בולסלב ויוזפה בורטינסקי

...בבוקרו של יום חמישי ה-23 בספטמבר, החל חיסול הגטו. תושביה המקומיים של וילנה עמדו מן הצד, ממרחק מה, וצפו במהומת הגירוש. הם ראו כיצד השלטונות הגרמנים בשיתוף סייעניהם הליטאים והאוקראינים האיצו ביהודים למהר ולצאת אל הבלתי נודע. התבוננו בהמוני האנשים שנסו החוצה בבהילות דרך שער הגטו ובמרוצתם השליכו מעליהם את צרורותיהם האחרונים. אחר כך חשו המקומיים אל עבר גלי החפצים שהתגוללו ברחובות כדי לחפש מציאות. בין הנוברים היה בולסלב בוראטינסקי, פולני תושב וילנה ועובד חנות סדקית. בוראטינסקי ביקש, ככל הנראה, להעשיר את החנות בחפצים הזרוקים, ואגב חיפושיו מצא כתב יד מודפס, כתוב ביידיש, ולקח אותו. עוד בערבו של אותו יום זכה בוראטינסקי לביקור בלתי שיגרתי. אל ביתו הגיעו, אלברט אטינגן, אשתו סוניה ושני בניו הצעירים, מקס והנרי, משפחה יהודית שהצליחה לחמוק דרך נס מן הגטו בזמן הגירוש, וביקשה מקלט. בוראטינסקי, שהיה מיודד עם אטינגן זה מכבר בעקבות קשריהם העסקיים, קשר שנמשך גם כשהיו כלואים בגטו, חפר בלילה בור גדול בחצר ביתו ושם הסתיר את בני המשפחה, ולצד הדאגה היומיומית לשלומם הפקיד בידם את כתב היד שמצא. עשרה חודשים חסו בני משפחת אטינגן במסתור ולא הניחו מידם את כתב היד, גם כאשר שוחררו ובנו את ביתם בארצות הברית. כתב היד שכולל 114 עמודים מודפסים הוא מעין אלבום ובו 21 ביוגרפיות של שחקנים יהודים מתיאטרון היידיש הממלכתי בווילנה שנספו בעיר בין השנים 1942-1941 ,20 מהם נרצחו, אחד נפטר בגטו. כתב היד נותר בשלמותו, זולת דף השער שנעלם. מספר שורות שהקדיש המחבר האנונימי בתחילת הקובץ לזכר אמו, דינה בת מנחם, שמתה בגטו בטרם עת לא אמרו דבר לבני משפחת אטינגן באשר לזהותו של הכותב. רק 15 שנים לאחר השחרור, משמסרו את הדפים לאנשי הווילנער פארלאג בניו יורק התברר כי המחבר הוא שבתי בלכר.

מיהו שבתי בלכר ומה היו נסיבות כתיבתם של הביוגרפיות?

בלכר, שהיה שחקן ודמות ידועה בחיי התיאטרון, התרבות והאמנות בווילנה, החל את קריירת המשחק שלו בנעוריו בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת. כאשר נסגרו היהודים בגטו הוא היה היוזם והרוח החיה בהקמתו של תיאטרון ביידיש, ואף שיחק במרבית ההצגות שהועלו בו. היו שביקרו את היוזמה הזאת, והידוע שבהם היה הרמן קרוק. הם ראו בהליכה לתיאטרון בגטו, בצל הרציחות בפונאר, מסע הזוי במציאות מדומה, מזימה של היודנרט להסיט את תשומת לבם של היהודים מן ההתרחשות הרצחנית שארבה להם. אך דומה כי עבור תושבי הגטו, שנהרו להצגות ולמופעי הרוויו, היה התיאטרון מפלט רגעי של נחמה ושל הנאה.

בכובעו הנוסף שימש בלכר מזכיר אגודת הסופרים והאומנים בגטו וילנה, שנוסדה ב-20 בינואר 1942. בגטו וילנה שזכות קיומו היו היצרנות ועבודת הפרך התקשו אנשי הרוח למצוא את מקומם הטבעי והם נזקקו לסיוע כלכלי ולתמיכה ואלה ניתנו להם בידי האגודה. אך משימתה העיקרית של האגודה הייתה, בעצה אחת עם היודנרט, לפתח עזרה עצמית ולהפנות את האומנים לפעילות אומנותית במסגרת הגטו; כמו כן, עסקה האגודה ביצירת כרוניקה של סופרים יהודים, אומנים ואינטלקטואלים שגורשו מהגטו, באיסוף יצירותיהם האבודות ובהכנת חומר לקובץ

ספרותי-אומנותי, אך לשם מה?

זליג קלמנוביץ', אחד מאנשי הרוח בגטו, כתב ביומנו כי בסוף יולי 1942 גיבש היודנרט תכנית להציב יד לגטו וילנה, ולהקים מוזיאון, ולשם כך נקבע כי למטרה זו יופקו, בין השאר, אלבומים. על פי התכנית אלבום אחד יכלול את היצירות שנכתבו בגטו ואלבום אחר יוקדש לשחקנים. אחד מהם הוא האלבום שנקרא "עשרים ואחד" (ביידיש: איין און צוואנציק) פרי מחקרו ופרי עטו של שבתי בלכר שהיה גם סופר לעת מצוא, כפי שציין גביק הלר ביומנו.

כתב היד של בלכר הוא תעודה יוצאת דופן המאפשרת מבט נוסף, חי ומכלי ראשון של חיי התרבות והתיאטרון היידי במזרח אירופה לפני פרוץ המלחמה ובתקופת השלטון הסובייטי, אשר וילנה הייתה אחד ממרכזיו החשובים.

הוא שופך אור על תהפוכות חייהם של השחקנים היהודים, יחידים ומשפחות, דמויות ססגוניות לצד אומנים קשי יום, והמשותף לכולם הוא היותם שליחים נודדים בשירות האומנות והתרבות היהודית. חלק ניכר מן המונצחים באלבום לא היו ילידי וילנה, אך וילנה הייתה מאז ומתמיד תחנה חשובה בחייהם המקצועיים. בתקופה הסובייטית, עם הקמתו של תיאטרון היידיש הממלכתי בעיר, הפכה וילנה לביתם הקבוע. אבל כאשר נכבשה העיר בידי הגרמנים איבדו רובם את מעמדם, את מטה לחמם וחייהם הפכו הפקר. לייב שריפטזֶֶצר, לדוגמא, מי שכונה גם "מלך ההומור", היה שחקן וקומיקאי ידוע. בלכר כתב כי עם כניסת הגרמנים לווילנה, שריפטזֶֶצר, שהתקרב כבר לגיל 60 ,לא הצליח לקבל את השיין הצהוב, אישור שהבטיח, לכאורה, חסינות מפני החטיפות לפונאר. בצר לו הוא מצא מחבוא באחת המלינות, אך האיש, שלפני המלחמה התפרנס היטב מאומנותו וחי בנוחות וברווחה, התקשה

להסתגל למצוקת המסתור, עצביו בגדו בו, והוא יצא החוצה, נלכד, נאסר בכלא לוקישקי ונרצח בפונאר יחד עם בני משפחתו. לדברי בלכר, כך גם עלה בגורלו של פיניה זיגלבוים, שהיה שחקן צעיר ופעיל ציבור בתנועת הפועלים היהודית, בדומה לאחיו – איש הבונד הנודע שמואל זיגלבוים. בעקבות הפלישה הגרמנית לפולין נמלט פיניה זיגלבוים מוורשה לביאליסטוק ומשם לווילנה. גם הוא לא קיבל את השיין הנכסף, ניסה את מזלו בעבודות כפיה קשות אך לא עמד בכך, ויחד עם אשתו ובנו הפעוט נרצח בפונאר. אלה הן אך שתי דוגמאות מבין 21 שהביא בלכר

שמספרות את גורלם הטרגי של אנשי התיאטרון היהודי בווילנה בזמן הכיבוש הנאצי.

שבתי בלכר נשאר בגטו עד ה-23 בספטמבר 1943 ,באותו יום, ככל הנראה, היה בין האלפים מיהודי וילנה שגורשו לאסטוניה ונכלא במחנה קלוגה. ב-19 בספטמבר 1944 ,עם התקרבות הצבא האדום החלו הגרמנים בחיסול המחנה, הם ירו באסירים והציתו את הגוויות. אולם מחמת הבהילות לא הספיקו להשלים את מלאכתם, ומקצת מן הגופות והדברים האישיים שנשאו עליהם הנרצחים נחרכו קלות, ונותרו עדות צרובה באש לחיים ולחורבנם.

בגטו ווילנה, כידוע, לא הוקם מוזיאון. את משאלתם של שבתי בלכר וחבריו האומנים להציג בפני כל את פעילותם התרבותית בגטו הגשימה בחלקה הדרמטורגיה הישראלית דרך המחזה "גטו" מאת יהושע סובול.

 

אלא ששמו של בלכר, מייסד התיאטרון ואחד ממוביליו, נפקד מן המחזה כלא היה. עוד קודם לכן בשנת 1962 בניו יורק יצא כתב היד לאור בשפת המקור, ביידיש, ולעשרים ואחת הביוגרפיות של השחקנים שנרצחו נוספה עוד אחת, זו של שבתי בלכר. אולם, למרבה הצער, כותבי העתים של גטו וילנה, ההיסטוריונים, מיעטו להשתמש במקור החשוב הזה, אפשר אפילו לומר כי לא השתמשו בו כלל.

ואף על פי כן, בבואכם למוזיאון לתולדות השואה ביד ושם, בתצוגה הראשונה שבציר המרכזי מוצגת תעודת השחקן החרוכה של שבתי בלכר ועליה תצלום דיוקנו, תעודה אותה החזיק בכיסו עד רגעיו האחרונים במחנה קלוגה. בסמוך לה מוצג תצלום דיוקנה של אשתו השחקנית גניה בלכר שפירא, שנרצחה אף היא. יומנו של הנער גביק הלר, שמקום רציחתו לא ידוע, ואשר מצא את אחד מסיפוריו של בלכר יום לפני חיסול הגטו, פורסם בקובץ המחקרים של יד ושם בשנת 2003 ובולסלב בורטינסקי שהציל את בני משפחת אטינגן וגאל את כתב היד של

בלכר הוכר בידי יד ושם יחד עם אשתו יוזפה ב-1992 כחסיד אומות העולם. ב-2006 נחנך ביד ושם, בשוליו הצפוניים של ההר, מצפור המשקיף אל נופה המיוחד של ירושלים בתרומתם הנדיבה של מקס אטינגן ורעייתו, אותו הקדיש למציליו בולסלב ויוזפה בורטינסקי.

 

וכך באופן בלתי מתוכנן, אך לטעמי לגמרי לא מקרי, מתוך האופל חברו יחד שאר הרוח ומותר האדם, אהבת החסד והכרת התודה, התיעוד והזיכרון, בדמותם של הקורבנות, המצילים והניצולים תושבי וילנה, ומצאו להם מקום של כבוד, כאן ביד ושם, בהר הזיכרון, בירושלים.

לפני המלחמה היה אלברט אטינגין, יהודי תושב וילנה, בקשרי עסקים עם בולסלאב ויוזפה בוראטינסקי (Boleslaw Boratynski and Jozefa Boratynska) ועזר להם להיחלץ מבעיה כלכלית קשה. לאחר שהגרמנים כבשו את וילנה נכלאו אטינגין, אשתו סוניה, בנם בן ה-16 מקס ובנם בן ה-13 הנרי בגטו וילנה. למרות ההסגר בו היו נתונים היהודים במהלך הכיבוש הביע בוראטינסקי עניין בגורלם של בני משפחת אטינגין. בשנת 1943, לפני חיסול הגטו, שלח בוראטינסקי שליח כדי להודיע לאלברט אטינגין שהוא ואשתו מוכנים להעניק מקלט לכל ארבעת בני המשפחה בביתם. למרות התנגדותם של הוריו למטלה כה מסוכנת, ארגן בוראטינסקי מקום מסתור לבני משפחת אטינגין, ראשית כל במרתף ולאחר מכן - במחבוא שחפר בעצמו בחצר ביתו. יוזפה ובולסלאב בוראטינסקי פעלו מתוך תחושה של הכרת תודה כלפי אלברט אטינגין, שחילץ אותם ממצוקה כלכלית. כל יום הביאו בני הזוג בוראטינסקי אוכל לבני משפחת אטינגין ופינו את השפכים ממקום המסתור - וזאת בלי לצפות לתמורה כלשהי. לאחר המלחמה היגרו בני משפחת אטינגין לארצות הברית ומשם שמרו על קשר הדוק עם בני משפחת בוראטינסקי ואף הזמינו אותם להישאר עמם.

ב-11 בפברואר 1992 הכיר יד ושם ביוזפה ובבולסלאב בוראטינסקי כחסידי אומות העולם.

21 ביוגרפיות-יד ושם

צרו איתנו קשר:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

למכתבים: ת.ד. 1005, רמת השרון, 4711001 טלפון 5616706 03
vilna.association@gmail.com

הפייסבוק שלנו

שינוי גודל גופנים
ניגודיות