם השנייה, שהיו מעורבים בשואה. הרשויות במדינה הסירו לאחרונה לוח זיכרון לבכיר אחד, ושינו את שמו של רחוב שנקרא על שם אחר.

הצעדים גרמו לזעם בקרב חלקים מהציבור הליטאי, שלובה בהתססה מצד פוליטיקאים שקראו להפגנות, כך לדברי גורמים בקהילה. "הקהילה היהודית הליטאית קיבלה שיחות טלפון ומכתבים מאיימים בימים האחרונים", נמסר עוד בהודעה.

בקהילה ביקשו את עזרת הרשויות באבטחה של בית העלמין היהודי, הממוקם כ-20 ק"מ מהבירה וילנה. ראש ממשלת ליטא, סאוליוס סקוורנליס, קרא אתמול לשירותי הביטחון במדינה "לפעול מיידית כדי למנוע מקרים אפשריים של שנאה אתנית, ואם יש צורך, להשתמש באמצעים אחרים תחת החוק".

לפני השואה חיו בליטא 60 אלף יהודים, שהיוו כשליש מאוכלוסיית וילנה, אך רובם נרצחו. כיום מונה הקהילה היהודית רק 3,000 בני אדם מתוך אוכלוסייה של 2.9 מיליון תושבים במדינה.

ב-27 ביולי הסירה עיריית וילנה לוח זיכרון לג'ונאס נורייקה מבניין הספרייה במרכז העיר. הצעד בא בהוראת ראש העיר, רמיגיוס סימסיוס, בשל תמיכת נורייקה בהחלטת הנאצים להקים גטו ליהודים ולבזוז את רכושם. כמה ימים קודם לכן, ב-24 ביולי, החליטה מועצת העיר החליטה לקרוא בשם חדש לרחוב במרכז העיר, שנשא את שמו של קאזיס סקירפה, דיפלומט וקצין צבאי ליטאי, בשל עמדותיו האנטישמיות.

ביטויים מבראשית ופסוקים מתהילים מרכיבים את הכתובת שנחקקה על השולחן שעליו קראו יהודים בתורה במשך 300 שנה - עד לפלישה הנאצית שהביאה לשריפת בית הכנסת ולחורבן הקהילה. בחפירות התגלו כתובות מרגשות המלמדות על הקשר בין הקהילה העתיקה לארץ ישראל

בתוך כך ממשיך לגאות גל האנטישמיות בחלקים רבים ביבשת. במינכן הותקפו רב בית כנסת ושני בניו הותקפו כשיצאו מהתפילה. זה קרה בשבת האחרונה בשעת צהרים, כאשר שני צעירים גרמנים ירקו עליהם ואף קיללו אותם.

על פי הודעת המשטרה במינכן, ההתקפה אירעה ברובע שוואבינג בעיר. הרב ובניו בני ה-19 חבשו כיפות. הצעירים כאמור קיללו אותם, קראו לעברם קריאות אנטישמיות (יהודים מזויינים) והחלו לירוק עליהם שוב ושוב. הרב ושני ילדיו נמלטו מהמקום. המשטרה פתחה בחקירה.

העיתון טאגסשפיגל דיווח כי בגרמניה מחולל בית עלמין יהודי מדי שבועיים לכל הפחות. בשנת 2018 היו 27 התקפות נגד בתי קברות יהודיים, בתוכם הצליחה המשטרה לפענח רק 3 מקרים. כך עולה מתשובתו של משרד הפנים הפדרלי לשאילתה של סגנית נשיא הבונדסטאג, פטרה פאו. מדובר בעלייה, לאחר שבשנה הקודמת היו 21 מקרים כאלה.

בשנת 2017 אירעו 27 התקפות על בתי כנסת, וגם כאן שיעור הפיענוח זעום: המשטרה הצליחה לאתר את העבריינים רק בארבע התקפות ובמקרה אחד של בית קברות שחולל. מאז שנת 2000 הגיע מספר המקרים של חילולי קברים בגרמניה ליותר מ-750 מקרים (בגרמניה יש בסביבות 2,000 בתי עלמין יהודיים).

נשיא המועצה המרכזית של יהודי גרמניה, יוסף שוסטר, אמר כי למרבה הצער חילול קברי יהודים והתקפות על בתי כנסת הפכו לעניין יומיומי בגרמניה. "גרמניה איננה יכולה להרשות לעצמה להתרגל למצב הזה כאל נורמה", אמר. הוא הפציר ברשויות הביטחון להגביר את השמירה המשטרתית על בתי קברות, ולהגביר את המאמצים לפענח את המקרים.

 

לאסוף את השברים/עופר אדרת 30/8/19

כתבה מקיפה על נסיון להשכיח את השואה במדינות שונות . הציטוט הוא על ליטא בלבד. להמשך הקריאה יש להיכנס לקישור

.... בליטא התקיים בחודשים האחרונים דיון ציבורי טעון מאוד סביב הנצחתם של שני גיבורים לאומיים ליטאיים, אשר לצד מעשי גבורתם גם רדפו את תושביה היהודים של האומה. בחודש שעבר הסירה עיריית וילנה לוח זיכרון ליונאס נורייקה, שעל שמו קרויים רחובות ואנדרטאות ברחבי המדינה. בביוגרפיה של נורייקה, שזכור במולדתו כמי שלחם באומץ לב נגד הקומוניסטים, יש גם כמה כתמים שמוקיריו ניסו לכבס. בין היתר, התברר כי הוא חתם על מסמכי הגירוש של אלפי יהודים לגטאות ו"מילא תפקיד בטיהור ליטא מיהודים", כפי שטוענת לא אחרת מאשר נכדתו.

כמה ימים לפני שהוסר שלט הזיכרון שלו ממקומו במרכז העיר, החליטה מועצת העיר להסיר הנצחה לדמות מפוקפקת נוספת, ולהחליף את שם הרחוב הקרוי על שם קאזיס סקירפה, קצין ודיפלומט ליטאי אנטישמי, בשם אחר. "אם אנחנו רוצים להיות גאים ושמחים בעיר שמכבדת את כולם, לא נוכל להציג שלטים שחולקים כבוד למי שאמר, 'בואו ננצל את ההזדמנות להיפטר מכל היהודים'", אמר ראש עיריית וילנה.

 

שגריר ישראל בוילנה: הרקורד של ליטא בשואה הוא "פצע פתוחכנען ליפשיץ/29/10/19

(JTA) – התייחסות נדירה של נציג ישראלי רשמי לוויכוח על התנהלותה של ליטא בתקופת השואה.

שגריר ישראל לליטא יוסף לוי אמר ביום ראשון שההיסטוריה של המדינה מתקופת השואה היא "פצע פתוח", וקרא ללמד את ההיסטוריה של התקופה "בהגינות" מפני ש"אנשים צריכים לדעת מה קרה פה".

דבריו של לוי, בנאום הפתיחה של סמינר בווילנה שעסק ברצח העם היהודי, נגעו באחד הנושאים הטעונים ביותר במדינה – היחס שהיא מעניקה למקומיים אשר שיתפו פעולה עם הנאצים.  לא מעט משתפי פעולה זוכים כיום בליטא להילת גיבורים מפני שהם לחמו, לצידם של הגרמנים, בשלטון הרוסי. אולם ידוע כי קצתם, ובהם קזיס סקירפה ויונס נורייקה, השתתפו או תמכו ברציחתם של כ-250,000 יהודים ליטאים.

"הדבר הפטריוטי ביותר שתוכלו לעשות הוא ללמד היסטוריה באופן הוגן", אמר לוי בפתיחת "לומדים על העבר – פועלים למען העתיד",  סמינר בן חמישה ימים בו השתתפו עשרות מורים מכל רחבי ליטא. "אנשים צריכים לדעת מה קרה כאן. זהו פצע פתוח".

הסמינר, אירוע יוצא דופן בליטא, הוא חלק ממאמץ חינוכי, שמוביל מכון אולגה לנגיל ללימודי השואה וזכויות אדם (TOLI), במדינות שבהן ישנו קושי ללמוד על השואה בגלל שיקולים פוליטיים פנימיים. אחרי הסמינר בוילנה, יקיים המכון סמינר גם בקייב שבאוקראינה, שגם בה מהלל השלטון את משתפי הפעולה עם הנאצים.

"מטרתנו היא לספק את המשאבים הטובים ביותר למחנכים לשם לימוד השואה באופן הוגן, פתוח ואמין," אמר מארק ברץ, נשיא מכון TOLI.

באוגוסט 2020 יתקיים סמינר נוסף בווילנה

הסמינר "למידה מהעבר, פעולה לעתיד-הוראה על השואה וזכויות האדם" הוא סמינר בן 4 חצאי ימים שיתקיים בווילנה, ליטא 23-27 באוגוסט 2020 בהשתתפות חוקרים ודוברי TOLI, מזכיר הנציבות הבינלאומית להערכת פשעי הנאצים והסובייטים בליטא, אוניברסיטת ויטאוטס מגנוס (VMU), מוזיאון השואה בארה"ב והמכון האסטוני לזכויות אדם. התוכנית כוללת צלילה עמוקה לתוך ההיסטוריה של ליטא והמעורבות האירופית בשואה, סיור מודרך במוזיאון הגאון, מוזיאון הסובלנות, שמיעת עדויות שורדי שואה, סיור רגלי בגטו וילנה, בית הכנסת, וכן ארוחת ערב כשרה כדי להבין על התרבות היהודית ועל מה שאבד בשואה. אנו דנים גם בתפקידו של סוגיהארה באספקת ויזות ליהודים רבים המנסים לצאת מהארץ.

TOLI מקדם הוראה על השואה וזכויות אדם בגישה בין-חוצתית, המאפשרת לסטודנטים ללמוד על השואה, וגם ללמוד מהשואה וליישם את למידתם על מציאויות בימינו על מנת להתמודד עם אפליה, חוסר צדק, יחס לא הוגן לקידום זכויות אדם. לפרויקט יש חשיבות רבה מכיוון שממשלת ליטא נקטה צעדים משמעותיים להכרה בשואה כחלק מההיסטוריה של ליטא כמו גם מההיסטוריה של אירופה. בעוד שמלחמת העולם השנייה נלמדת בליטא, האתגר שעומד בפני אנשי חינוך ליטאים הוא הצורך בשיפור וטיפוח חינוך לשואה.

 

70 שנה אחרי מותו, נכדתו של גיבור ליטאי מאשימה אותו ברצח המונים בשואה/ עופר אדרת 01.02.19

בעקבות עדויות על כך שסבה היה פושע מלחמה נאצי, מורה משיקגו פתחה בקמפיין לביטול מעמדו בליטא, שבה הוא נחשב גיבור. מול השופטים בווילנה היא סיפקה את הראיות המפלילות נגדו.

בינואר נפתח בליטא משפט תקדימי: התובע, גראנט גוצ'ין, הוא יהודי מקליפורניה שמאה מבני משפחתו נרצחו בליטא בשואה. הנתבע הוא מכון מחקר ממשלתי שהכריז כי אחד מרוצחי משפחתו של גוצ'ין — יונאס נורייקה הליטאי — הוא גיבור לאומי. במרכז התביעה: טענה להכחשת שואה, שהיא עבירה פלילית במדינה.

עיניים רבות בליטא ומחוץ לה נשואות אל בית המשפט בבירה וילנה, ולא רק בשל העניין ההיסטורי, המשפטי והפוליטי של התיק הזה, שיתנהל במדינה ש–96% מיהודיה (כ–200 אלף בני אדם) נרצחו בשואה — לעתים קרובות בסיוע משתפי פעולה ליטאים. העניין במשפט הזה גובר בזכות אשה אחת, סילביה פוטי, מורה ועיתונאית אמריקאית. וגם נכדתו של נורייקה.

פוטי, שגדלה על מיתוסים שלפיהם סבא שלה היה גיבור לאומי במולדתו, גילתה לפני כמה שנים שהוא היה פושע מלחמה נאצי. כשהעמיקה וחקרה מצאה עדויות לכך שהוא אחראי לרצח 14 אלף יהודים בשואה, לכל הפחות.

לאחרונה, 70 שנה אחרי מות הסב, איחדה כוחות עם התובע גוצ'ין — וכעת היא מספקת לבית המשפט את העדויות המפלילות נגד סבה. "אנחנו רוצים לחשוף מי היה סבא שלי באמת", אמרה השבוע ל"הארץ". "יש סיכוי שההיסטוריה תשתנה ושיכירו בכך שסבא שלי מילא תפקיד בולט בשואה".

פוטי גדלה בארה"ב למשפחה נוצרית שהיגרה מליטא אחרי מלחמת העולם השנייה. סבא שלה, נורייקה, נותר בליטא. ב–1947 הוציא אותו הקג"ב להורג, כי נאבק במשטר הקומוניסטי ששלט בליטא לפני הכיבוש הנאצי ואחריו. לימים, כשליטא קיבלה את עצמאותה מחדש, הוא קיבל מעמד של גיבור לאומי ונחשב מרטיר. "תמיד אמרו לי שסבא שלי היה גיבור, שלחם באומץ לב נגד הקומוניסטים", אומרת נכדתו. "הערצתי אותו, ראיתי בו מודל לחיקוי ואהבתי אותו... דמותו היתה נוכחת בבית תמיד".

אמה של פוטי החלה לכתוב ביוגרפיה של הסב, אך חלתה ולא השלימה את המלאכה. לפני 18 שנה, על ערש דווי, ביקשה מבתה להמשיך בפרויקט והפקידה בידיה אלפי מסמכים שאספה בשקדנות. פוטי לא שיערה אז כי המשימה הזו תטלטל אותה, תוביל למשבר אישי, משפחתי ולאומי — ותשנה את חייה.

סבתה, אלמנתו של נורייקה, אמנם הזהירה אותה לבל תצלול לחומרים האלה וייעצה לה "להניח להיסטוריה". אבל פוטי חשה שעליה למלא אחר צוואתה של אמה: "חשבתי שאכתוב על גיבור, כי זה כל מה ששמעתי עליו", היא נזכרת. "עד אז לא שמעתי כמעט כלום על שואת יהודי ליטא. רק ידעתי שהגרמנים רצחו את היהודים ושהליטאים היו קורבנות חפים מפשע".

כבר בשלב זה החלה פוטי להבחין בכתמים בעברו של הסב הנערץ, אך תחילה החשיבה אותם כשמועות לא מבוססות. "כשנתקלתי בפעם הראשונה באמירה שסבא שלי היה מעורב ברצח יהודים, התגובה הראשונה שלי היתה חוסר אמון והכחשה", היא אומרת, אך בהמשך החלו הספקות לייסר אותה. "הייתי קרועה: כנכדתו, רציתי לברוח מהשמועה הזאת. כעיתונאית, ידעתי שאני חייבת לחקור אותה. כנכדתו, רציתי שהראיות יטהרו את שמו. כעיתונאית, רציתי את האמת".

בשנת 2000, לאחר שאמה וסבתה מתו, היא נסעה לליטא כדי להטמין שם את אפרן, כפי שביקשו. להפתעתה גם נשיא ליטא בא לטקס בקתדרלה בווילנה, כדי לחלוק כבוד אחרון לאלמנה ולבתו של "גנרל סופה", כפי שכונה הסב בפי מעריציו. בהמשך, בסיור בווילנה, ביקרה בבניין האקדמיה למדע — שם היה סבה עורך דין בבקרים ופעיל מחתרת אנטי־קומוניסטי בלילות. בפתחו מוצב שלט לזכרו ובו תבליט של פניו.

משם המשיכה צפונה, לעיר הולדתו של סבה, כדי להשתתף בטקס לזכרו בבית ספר מקומי שקרוי על שמו — ושם סדק מנהל בית הספר את המיתוס. "ביקרו אותי בחריפות על ההחלטה לקרוא את בית הספר על שמו", אמר. כשתהתה מדוע, השיב המנהל: "האשימו את סבא שלך בכך שהרג יהודים".

פוטי החליטה להמשיך במחקר כשחזרה לארה"ב, והתחלחלה כשגילתה כי המסמכים הכתובים מאשרים את דבריו של מנהל בית הספר. תחילה היא מצאה עלון שפרסם סבה ב–1933, תחת הכותרת: "הרם את הראש, ליטאי", ובו קרא להחרים עסקים יהודיים. בספר אחר, "רצח המוני בליטא", ראתה כי באוגוסט 1941 כתב סבה פקודה לגירוש יהודי העיר שאולאי לגטו זאגר. "כנכדתו, רציתי לשרוף את העלון ואת הספר הזה", היא אומרת.

לאט לאט הבינה כי אמה הסתירה ממנה את הסיפור המלא על הסב. בעיני הליטאים הוא אמנם נתפס גיבור, משום שנאבק בשלטון הקומוניסטי שמשל בליטא עד קיץ 1941 (ושוב מ–1944). לעומת זאת, בעיני היהודים הוא היה פושע מלחמה — משום שבשנות הכיבוש הנאצי מונה מטעם הגרמנים למפקד מחוז שאולאי במרכז־צפון המדינה, ואף סייע להם במימוש הפתרון הסופי. "הגילוי על העבר של סבי היה חוויה מחרידה", היא נזכרת. "עברתי כל רגש שאפשר להעלות על הדעת — מהכחשה דרך כעס ועד דיכאון ובושה עמוקה".

הממצאים המפלילים את סבה היו מבחינתה קשים לעיכול, והיא הניחה אותם בצד למשך כמה שנים. ב–2013 חזרה לליטא ושכרה את שירותיו של חוקר שואה מקומי. "הראיתי לו את כל האנדרטאות שבנו לסבי, והוא לקח אותי לבורות ההריגה שבהם נקברו היהודים בגללו", סיפרה. "נתתי לו ספר שבו נכתב כי סבי היה גיבור, והוא נתן לי ספרי שואה המציגים אותו כנבל".

מה שגילתה בהמשך העמיק את הכאב שלה: התברר כי סבה, שעל שמו קרויים רחובות ואנדרטאות בליטא, הנהיג אקציה נגד יהודים עוד לפני בוא הגרמנים. בהמשך הוא היה המפקד הבכיר בשלוש ערים — שאולאי, פלונגה וטלז — שבהן נרצחו 14,500 יהודים. מעורבותו ברציחתם לא היתה ישירה, אך הוא האיש שחתם על מסמכי הגירוש שלהם לגטאות ועל ביזת רכושם. משפחתו נהנתה באופן ישיר מהשוד הזה כשעברה לגור בבית שבעליו היהודים גורשו ממנו. לבסוף הגיעה למסקנה נחרצת: "סבי מילא תפקיד בטיהור ליטא מיהודים. הוא סייע לנאצים להרוג יהודים ולא עשה דבר לעצור אותם".

התגלית המטלטלת על עברו של הסב הובילה את פוטי בשנה שעברה לפתוח בקמפיין אינטרנטי יוצא דופן, שבו היא חושפת את פשעיו, מתעדת אותם ומקדמת מאבק לפירוק האנדרטאות לזכרו ולשלילת הכבוד שקיבל. באתר האינטרנט שהקימה (silviafoti.com) היא מציגה לציבור את כל המסמכים המפלילים שאספה נגד סבא שלה. כעת יש שם 50 מקורות שונים, המתפרסים על פני 6,000 עמודים וכוללים קטעי עדויות מ"יד ושם", ספרי זיכרונות, יומנים ופריטים נוספים. רובם בליטאית, קצתם ברוסית, בגרמנית וביידיש. אחדים מתורגמים לעברית. לדבריה, התגובות בליטא ובקהילה הליטאית בארה"ב היו ברובן שליליות: "הם חושבים שאני בוגדת בליטא ובשם של המשפחה שלי".

בשנה שעברה חלה תפנית בעלילה, כשפוטי גילתה כי היא אינה האדם היחיד שמתחקה אחר הכתמים בעברו של סבה. כאן נכנס לסיפור גוצ'ין, שקרובי משפחתו נרצחו בשואה בליטא. "המחקר שלנו הצביע על כך שסבא שלי סייע רבות לרצח קרובי משפחתו", היא אומרת.

מאז הם איחדו כוחות למשימה משותפת: "השליחות שלנו — נכדתו של פושע מלחמה מהשואה וצאצא לקורבנות השואה — היא להביא את האמת למולדת אבותינו", היא מצהירה. לדבריה, "הבושה של משפחתי היא בושה לאומית. לא אסכים לפגוע בזכר קורבנות השואה, באמצעות המשך השקרים על סבי ומעשיו הנוראיים. מי שמעוות במכוון את ההיסטוריה רק מביא עוד בושה לליטא".

פוטי וגוצ'ין מצטרפים בכך לצמד נוסף, צייד הנאצים ד"ר אפרים זורוף (הקרוי על שם בן משפחה שנרצח בשואה בליטא) והסופרת הליטאית רוטה ונאגייטה, שכמה מבני משפחתה מילאו תפקיד ברצח הקהילה היהודית המקומית. בשנים האחרונות יצאו השניים למסע חוצה ליטא בחיפוש אחר אתרי הריגה ותיעדו את ממצאיהם בספר "מסע עם האויב". אשתקד אמר זורוף ל"הארץ" כי ממחקרם עולה שלפחות 20 אלף ליטאים השתתפו ברצח ההמוני: "הפשעים שנעשו נגד יהודים הם טרגדיה שתטיל צל אפל", אמר.

בינתיים גוצ'ין דרוך לקראת המשפט, שיתחדש ב–5 במארס. "המסמכים מרשיעים ומדברים בעד עצמם", אמר ל"הארץ". "אין דרך להכחיש את קיומם ואת העובדה שנורייקה אשם בפשעים נגד האנושות בשואה". עם זאת, הוא אינו אופטימי בנוגע לתוצאות המשפט. "אני לא מאמין שבית המשפט יפסוק לטובתי, משום שזו תהיה הודאה בכך שהממשלה מעורבת בהכחשת שואה", הוסיף. "נורקייה הוא רק אחד מהרבה מאוד פושעי שואה שזכו לכבוד לאומי". הרשעתו, לדבריו, עלולה "להעמיד בספק את הנרטיב הלאומי כולו". פוטי מסכימה עם הערכתו. "אם סבי יימצא פושע נאצי, ליטא תצטרך להכיר גם בחלקם של אחרים מבני עמה בשואה, וזה מפחיד אותה", היא מוסיפה. "סבא שלי אינו מקרה יחיד, הוא היה חלק ממנגנון לאומי להשמדת יהודים".

כך או כך, גוצ'ין אינו מתכוון לוותר ומבטיח כי אם נורקייה לא יוקע כפושע מלחמה — הוא יעתור לבית המשפט האירופי לזכויות אדם. "האם רוצח יהודים יכול להיחשב גיבור, אפילו שלחם בגבורה נגד הקומוניסטים?" תוהה פוטי. "אני יודעת שזה מוזר שנכדה תפגע בתדמית ההרואית של סבא שלה", היא מודה, אך לדבריה, ההתמודדות הנכונה ביותר בשבילה היא "לחשוף את מה שקרה, בתקווה כי ליטא תתמודד עם עברה — למענה, למען העולם ובמיוחד למען היהודים".

בימים אלה היא שוקדת על סיום הביוגרפיה של סבה, אשר הפכה משיר הלל לכתב אישום חריף. בכך היא מצטרפת לנכדה אחרת שכתבה בעבר בגנות סבה — ג'ניפר טיגה, נכדתו של אמון גת, המפקד הידוע לשמצה של מחנה הריכוז פלאשוב בפולין, שספרה "אמון — סבא שלי היה יורה בי" הכה גלים בגרמניה לפני חמש שנים.

קרא עוד מהבלוג של סילביה פוטי/ יולי 2020

 

העם שלך נרצח בידי העם שלי/ חבצלת פרבר  06/11/2018

“צייד הנאצים האחרון“, ד“ר אפרים זורוף, הוזמן כאורח המדינה לטקס הסרת הלוט מאנדרטת הזיכרון החדשה בקבר האחים העצום ביער פונאר שבליטא. ודווקא שם, בטקס, הוא התחיל לקלוט באמת את מידת הקושי שיעמוד בפני העולם היהודי להגיע להסכמות עם הדמוקרטיות המזרח־אירופיות הקומוניסטיות־לשעבר בנוגע לנושאים כגון הכרה באשמה, העמדה לדין של משתפי הפעולה בהשמדה והנצחת הקורבנות. כבר אז, מתאר זורוף בהקדמה לספרו, כששלטונות ליטא עוד התחנפו למדינת ישראל כדי שתתמוך בצירופם לאיחוד האירופי, “ראש ממשלת ליטא ניסה… למזער את תקופת הטרגדיה ואת התפקיד המשמעותי שמילאו משתפי הפעולה הליטאים בהשמדת הקהילה היהודית המקומית“. מגמה שאכן התגברה מאוד לאחר שהתקבלו לאיחוד האירופי ולא נזקקו יותר לסיוע ישראלי.

“מסע עם האויב“ הוא “ספר שואה“ היסטורי, לא בדיוני, אבל מסוג שונה. ולא רק משום שמעורב בו אפרים זורוף, מנהלו של “מרכז שמעון ויזנטל“ בישראל. ייחודו של הספר בכך שהוא היסטורי ועדכני כאחד, ומערב סוגות שונות של ספרי שואה בדרך לא מקובלת. סוגה דוקומנטרית־היסטורית, כשהספר אינו מבוסס על עדויות של ניצולים יהודים, אלא על עדויות מתיקי חקירה של פושעי מלחמה ליטאים, על רצח היהודים בעשרות אתרים בארצם, וכן על עדויות בעל־פה של עדי ראייה ליטאים שמשלימות את המסמכים. יש בספר גם מעין מסה על אנטישמיות, טבח היהודים והנצחה, ודווקא תוך דיאלוג עם אישה ליטאית שבמשפחתה היו פושעי מלחמה. ובנוסף, הוא מציע נייר עמדה על הנצחת השואה, קורבנותיה ו“גיבוריה“ – הרוצחים בליטא של ימינו. כל אלה מרוכזים בספר לא עבה במיוחד, שמדיר שינה דווקא באיפוק הרגשי שבו וביבשושיות המסמכים מול נוראוּת המעשים ומול זוועת הממצאים בקברי אחים שנחשפו.

למגמת מזעור הטרגדיה בליטא, שתוארה לעיל, נוספות עוד שתי מגמות מדאיגות. האחת – טיהור פושעי־מלחמה ורוצחי־יהודים מוכרים והנצחתם כ“גיבורי־האומה הליטאית“, בזכות לחימתם נגד הכיבוש הרוסי־קומוניסטי בראשית מלחמת העולם השנייה – כאשר באותה הזדמנות השתתפו “גיבורים“ אלה בטבח היהודים בליטא, שהואשמו (כולל נשים, זקנים וילדים) שהם קומוניסטים שסייעו לרוסים להשתלט על המדינה ולהוציא להורג את “לוחמי החופש“ הליטאים. באופן כללי, ליטא, כמדינות מזרח־אירופיות אחרות, מסרבת להכיר באשמה ומתעלמת משיתוף הפעולה של הליטאים בשואת היהודים. זו הסוגיה שבמרכז המסע והדיאלוג בין זורוף לבין בת־שיחו הליטאית.

מגמה מדאיגה שנייה, מתוחכמת יותר, היא “עיוות השואה“ בליטא על ידי יצירת משוואה בין פשעי הקומוניסטים בארצות הכיבוש שלהם לשואת היהודים, במה שמכונה ‘“תיאוריית הג‘נוסייד הכפול“. ליטא דחפה ל“הצהרת פראג“ של מדינות הגוש הקומוניסטי־לשעבר ב־2008, שדורשת “שכְתוּב של ספרי לימוד ההיסטוריה האירופיים, כך שהילדים יוכלו ללמוד על הקומוניזם ופשעיו… כשם שלימדו אותם כיצד להתייחס לפשעי הנאצים“. מגמות אלה נולדו עם קבלת העצמאות והתגברו לאחר צירוף ליטא לאיחוד האירופי.

סבא ערך רשימות של יהודים

מזעור השואה והעלמת מעורבותם של הליטאים בה על ידי השלטונות, הפוליטיקאים והמוזיאונים הממשלתיים משתקפים גם בהתחמקות מהבאה לדין של פושעי המלחמה האחרונים שנותרו בחיים בליטא. לאחר שהפך כמעט ל“פרסונה נון גרטה“ במדינה, הבין זורוף שניסיון ליצור תהליך אמיתי של התעמתות עם הזוועות והפנמתן מחייב השפעה מבפנים, מתוך העם הליטאי עצמו. לשם כך דרוש לו שותף, ואם הוא או היא יהיו מוכרים דיים ואהודים – ייתכן שניתן יהיה להשיג את המטרה. השותפה שנמצאה היא רוטה וָנַאגיָיטָה.

רוּטָה היא סופרת, מבקרת תיאטרון ופעילה ציבורית מוכרת בבירת ליטא. מ־2012 היא עוסקת בפרויקטים של הנצחת השואה בליטא, בין היתר בפרויקט “להיות יהודי“, שבו תלמידי בית ספר “הופכים ליהודים“ לזמן קצוב, מבקרים בבית כנסת, לומדים על יהדות ושרים שירים יהודיים, ומסיימים בביקור באתרי גטו או בפונאר.

רוטה מודה בגלוי שבמשפחתה היו רוצחי־יהודים, ומכירה בנטייה הליטאית להתנכר לשואה משום שקרתה ל“זרים“. כך גם גדלה היא. היא “ליטאית מכובדת“ כי סבה נידון למאסר בגלל פעילויות אנטי־סובייטיות, וקפא למוות בגולאג של סטאלין. רוטה קראה את התיק הסודי שלו וגילתה ש“הוא היה חבר בוועדה שערכה רשימות של יהודים… כל עשרת היהודים שהופיעו ברשימה נלקחו (לאתר ההריגה)“. היה לה דוד שהיה “אדם נפלא ומכובד, קצין אמיתי“, תחת הכיבוש הגרמני הוא היה ראש המשטרה בפוניבז‘. משום מה הסובייטים תמיד חיפשו את הדוד. “עכשיו אני יודעת מה עשתה משטרת ליטא בזמן הכיבוש הגרמני ומדוע הסובייטים חיפשו את דוד אנטנאס בעקשנות כזאת“.

למרות כל זאת, הסטיגמות ועלילות השקר נגד היהודים מקננות גם בה. בדיאלוג ביניהם על האנטישמיות בליטא היא מעידה לתוּמה: “לרבים מחברי ולקרובי המשפחה שלי יש קצת דעות אנטישמיות. אני מבינה אותם. כולנו באנו מכפרים קטנים… עם דעות קדומות… לבני הדור שלי … כמעט לא היה סיכוי להיפגש עם (יהודים ליטאים), נציגים אמיתיים של המסורת הליטבקית, של עם הספר. רובם נספו… מי שפגשנו היו בעיקר יהודים סובייטים… (אנשים פשוטים ו)אנטיפטים ממוצא יהודי. היהודים האלה… חיזקו את התפיסה שלנו שיהודים וסובייטים הם היינו הך… אז איך אתה יכול לצפות מאיתנו שנחשוב אחרת על יהודים ושלא נהיה אנטישמים?“ (עמ‘ 86־85).

וכך גם בדיאלוג מאוחר יותר. כשאפרים מדבר על הקנאה ביהודים ועל כך ש“היהודים שילמו על הצלחתם… סיפורים רבים התהלכו על נדיבותם של החנוונים היהודים שהסכימו למכור לליטאים בהקפה…“, משיבה לו רוטה: “זה היה בליטא… הארץ שלנו… אז למה היהודים היו במצב כלכלי טוב יותר? (מדוע) לא אנחנו, האיכרים, הלווינו כסף ליהודים, אלא להיפך?… הם כנראה עשקו אותנו בשלב מסוים, ולכן היו עשירים מאיתנו… ככה נוצרו הניכור ולבסוף הנקמה“. אפרים: “ומה על (הכנסייה) שטענה שהיהודים ארורים? שהם רצחו את ישו?“. רוטה: “ברור שעשיתם את זה…שמעתי כומר אומר… שאלוהים תמיד מעניש את מי שבוגד בו…“ (עמ‘ 152־151).

שיחה תרבותית בין רוצח לקרבן

לפני תחילת המסע מנסים רוּטָה ואפרים “לברר אם המסע הזה אפשרי בכלל. האם אנחנו, אויבים בתחילת הדרך, נוכל לנהל שיחה תרבותית רגילה“. הדיאלוג ביניהם מסביר את תחושת האויבות ואת התהום שרובצת ביניהם. רוטה: “העם שלך נרצח בידי העם שלי, בידי ליטאים. אז אני מבינה ש… אנחנו בשבילך אויב. זה בלתי נמנע. אתה מייצג את הקורבנות, ואני את הרוצחים. (אבל) אני רואה ברוצחים ובצופים מן הצד בני אדם. אם אצא למסע עם האויב, ללא ספק אשתדל להבין מה קרה לעם שלי בימים ההם… הם לא היו מפלצות. מה הניע אותם לעשות מה שעשו?“

מעמדה זו של “אויבות“ רגשית, לאומית ותפיסתית הם יוצאים להתרשם מהמקומות ולדובב אנשים. העדויות בכתב ובעל פה הן עיקר הספר. רוטה לומדת את המסמכים ומנסה להבין מדוע הצעירים עשו מה שפקדו עליהם. אולי היו אנאלפביתים או “חסרי יכולת לחשוב במונחים של קריטריונים מוסריים?.. אני לא יכולה שלא לרחם על הבחורים האלה…“.

השניים עוברים ממקום למקום. 227 אתרי רצח יש בליטא, והם מבקרים בעשרות מהם. הסיור באתרים, הדיאלוגים ביניהם והעדויות במסמכים ובעל־פה ממחישים את הזוועה, שוברים בהדרגה את מחיצת הניכור של רוטה והופכים את ההיסטוריה למוחשית וקרובה יותר לרגשותיה, וגם מוכיחים את השותפות העמוקה של הליטאים בהשמדה. הם מספרים על השתתפותם של בני משפחה ושכנים בירי ביהודים. גברים מקומיים הגיעו כדי לירות בשכניהם היהודים (רוטה: “מי היו היורים?… ליטאים. כולם ליטאים“, משיבה האישה,  “הורי־בעלי היו באסם ההוא כשירו ביהודים. והם הכירו את היהודים האלה ואת הליטאים האלה…“).

העדויות במסמכים רובן של גברים, העדויות בעל־פה לרוב של נשים. אפילו אחרי עשרות שנים הן מחַיות את האירוע ומבהירות אותו, וכשמסתיימת פגישה – הן בוכות. לעיתים גם גברים מסכימים לדבר, מראים את המקומות, את אתרי הירי. גם הם מגיבים בהתרגשות, בשתיקה, בהסתלקות מהירה מהמקום. זה מזכיר את סרטו של קלוד לנצמן “שואה“.

דעת הקהל הליטאית מגיבה

למרות זאת רוטה לא משוכנעת באשמת הליטאים. זורוף מזכיר את ספרו של יאן גרוס “שכנים“, על הרציחות ביידוואבנה שהכניס את פולין לטראומה, “ כל הארץ היא יידוואבנה אחת גדולה, ו(הליטאים) עדיין לא בטראומה…“. אבל רוטה עוד מתווכחת: “אני לא מאמינה שזאת הייתה תופעה נפוצה כל כך. אף פעם לא שמעתי מהקרובים שלי על מאורעות כאלה…“.

אך כשמצטרפות עוד ועוד עדויות, רוטה מפנימה סוף־סוף את העובדות ומזדעזעת: “(מה שמזעזע אותי) הוא האדישות המוחלטת. גופות של בני אדם, עצמות, גולגלות מכוסות… ולאף אחד אין בעיה עם זה… איש לא מטפל בקברים. המסר הוא שמותם לא חשוב… יהודי? מי, מתי? 300 ילדים קבורים כאן. אז מה?“.

הספר “מסע עם האויב“ מרשים בגודש המסמכים והעובדות שבו ובמבנהו המגוון; ביובש הדיווחי של מסמכי העדות מול תוכנם המזעזע, בסצנות קורעות הלב של אתרי הרצח ובעימות החי עם ליטאית טיפוסית ושוחרת־טוב, שעדיין – כמו רוב בני עמה – האנטישמיות זורמת בדמה והיא מסרבת להכיר בעובדות כמעט עד סוף המסע.

כמו ספרו של יאן גרוס שערער את תחושת חוסר האשמה בציבור הפולני, גם “מסע עם האויב“, או כשמו בליטאית, “אנשינו“, הצליח ללכוד את תשומת הלב בדעת הקהל הליטאית ועורר דיון ער ותגובות. גם כאן הוכח שהליטאים רצחו את שכניהם היהודים שלצדם חיו ואותם הכירו. התהליך שעברו שני ה“אויבים“ במסעם היה מרתק, וכמוהו גם “אנשינו“ עורר כנראה משהו בציבור הליטאי. אחרי 75 שנה “ארצי פרצה סוף־סוף בבכי…“.

האזן לדבריו של אפרים זורוף באתר Times of Israel

 

פשעי השואה בליטא: שינוי הגישה עשוי לבוא מהמדינה עצמה/ אפרים זורוף 25/9/18

מחרתיים יצוין בליטא יום הזיכרון הליטאי לשואה. במדינה שבה נרצחו היהודים בשיעור הגבוה ביותר בקרב הקהילות הגדולות ביבשת, יש חשיבות רבה לאירוע הזה, ובמיוחד לנוכח התפקיד החשוב שהיה למשתפי פעולה מקומיים ברצח. הבחירה ב־23 בספטמבר, יום פינוי גטו וילנה ב־1943, משקפת את האמביוולנטיות הליטאית בנוגע לשואה בארצם. מצד אחד העדיפו תאריך הקשור לאירוע שהתרחש בליטא, אך בחרו במאורע שעשו בעיקר הגרמנים. התפקיד שמילאו המקומיים בפינוי הגטו היה שולי, בניגוד למה שהתרחש עד אז בעת הכיבוש הנאצי.

מאז שקיבלה עצמאות, ליטא אינה מוכנה להתמודד עם עברה בשואה ועם התפקיד הקריטי שמילאו בה משתפי פעולה מקומיים מכל רובדי החברה הליטאית. היא אמנם אינה מכחישה את השואה, אך בנרטיב הליטאי, האחראים לטרגדיה היו הגרמנים והאוסטרים. רק אם לוחצים עליהם, הם יודו שבין הרוצחים היו כמה ליטאים פרימיטיביים.

מבחינה מעשית השקרים על השואה באים לידי ביטוי בחמישה תחומים. 1. ייחוס ההשמדה כמעט בלעדית לנאצים; 2. הגדרת פשעי הקומוניסטים כרצח־עם וכשווים לפשעי הנאצים, טענה שיוצרת סימטריה מזויפת בין פשעים שעשו יהודים בשירות הקומוניסטים ובין פשעים שנעשו בשואה נגד היהודים. מהלך כזה הופך מדינה של רוצחים למדינה של קורבנות. בד בבד עומדים הליטאים בראש ניסיון לשכנע את האירופים לקבוע יום זיכרון משותף לכל קורבנות המשטרים הטוטליטריים, מה שיפגע קשות בייחודה של השואה ויגרום בסופו של דבר לביטול יום הזיכרון הבינלאומי לשואה; 3. הפיכת מנהיגי המאבק נגד הסובייטים לאחר מלחמת העולם השנייה לגיבורים לאומיים, והתעלמות מפשעים שפשעו נגד יהודים בשואה; 4. כישלון מוחלט בהעמדת פושעים נאצים מקומיים לדין; 5. כמחצית מאתרי הרצח אינם מוגנים כאתרים היסטוריים בעלי חשיבות לאומית, ובעת האחרונה שניים אפילו הופרטו, ובאחד מתקיימות פעולות בידור לא מתאימות.

בנסיבות אלה, היו תקוות שבביקורו של ראש הממשלה נתניהו בווילנה בחודש שעבר הוא ינסה להעלות בפני הליטאים את הנושאים כדי לגבש פתרונות. הרי נתניהו הצהיר במרוצת המשבר עם הפולנים ש״ישראל לא תסבול עיוות השואה״, והנה הוא מצא את עצמו באותו מצב עם מארחיו הליטאים. לצערנו, נתניהו נתן פרס לליטאים ולא הסתפק בהימנעות ממתיחת ביקורת על המנהיגים בווילנה, ואף הוסיף חטא על פשע כששיבח אותם על הנצחת קורבנות השואה, כנראה בניסיון שווא לקושש קולות ותמיכה באגף מזרח אירופה של האיחוד האירופי.

למרבה ההפתעה, ישועה חשובה הגיעה מיד אחרי ביקורו של ביבי בליטא מכיוון לגמרי בלתי צפוי. ביכולתה של הישועה הזאת להטיל צל כבד על אירועי יום הזיכרון לשואה בליטא השנה. מדובר במאמר בניו־יורק טיימס, שחשף מחקר של נכדת גיבור מאבק הליטאים נגד הסובייטים, יונאס נורייקה, שנתפס בידי הקג"ב והוצא להורג ב־1947.

מתברר שסילביה פוטי, עיתונאית ליטאית־אמריקנית שחיה בשיקגו, נכדתו של נורייקה, חשפה שסבה מילא תפקיד חשוב ברצח ושוד של יהודים בתקופת השואה. העובדה הזאת עצמה אינה יוצאת דופן במדינה שבה היו כל כך הרבה משתפי פעולה עם הנאצים, אבל מדובר באחד מהגיבורים המעוטרים ביותר בליטא. יש בית ספר על שמו בעיירת הולדתו ושלט לזכרו בספריית האקדמיה הליטאית למדעים בווילנה.

בעבר התגובה הליטאית לביקורת על כישלונם להתמודד עם עברם הייתה שהכול מבוסס על תעמולה רוסית – אבל עכשיו האמת יוצאת מליטאית בת למשפחה פטריוטית. השנה יש תקווה שבעתיד הנראה לעין לא נזדקק לחסדי ראש ממשלת ישראל, ושהשינוי יבוא מהליטאים עצמם.

צרו איתנו קשר:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

למכתבים: ת.ד. 1005, רמת השרון, 4711001 טלפון 5616706 03
vilna.association@gmail.com

הפייסבוק שלנו

שינוי גודל גופנים
ניגודיות