אחרי המלחמה

וילנה שוחררה על ידי הצבא האדום ב-12 ביולי 1944. בעיר נקבצו כ-6,000 ניצולים מהסביבה ומהיערות.

בשנות ה- 50 של המאה הקודם, אחרי השואה והמלחמה, אחרי חלוקת אירופה מחדש, מנהיגות פולין פיתחה תלות בברה"מ. המנהיג והרפורמטור הגדול ולדיסלב גומולקה, בין היתר, יצר הזדמנות ליהודים לעלות לישראל . שינוי זה איפשר הגירה (רפטריאציה) של אזרחי ברית המועצות, ילידי פולין ל"מולדתם". כאשר נודעה עובדה זו ליהדות בבריה"מ, יהודים ברפובליקות השונות, כולל ליטא, ניסו להגיע לישראל דרך פולין. כ 30,000 יהודים (רובם מליטא ומוילנה) ניצלו הזדמנות זו ועזבו את ברית המועצות. מתוכם כ 20,000 עלו לארץ.

בסוף שנות ה-60  גברו רדיפות היהודים. עם גידול מספר היהודים שקיבלו אשרות יציאה, הקשיחו שילטונות ברית המועצות את היחס כלפי הקהילה היהודית והפסיקו מתן אשרות יציאה. בין אלה שהצליחו לעלות היתה נחמה ליפשיץ, זמרת מיקצועית, שהיוותה את סמל המאבק של יהדות ליטא למען המורשת ולמען העלייה החופשית. נחמה היתה פה ליהדות הדממה ולא פעם היא פעלה תוך סיכון לעצמה.

מאבקם של פעילי העלייה נשא פרי. בשנות ה-70 עלו ארצה מבריה"מ כ-180 אלף יהודים וביניהם כמה עשרות אלפים מליטא.

היחסים הדיפלומטיים בין בריה"מ לישראל נותקו ב 1967, אך הגישה האנטישמית של המשטר הקומוניסטי החלה עוד לפני הניתוק ואף גברה אחריו. הדבר התבטא בקיומם של משפטים נגד יהודים. העילה היתה "ניהול תעמולה אנטי סובייטית". הרדיפה הגיעה לשיא כאשר קבוצת יהודים מלנינגרד וריגה ניסתה לחטוף מטוס נוסעים. הם נתפסו והועמדו לדין. רובם נשלחו למאסר של כמה שנים. שניים מהם, מארק דימשיץ ואדוארד קוזנצוב, נידונו לעונש מוות ואולם גזר הדין לא בוצע בהתערבותה של גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל דאז. מעניין לציין שבמספר ערים סוביטיות  היו משפטים נגד יהודים, אך בליטא, למרות הפעילות הציונית, לא היה אף משפט. נודע שמנהיג ליטא  אנטנס סנצ'קוס הכריז "כל עוד אני עומד בראש הרפובליקה הזאת-לא יהיו משפטים נגד יהודים".

היהודים בליטא ,לרבות בווילנה, אמנם נעצרו בשל פעילותם הציונית, אך בכל פעם רק לשבועים או לחילופין הושמו במעצר מינהלי. בליטא היהודים למדו עברית, קיימו סמינרים למסורבי עליה-למרות הסכנה בדבר! האנשים פוטרו מעבודותיהם ונזרקו מהאוניברסיטאות.

ב- 1956 נוצרה הזדמנות בווילנה להקים תיאטרון ולהקה יהודיים והם הפכו למרכז של החיים היהודיים בווילנה, קובנה והסביבה. במילים אחרות- אנו לא נרתענו והצלחנו לא רק לשמר את התרבות היהודית אלא גם להביא את מה שיצרנו שם לישראל ולמזג את זה עם התרבות הישראלית. הלהקה קיבלה את השם "אנחנו כאן"-(המנון הפרטיזנים "מיר זאינן דו"). חברי הלהקה בווילנה חיפשו קשר למסורת וסממנים של זהות עצמית שנמנעו מהם על ידי השילטונות. ההצלחה של הלהקה היתה מרעישה. הקהל באולמות מלאים יצא מגידרו מהתרגשות ומהתלהבות. היתה בכך הוכחה ברורה וחד משמעית לגבי עומק כמיהתו של הציבור היהודי למילה, שירה ולריקוד יהודיים. על הבימה היו 120 משתתפים. כל זה במקביל למאבק קשה לקיום הלהקה. הרגשנו שאנו מקור השראה לנוער יהודי ברחבי כל בריה"מ. זה היה ביטוי ברור לשאיפות הלאומיות, מה שנהפך לתנועת "שלח את עמי". התנועה הזאת צברה תנופה וזכתה לתמיכה בינלאומית. חברי הלהקה היהודית בווילנה היו בין הראשונים לעלות. זמן קצר אחרי הגעתם לישראל הם, יחד עם עולים מערים אחרות, הקימו מחדש את הלהקה בשם העברי "אנחנו כאן". הקונצרט הראשון היה ב-1972 בהיכל התרבות בתל-אביב בנוכחותה של ראש הממשלה דאז גולדה מאיר. אחרי זה זמרים, מוזיקאים ורקדנים צעירים תפסו את מקומם של הוותיקים. דור הולך ודור בא!!!

אין זה אלא טבעי לסיים בדברי המייסדים-" יש ששואלים מהי ציונות בימינו. בשבילי להקת "אנחנו כאן" היא חלום ציוני שהתגשם. ראשיתו במחתרת ובחתירה אל ארץ מולדת והמשכו במימוש ערכים יהודיים וציוניים של קיבוץ גלויות וייצוג כל העדות, במפעל תרבותי שכבר נמשך יותר מ60 שנה, אך ברעננות שחוזה לו עוד שנים רבות".

אנו צריכים לדעת-המאבק הזה יזכר לתמיד. לא נשכח את אלה שניהלו מסע ארוך ומתיש למען העם היהודי. יהדות בריה"מ בכלל ויהדות ליטא בפרט הן חלק בלתי נפרד מנצחון הרוח והאומץ על הרודפים אותנו. (כתב: שמואל בן-צבי)

ב-1959 נמנו בווילנה 16,354 יהודים, שהיוו כ-7 אחוזים מאוכלוסיית העיר. 326 מהם הצהירו על יידיש כשפת אמם .ב-1970 עלה מספרם בהרבה. בעיר נותר בית כנסת אחד, בו ביקרו בדרך כלל רק יהודים מבוגרים. רק בחגים, ובמיוחד בשמחת תורה, התאספו בו מאות יהודים, כולל צעירים. אחרי מלחמת ששת הימים גברה ההזדהות עם מדינת ישראל, ונהייתה גלוייה יותר, בייחוד בקרב הצעירים. היהודים מווילנה השתתפו במחאה נגד המדיניות הרשמית נגד יהודים ונגד ישראל, ובייחוד נגד הסירוב לאפשר להם לעלות לישראל.

חידוש החיים היהודים בווילנה

ליטא קיבלה עצמאות ב-1990. עד אז, תחת שלטון סובייטי, לא הייתה בליטא קהילה יהודית מאורגנת. רק ב-1989 נוסד איגוד לתרבות יהודי ליטא, צעד ראשון לקראת הקמת קהילה יהודית חדשה. בראש האיגוד עמד הסופר גריגורי קנוביץ,  מראשי המאבק ליציאת היהודים מברית המועצות. האיגוד הפך רשמית לקהילה היהודית החדשה של ליטא בנובמבר 1991. בראש הקהילה עומדת מועצה שנבחרת על ידי ועד, שאחראי גם לבחירת יו"ר הקהילה. ב-1997 חיו בליטא על פי ההערכה כ-6,000 יהודים, רובם בווילנה.

פעילות תרבותית

הפעילות התרבותית בקהילה היהודית מוקדשת בעיקר לשימור הזהות הלאומית היהודית, ולימוד המורשת היהודית. הקהילה מקיימת מפגשים, הרצאות ותערוכות במגוון נושאים, כולל מדינת ישראל וחגי ישראל. בעדיפות עליונה עדיין עומד נושא הנצחתם של קורבנות השואה. ברחבי ליטא ישנם כ-200 אתרי רצח המונים שיש לטפל בהם. בכל שנה, ב-23 בספטמבר, חל יום הזיכרון לשואה בליטא. ביום זה נערכים טקסי זיכרון במבצר התשיעי בקובנה ובפונאר, בהם התרחשו הרציחות הנוראות ביותר.

במוזיאון הלאומי של הגאון מווילנה, שנוסד ב-1989, יש תערוכה קבועה בנושא השואה, וכן תערוכות מתחלפות במגוון נושאים, ביניהם "היהודים בליטא במלחמה נגד הנאציזם", שנפתחה ב-2000, לציון 55 שנים לניצחון על הנאצים. לאחרונה יצא לאור ספר חדש ובו רשימת שמותיהם של אסירי גטו וילנה.

בווילנה פועלים מוסדות תרבות יהודיים, ביניהם מועדון התרבות, שמושך אליו קהל רב, גם לא-יהודי, מועדון "אילן" לילדים ולנוער, ומועדון הקשישים "אבי מען זייט זיך". הקהילה מוציאה לאור את "ירושלים דליטא", כתב-עת בארבע שפות (יידיש, ליטאית, אנגלית ורוסית), ובו דיווחים מחיי הקהילה, בדגש מיוחד על היבטים תרבותיים.

חינוך

כיום שוב פועלים בתי ספר יהודיים בווילנה, ביניהם בית הספר הממלכתי "שלום עליכם", בו לומדים כ-200 תלמידים. תכנית הלימודים כוללת, בנוסף ללימודים כלליים, עברית, תנ"ך, ותולדות עם ישראל. קהילת חב"ד בווילנה מפעילה בית ספר פרטי.

סעד ורווחה

הקהילה היהודית מפעילה מערכת רווחה קהילתית כוללת, לתמיכה בנזקקים, בעיקר גמלאים בודדים, שקרוביהם היגרו למקומות אחרים, או שנפגעו קשות מהמשבר הכלכלי שפקד את ליטא אחרי התמוטטות ברית המועצות. תכנית הרווחה כוללת חלוקת מזון, בגדים, הקצבה, סיוע בטיפול רפואי, שירותים שונים כגון ניקיון, כביסה, ועוד. במימון התכנית מסייעים בנדיבות ארגונים יהודים שונים, בייחוד ה"ג'וינט", וכן תורמים פרטיים.

מקור: אתר בית התפוצות

ליטווקים בזמן הסובייטי עדותה של רוזה ליטאי / כתיבה ועריכה: מאיר לפיד בנו של מרדכי לפיד (מאריק בלום) הי"ד

כדי להבין את חיי יהדות ליטא בזמן הסובייטי יש לדעת את ההיסטוריה של מאות השנים של חיי היהודים קודם לכן, בארץ הליטאים.

במאמר זה, לא ניכנס לכל מאות השנים של ההיסטוריה של יהדות ליטא אלא רק אל הזמן שבין מלחמת העולם הראשונה עד שנה לפני מלחמת העולם השניה, ולאחר מיכן מזמן ה'פרסטרויקה' (סוף שנות ה 90) והלאה, שנים בהן הייתה ליטא שוב עצמאית. הייתי רוצה להיעזר בקטע מתוך הנאום של נחמה ליפשיץ, בסמינר בשפה הרוסית שהוקדש לזכר שאול אביגור – מראשי ה"הגנה" וראש המוסד לעליה ב', ומי שהקים את לשכת הקשר. הסמינר התקיים באוניברסיטת בן גוריון בנגב בתמיכת האוניברסיטה העברית ולשכת הקשר ב 11 לינואר 1979 בישראל. וכך היו דבריה של אמי:

"בליטא, בה נולדתי וגדלתי, התרבות היהודית נהנתה מאוטונומיה מלאה. מרגע לידתו ואפילו באופן בלתי מודע לחלוטין, הילד היהודי נשם יידישקאייט (יהדות). בבית, בגן ילדים, בתנועות הנוער, בחיי הקהילה, נשמנו יידישקאייט ותרבות יהודית באופן פשוט וטבעי, ממש כמו לנשום אויר. גדלנו לשתי שפות-אם, האחת, יידיש, שפה חיה בת כאלף שנים, והשניה, עברית, שפתם העתיקה של אבותינו... שתי שפות שגדלנו עליהן, ושתיהן קרובות ללב...

אברהם, יצחק, יעקב, שרה, רבקה, ורחל ולאה – לא היו עבורנו רק דמויות היסטוריות – אלא נוכחו בחיינו כאבותינו ממש. ידענו לבטח איפה הם חיו, איך הם חיו, ומה היתה מהות חייהם. בדיוק כפי שיצור חי אינו נותן את דעתו על דרך נשימתו, הליכתו, ראייתו, על איך הוא שומע, צוחק ובוכה, כך איש מאיתנו לא נתן את דעתו על כך שכל סביבתנו הינה יהודית. כך חיינו כולנו וכך חייתי אני. לא העמקנו בחיפוש שורשינו כפי שכל כך אופנתי לעשות היום. היינו כענפים על  עץ עתיק ואיתן.

למי היה עניין להתבונן ב"שורשים"? פשוט צמחנו ושאפנו מעלה.

תרבותו של עם אינה נוצרת ביום אחד, לא בשנה אחת ואף לא במאה אחת – על אחת כמה וכמה זאת של עמנו, אשר התפזר בעולם כולו ומורכב מקהילות שונות. זרע, חבוי עמוק, ושמור בחרדת קודש בתוך כל אחד מאיתנו, זרע המאחד את כולנו – זרע אשר הינו אחד ויחיד! מורשת אבותינו לפני הגלות וחורבן בית המקדש, ועכשיו - מדינת ישראל. גורל משותף ומיסטי אופף את כולנו.

כיצד ניתן להקנות לדור הצעיר שלנו - שיש לו במה להתגאות -  את היופי והעומק שביהדות וביצירה היהודית, כיצד להעביר להם את המסר?

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי

ולשאלת ה"דגשים" – חשוב לא רק "איך נשיר" אלא הייתי אומרת "איך ומה נשיר". במה ואיך נשיר היום, תלוי מה ואיך, ויתכן אף היכן – נשיר בעוד 20, 50 ו 100 שנים...

הכרחי למצוא את התשובה, הכרחי ליצור את האווירה, את הקרקע, ואת הדרך להגיע לשורשים... הדרך לנשום ולצמוח...

כי איך ניתן לשרוד ללא אוויר וללא שורשים?"

מכאן אנו יכולים ללמוד כיצד ומדוע פרחה כל כך, ונשתמרה, התרבות היהודית בגטאות וילנה, קובנה ואחרים. וכיצד למרות מוראות (פחד) המשטר, ולמרות התנאים הבלתי נסבלים בהם היה שרוי עמנו, השכילו היהודים ליצור ביטוי פנימי באמצעות הכלים התרבותיים, מסר אשר יגבר על כל המגבלות והצנזורה של האויב גם בזמנים הקשים ביותר.

היטלר ימ"ש, רצה להשמיד אותנו פיזית, סטאלין והמשטר הסובייטי רצו לרצוח את נשמתנו. זה וגם זה לא יכלו לעם ישראל.

אחרי חורבן השואה, נותרו רק אחוזים בודדים מיהדות ליטא המפוארת אשר שרדו בליטא, אליהם נוספו אלו שהצליחו לברוח מליטא עוד טרם החורבן וחזרו לביתם אחרי המלחמה, וכן אלו ששרדו את מחנות ההשמדה וחשבו שאולי נשאר בחיים מישהו מבני משפחתם בליטא, כל אלו החלו לבנות ביחד מחדש את חייהם בליטא. אחרים ברחו מן המחנות היישר לעולם החופשי ולישראל, ולא שבו לליטא.

בשנות ה 40 המאוחרות (משנת 1945 ואילך) היו בליטא התארגנויות יהודיות שונות לבריחה לעולם החופשי. פעולות אלה לעיתים הצליחו אך לעיתים היוזמים נחשפו ונתפסו. היה אפילו מקרה, דומני בשנת 1945, שקבוצת יהודים תכננה לגנוב מטוס אך התארגנות זו נחשפה, ואותם היהודים נתפסו והוגלו לסיביר. בתום תקופת ההגליה לסיביר של אותה ההתארגנות, אחת המשפחות שהייתה מיודדת עם משפחתי משפחת ליפשיץ, חזרו ועלו לאחר מיכן ארצה עוד לפנינו, לחיפה, חיהל'ה ומשה, שאינני זוכרת את שם משפחתם, ביחד עם בנותיהם רינה ואנטה, ואשר מהם בעצם למדתי על סיפור זה של ניסיון חטיפת המטוס.

תנועת "הבריחה" (לא רק מליטא) החלה באופן ספונטני, ולאחר מכן התחברה ואורגנה בסיוע "ההגנה" והפכה לאחד הגורמים החשובים במפעל ההעפלה ובמאבק להקמתה של מדינת ישראל.

אך אפילו שהיינו כל כך מעטים בליטא, האבות שלנו היו ה"ענפים" שעליהם יכולנו לצמוח, כמו שכתבה אמי.

אחרי מות סטאלין ימ"ש, כרושצ'וב שיחרר את כל אסירי סטאלין. כמו כל האסירים גם היהודים שביניהם, שבו למקומותיהם בכל רחבי ברית המועצות כמו גם לליטא. ביניהם ניתן למנות את המשורר העברי אסיר ציון יחזקאל פולרביץ' שכתב את המנון אסירי ציון בסיביר "הי פנו דרך לי" (שיר שאמי נחמה ליפשיץ שרה בסתר בברית המועצות, ובגלוי בארץ). בהמשך עלה פולרביץ' עם משפחתו ארצה בעזרת חברו מנחם בגין (לימים ראש הממשלה), ובנו סגן ד"ר שב"י מאור פולרביץ' (שנקרא על שם עולה הגרדום שלמה בן יוסף) אשר לימים היה בין נעדרי צוללת דקר. כאן אולי חשוב לציין מבחינה היסטורית שבאורח אבסורדי ההגליה לסיביר בשנות ה 40 עבור היהודים, בעצם הייתה כאילו "ברכה", בכך שלמעשה במהלך הגלייתם בידי הסובייטים, ניצלו מציפורני הנאצים ועוזריהם ימ"ש.

הנאצים הרסו את בית הכנסת הגדול בווילנה, חלקית. הסובייטים, שחזרו וכבשו את ליטא בסתיו 1944, השלימו את המלאכה הבזויה בשנות ה 50 המוקדמות ופוצצו את בית הכנסת... יש לציין כי בית הכנסת היה המקום היחידי בעיר העתיקה של וילנה שלא שוקם ושופץ. על חורבותיו של בית הכנסת נבנה בשנות החמישים גן ילדים. ניתן לראות עד עצם היום הזה את אזור בית הכנסת כמו כתם בתוך הארכיטקטורה של העיר העתיקה של וילנה. אחד מזכרונות הילדות העצובים הצרובים בזכרוני בשנות החמישים המוקדמות היה כאשר אמי בוכה ומספרת לי שהיום פוצצו את בית הכנסת הגדול...

בעיני, הכתם הארכיטקטוני הזה אין כמוהו כדי להמחיש את הזעקה האילמת של כל היהודים שנרצחו ונעלמו כמו בית הכנסת הגדול... ליטא ללא יהודים... ואולי כאן מקום לומר שגם בתהליך השחזור והשיקום של המקומות היהודיים, חשוב לתת ביטוי גם לתהליך הנוראי של ההשמדה. ופירוש הדבר למצוא דרך להשאיר חללים אילמים... חללים שיהיו משולבים בתוך תוכנית השיקום... ואולי כמו שאנו משאירים בכל בית חדש 'אמה על אמה' של טיח לא מוגמר לזכר חורבן בית מקדשנו כך גם כאן מקום להשאיר 'זכר לחורבן', חורבן היהדות של ירושלים דליטא...

מכל עשרות, ואפילו מאות בתי הכנסת שהיו בליטא לפני מלחמת העולם השניה, נשארו רק שניים... האחד בוילנה והאחר בקובנה. החזן של בית הכנסת בקובנה היה יעקב ירמולובסקי (אביו של בעלה של אחות של אמי) שבהיותי בבית הספר היסודי זכיתי לשמוע את תפילת 'כל נדרי' שלו. אחרי שליטא הכריזה על עצמאות (בשנות ה 90), התווסף בווילנה בית כנסת נוסף של חב"ד.

באותה התקופה התגוררו בליטא, סופרים, מלחינים ואנשי תרבות מן העבר אשר שרדו את כל המאורעות והזוועות הללו, אך כמו בגטו גם במציאות הסובייטית החדשה, ועם כל הסכנה שבכך הם לא יכלו שלא להמשיך ליצור. העברית הייתה לשפה אסורה, היידיש גם כן לא הייתה לגיטימית ביותר מבחינת השלטונות, בתי החינוך היהודיים נסגרו ע"י השילטונות אך למרות הכל התרחשו דברים.

נחמה לפשיץ הופיעה ביחד עם אינו טופר בתכנית ביידיש, ולאחר שהוא נסע לפולניה, המשיכה נחמה לשיר ביידיש, ובין השורות גם הייתה מכניסה עברית, למשל שיר תפילה "אלי אלי למה עזבתני?" ובתוכו "שמע ישראל". מעניין לציין שהצנזור הסובייטי בחר לתרגם זאת כ"שמע (אותי מדינת) ישראל" ועל כך אמרה נחמה לחוקר הק.ג.ב. באחת מחקירותיה, שהמתורגמנים שלכם לא הכי מקצועיים...

נחמה ליפשיץ שהייתה סולנית בפילהרמונית הליטאית הצליחה לבטא בשירתה כל מה שחשבו וחשו מאזיניה אשר נשללה מהם הזכות לזהות יהודית. היא הפכה לסמל המחאה של יהדות הדממה, סמל לתחיית הציונות בבריה"מ.

בדרך כלל לנחמה היו שני סוגי הופעות: האחד לקהל הרחב, והשני רק לחברים, לא מעל במה אלא ביערות, בתי מלון, ובמפגשים שהיו לעיתים בסתר (למרות שהיה ברור שהק.ג.ב. ידע על ה"סתר" הזה...).

בזכות פעילות זאת ליטא הפכה לאחד המרכזים הציוניים החשובים גם עבור רבים מרחבי רפובליקות ברית המועצות האחרות. ולמשל בריגה מרדכי לפיד (מאריק בלום) הי"ד, ארגן קבוצה של נוער שהייתה נוסעת על מנת ללוות את נחמה בכל הרפובליקות הבלטיות, וכך דרך הקונצרטים של נחמה והפעילות סביבם, נוצר קשר בין כלל הנוער הציוני במקומות אלו. כמובן שכדי להשתתף בקונצרטים, שהיו מלאים מפה לפה, היה צורך לדאוג לכרטיסים לכל אותו הנוער, ולכך דאגה נחמה.

יוסף קוטלר, הירש אשרוביץ' ואחרים, היו כותבים ביידיש אשר תורגמה גם לרוסית ולליטאית. יצחק מראס ה"טרובאדור של השואה" אשר ניצל על ידי משפחה ליטאית, התחיל לכתוב ספרים על אודות השואה. במקביל אליו כתב גם הסופר גריגורי קנוביץ' על יהדות ליטא במאה העשרים ברוסית. הצייר רפאל חוולס צייר את וילנה שאיננה עוד...

הייתה לנו בווילנה הסופרת מאשה רולניק (מאריה רולניקאיתה) או בכינויה 'אנה פראנק הווילנאית' ששרדה את השואה בגטו וילנה ובמחנות שטרסהוף ושטוטהוף, ובהם כתבה ביידיש את היומן "אני חייבת לספר". היא עצמה תרגמה את היומן לליטאית, וכך הצליחה להוציא את העדות המצמררת והחשובה הזו לאור ב 1963 בווילנה. לאחר מיכן ב 1965 הוציאה לאור את המקור ביידיש וגם בתרגום לרוסית.

בשנות המלחמה הייתה מאשה במחתרת, ואפילו הייתה היא זו שכתבה את ה"הימנון של שטרסהוף" שהפך להיות אחד השירים המרכזיים של לוחמי ההתנגדות נגד הנאצים ימ"ש. אחרי המלחמה מונתה לתפקידים בכירים בפילהרמונית הליטאית ובממשל הליטאי בתחום התרבות, הספרות והוצאה לאור של עלוני פרסום של הפילהרמונית הליטאית. מתוקף תפקידה זה, היה לה קשר לצנזורה, ולכן יכולה הייתה לסייע, ואכן סייעה לאמי להכניס לפרוגרמה של הקונצרטים שלה שירים כמו 'אלי אלי' ואחרים, וזאת באמצעות הסברים על השירים, באופן שהיו נותנים משמעות אחרת לתוכן השירים, וכך מאפשרים את אישור הצנזורה. ב 1964 בעקבות חתונתה עברה ללנינגרד ושם נפטרה ב 2016 בגיל 88.

מאשה רולניקאיתה הייתה סופרת נערצת. בספר הזיכרונות שלה כתבה סיפור שהקדישה לאמי נחמה ליפשיץ. היא כתבה כיצד הצליחו להערים על הצנזורה ולהעביר את השיר "אלי אלי" עם הפסוק "שמע ישראל" שבתוכו... וכך סיפרה: לאחד הקונצרטים של אמא הן שתיהן הזמינו את שר התרבות דאז באנאיתיס לבוא להופעה. השר נענה להזמנתן, ולאחרי הקונצרט, ביקשה מאשה מן השר לתת את אישורו לשיר נוסף ברפרטואר – את השיר "אלי אלי" – תוך הצגת שיר זה כאילו השיר הוא כנגד פוגרומים בתקופת רוסיה הצארית.

השר חתם וזאת אפילו שמאשה הבינה שברור לשר שמשמעותו של השיר היא אחרת... מאשה באה אל אמי עם האישור בידיה כשפניה אדומות לגמרי ממבוכה ומבושה על ה"שקר"... אך כשהיא מרוצה מן התוצאה... את אותו הסיפור ספרה לי גם אמי, והן שתיהן גם נזכרו בכך ביום הולדתה ה 85 של אמי. ביום ההולדת צלצלה מאשה מ'פיטר' (סאן-פטרבורג/לנינגרד) כדי לברך אותה, ואז שאלה מאשה את אמי האם את זוכרת את 'אלי אלי'...? ושתיהן פרצו בצחוק...

אולי כאן מקום לציין זיכרון ילדות שלי ממאריה רולניקאיתה (ובשבילי 'דודה מאשה') שכשהייתי קטנה, בזמן שאמי הייתה באה לעסוק בענייניה בפילהרמוניה, הייתה 'דודה מאשה' שומרת עליי, ואז הייתה נוהגת לתת לי לשחק במכונת הכתיבה שהייתה לה במשרד שלה מתוקף תפקידה... וזאת בזמן שתחת המשטר הסובייטי אסור היה להחזיק מכונת כתיבה אלא באישור השלטונות, מחשש שידפיסו משהו כנגד הממשל...

אמנים אחרים גם הם נתנו ביטוי ל'יידישקייט' (יהדות), וגם לאומנות 'אוניברסאלית'. בתמיכת הממשל הליטאי דאז ובעזרתה של אשתו היהודיה של אנטאנאס סנייצ'קוס – ראש המפלגה הקומוניסטית בליטא, הוציאו בין היתר אפילו א'-ב' ביידיש, הקימו תיאטרון, מקהלה יהודית וקבוצות מחול בווילנה וגם בקובנה. חשוב בהקשר זה לזכור את שמותיהם של מקימי הלהקות. בקובנה, חיים סוראסקי ומשפחת סייביץ', חסיה קוטלר ואחרים. בווילנה, בערל צסרק'ס, מארק מויזס ומישה פיאנקו, ואליהם הצטרפו זינה וגרישה שרפשטיין וילדיהם, מאריק ברודניא (שהיה שותף של אמי בפעילות חשאית למען התרבות היהודית בברית המועצות), הבמאי ליאוניד לורייא, המנצח על תזמורת כלי הפריטה – שלוי'מה מאירוביץ', שאול בלכרוביץ וילדיו – עליזה ומישה, שרה סטרימלינג ואחרים שגם הם היו חלק מהמהלך היהודי-תרבותי הזה.

כמו שאול בלכרוביץ' כך גם אחרים הביאו את ילדיהם, ואליהם הצטרפו חבריהם, וכך נוצרו תיאטרון, להקת מחול, מקהלה ותזמורת. בין המצטרפים ניתן למנות גם את בוריס גרשוני; בני גלזר(גל); אינה קפלן; שמואל בן צבי (שבא בעקבות אביו) ואחרים.

להקות אלו הופיעו לא רק בליטא אלא גם בריגה, קישינייב, לנינגרד, מינסק, והביאו איתם את היידישקייט (יהדות) שכולם היו כל כך צמאים לו. מהנסיעות וההופעות הללו אפילו נוצרו זוגות וחתונות, וכמובן בסיס לקשרים ציוניים... ובעצם, התהליך התרבותי הוביל להצטרפות של קבוצות ומעגלים הולכים ומתרחבים לתנועה הציונית המתחדשת לאחר מות סטאלין ימ"ש.

עם הזמן הסובייטים התחילו לנצל ביטויים תרבותיים אלה כפרופוגאנדה סובייטית, וכהוכחה כביכול לקיום חופש תרבות יהודית שכביכול מתקיים תחת המשטר הסובייטי. דבר זה הוביל לפיצול בין היהודים שהיו חלק מקבוצות אלה, ורוב גדול מהם שכלל את רוב המייסדים והגרעין הראשוני, עלו ארצה בשנות       ה -70', וכאן בארץ המשיכו והקימו את להקת "אנחנו כאן!". אלו מהם שנשארו המשיכו את ההופעות בליטא.

אני רוצה לספר כיצד באותה התקופה הנוער היהודי התמודד עם אנטישמיות. בקובנה הנוער היהודי למד איגרוף ובווילנה למדו יותר היאבקות. גם בווילנה וגם בקובנה הגיעו להישגים טובים בתחרויות המקומיות וגם האיזוריות ברפובליקות הבלטיות. בהיותי כבת 12 הייתי עם אמא בפאלאנגה, עיירת קייט נופש בליטא שאליה היו מגיעים יהודים רבים מליטא וגם מרוסיה ומרחבי ברית המועצות. עובדה זאת הכעיסה את האנטישמים המקומיים, והנוער המקומי התחיל להתנכל לכל אחד שהיה נראה להם כיהודי, וכל זאת בתמיכה לא רשמית של משטרת העיירה פאלאנגה...

בתגובה, הנוער היהודי התארגן להגנה עצמית עד להפסקת הפרובוקציות האנטישמיות המקומיות. העובדה שרבים מהיהודים התמחו בענפי האיגרוף וההיאבקות, סייעה לנוער היהודי לשים קץ לתופעות אלה. זכור לי מקרה שבו הגיע אל השכנים שלנו נער רוסי כבן 15 שהתברר שדקרו אותו עם סכין משום שהיה שחרחר ונראה היה בעיניהם כיהודי. למזלו הצליח לברוח ולהגיע אל שכניי.

כאן מקום לספר על אירוע שקרה בתקופת פסח, כשלמדתי בבית הספר התיכון בווילנה בשנות ה- 60 המוקדמות. יום אחד הגיע לביתנו חבר קרוב של אמי פרופ' אוגניוס פאולאוסקאס, ליטאי שאינו יהודי, שהיה גם קולגה וגם חבר טוב עוד מהזמנים שלמדו ביחד בקונסרבטוריון. הוא בא נסער, וסיפר שרצחו ילדה קטנה, ומאשימים את היהודים שרצחו את הילדה לצורך הכנת מצות לחג הפסח... ושמתכוננים לעשות פוגרום... אמא שלי פנתה מייד וצלצלה ליוזאס באנאיטיס, שהיה אז שר התרבות של ליטא, וסיפרה לו על המתרחש. באנאיטיס בתגובה מייד עירב את הצבא, וכך ניצלנו מפוגרום... לבסוף התברר שהרוצח היה ליטאי, בחור בן 19 מעורער בנפשו בן למשפחה ידועה. בהמשך, אמו שכנראה לא רצתה שיגיע למשפט, חתכה לו את הוורידים וכך רצחה את בנה...

כאן אולי מקום להוסיף ולומר כי פרופ' מאוד מכובד מליטא שאינני רוצה להזכיר את שמו, אמר אז לאמי בטבעיות ש'ברור לו שכיום היהודים לא עושים דברים כאלה אבל בעבר היו דברים כאלה – נכון נחמה?' ואמי ענתה לו אז, שאם אפילו אתה, אדם נאור, שואל שאלה כזאת מה נוכל לצפות מאנשים מהשורה...?

בשנות ה- 70 רוב היהודים עזבו את ליטא, רובם עלו ארצה ואלו שנשארו המשיכו את חייהם בליטא.

ליהודים ברחבי ברית המועצות היה קשה מאוד לקבל אישור לעליה ארצה לעומת זאת בליטא המגבלות כלפי העליה היו פחות קשוחות. לכן באו יהודים לליטא במטרה לעלות ארצה משם.

כאן מקום לציין משפט שאמר המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית בליטא, תפקיד שבפועל משמעותו היתה בעצם, המנהיג הבלתי מעורער של ליטא, שכבר הוזכר קודם, אנטנאס סנייצ'קוס, שדפק על השולחן ואמר: "אצלי בליטא לא יהיו משפטים ליהודים"!

משפט היסטורי זה, משקף את המגמה הכללית ששררה עוד קודם לכן בליטא, שלא כפי המדיניות שהייתה רווחת במרבית הרפובליקות של ברה"מ, ומה שגם איפשר חופש ליהודים לפעול וליצור ביתר חופשיות.

בשנות ה 90 כשליטא נעשתה שוב חופשית, קמו מחדש רק מעט ממוסדות התרבות והחינוך היהודיים. מוסדות שפועלים עד עצם היום הזה, רובם בווילנה, וכשבפועל מכל היהדות המפוארת של הליטווקים כמעט ולא נותרה שום נוכחות יהודית בליטא. וכמו שסבתי בתיה ליפשיץ הייתה אומרת:

וילנא שלי אינה קיימת עוד...

וב"ה בכל זאת ולמרות הכל ולא ידוע איך – עם ישראל חי...

    (אמי - נחמה ליפשיץ).

 

 

צרו איתנו קשר:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

למכתבים: ת.ד. 1005, רמת השרון, 4711001 טלפון 5616706 03
vilna.association@gmail.com

הפייסבוק שלנו

שינוי גודל גופנים
ניגודיות