יודנראט

מתוך: גדעון רפאל בן מיכאל, התנהלותה של המנהיגות היהודית בשואה 

ב-51 ביולי 1941 פורסמה פקודה ע"י הגרמנים יש למנות 14 חברים ליודנראט. בפקודה פורסם שיו"ר היודנראט וחבריו עליהם לקבל הוראות מהממשל ושהם אחראים אישית לביצוע ההוראות ולכל מעשה עוין שיבצעו היהודים נגד הממשל הגרמני. מכאן ניתן ללמוד, שחברי היודנראט הם "מנהיגים בעל כורחם".

בהמשך לפקודה זו, צנפפנינג, מושלה הצבאי של ווילנה נתן הוראה ליודנראט להגדיל את חבריו ל-14 חברים. היודנראט מנה 55 חברים מאנשי הציבור של ווילנה. בהתכנסות זו נבחר שאול טרוצקי כיו"ר היודנראט ואנאטול פריד נבחר כסגנו.

יודנראט זה הוקם לאחר 14 שעות מאז שניתנה הפקודה להקימו. יש לציין שרוב חברי היודנראט לא רצו להשתייך לפורום זה. רק לאחר לחץ ציבורי-מוסרי כבד הסכימו להיות חברים ביודנראט.

חברי היודנראט עשו מאמצים להוסיף אנשי ציבור מתוך קשת המפלגות. הם הצליחו במשימתם וכך הצטרפו אנשי ציבור המייצגים קשת רחבה של הציבור.

יהדות ווילנה ראתה ביודנראט הראשון המשך למנהיגות המסורתית ולכן התייחסו אליו באמון.

ב-9 בספטמבר 1941 מינה מורר את אנשי היודנראט שכלל חמישה אנשים. היו"ר החדש היה אנטול פריד, שהיה יהודי מתבולל, מנהל בנק שהיה מעורב בחיים הציבוריים של הקהילה היהודית. הוא צירף ליודנראט את האנשים הבאים:

ג.יאשנובסקי - עו"ד, שהגיע כפליט לווילנה מווארשה בשנת 5797 והיה ממנהיגי ה"בונד", י.פישמאן - סנדלר במקצועו ממנהיגי ה"בונד" בווילנה וגם כיהן בעבר בהנהלת הקהילה היהודית, ש.מילקונוביצקי - עו"ד, היה שנים רבות סגן יו"ר וראש הקהילה היהודית בווילנה, ציוני, ג.גוכמאן - מהנדס בנין, בלתי מפלגתי שנטה ל"בונד".

חלק ניכר מחברי היודנראט היו גם חברי היודנראט הקודם. מצב זה השאיר רושם על הצבור על המשכיות ההנהגה היהודית בווילנה. אנטולי פריד זימן אליו חברים פעילים מהיודנראט הקודם וביקשם שיסייעו בידו לנהל את הגטו. פניה זו הוסיפה נדבך לאמון הציבור בהנהגת היודנראט, שישמשו עבורם גורם מקשר לממשל הגרמני וימצאו פתרונות למצוקותיהם.

כדי לנהל את הגטו, הקים היודנראט מחלקות והן: מחלקה כללית. שימשה מחלקה לתיאום בין המחלקות ודרכה יצא ההנחיות של היודנראט, מחלקת מזון, מחלקת דיור, לשכת עבודה.

בגטו הוקמה גם משטרה יהודית בפיקודו של יעקב גנס, שתפקידה היה לשמור על הסדר הציבורי. בנוסף, היא נדרשה לסייע לגרמנים באקציות השונות.

עם הקמת המשטרה היהודית היו חילוקי דעות על אופייה של המשטרה והרכב אנשיה בין אנשי ה"בונד" ואנשי בית"ר.

בחיי היום-יום, היודנראט היה נתון להשפעת מפלגת ה"בונד" והמשטרה להשפעה בית"רית.

הקמת יודנראט בגטו : באותו תאריך הוקם היודנראט בגטו 1 ,והפעם מונה היודנראט ע"י שוויננברג, איש יחידת משטרת הביטחון שבווילנה. הוא בחר את האנשים באופן אקראי. כאשר נכנס לגטו הוא פגש את אייזיק לייבוביץ', סוחר לשעבר ובו במקום הודיע לו שהוא מתמנה ליו"ר היודנראט.

לייבוביץ', גם הוא פגש באקראי ארבעה יהודים ברחוב ומינה אותם לחברי היודנראט. אחד היה חייט, השני בעל חנות, השלישי בעל מסעדה והרביעי פליט מפולין.

יודנראט זה, חש שאינו יכול לנהל את חיי הגטו ולכן הוא כינס אנשי ציבור ואינטליגנציה וביקשו מהם לנהל את חיי הגטו, ואילו הם - היודנראט שמונה ע"י הגרמנים ייצג את הגטו כלפי השלטונות. כך הוקמה הנהגה פנימית בגטו בנוסף ליודנראט הרשמי.

גם בגטו 1 הוקמה משטרה יהודית. כמפקד המשטרה התמנה עו"ד פאיורסקי. ליודנראט הייתה שליטה מלאה במשטרה ולא היה לה צביון מפלגתי.

תקופה ארוכה לא ידעו יהודי ווילנה על מעשי הרצח בגיא ההריגה בפונאר. הגרמנים כינו את גיא ההריגה בתואר "מחנה פונאר" כדי להטעות את היהודים כאילו קיים גטו שלישי. כאשר הגיעו העדים הראשונים שהצליחו לברוח מפונאר, סרבו היהודים להאמין שבפונאר רוצחים יהודים.

בספטמבר 1941 היו ניצולים נוספים שברחו מפונאר והם סיפרו קורותיהם לאנשי היודנראט. כאשר הללו שמעו את סיפוריהם הם הובאו ליעקב גנס שהיה עדיין ראש המשטרה. הוא הזהיר אותם שלא יספרו מאומה. הניצולות הפצועות אושפזו והוסתרו בבית-החולים כדי שקרובי משפחה וחברים לא יבקרו אותן ובכך יוכל גנס למנוע מהציבור היהודי את הנעשה בפונאר. היודנראט ובתוכם גנס חששו, שאם יוודע לגרמנים שהיהודים יודעים על קיומו של גיא ההריגה בפונאר הם יאיצו את העברת הלא-עובדים, חולים וזקנים לפונאר.

משנת 1942 עד אביב 1943 הייתה תקופה של יציבות. היה רצח של בודדים אולם לא היו אקציות המוניות. בתקופה זו הוקמו בגטו מוסדות חינוך, תרבות, בריאות ורווחה. למרות השקט היחסי, חששו היהודים, שבזמן הקרוב הגרמנים מתכוונים לחסל את הגטו. השמועות נפוצו וגנס נלחם כנגד השמועות הללו. הוא חשש לפאניקה בקרב הציבור.

מבחינה פורמאלית, מי שהיה צריך לנהל את חיי הגטו ולעמוד בקשר עם הגרמנים היה יו"ר היודנראט א.פריד יחד עם חבריו. תפקידה של המשטרה היהודית היה לשמור על הסדר הציבורי ולקבל הנחיות מיו"ר היודנראט. בפועל, המציאות הייתה אחרת. עד אמצע 1942 גנס נגס בסמכויותיו של פריד ונטל ממנו תחומי פעילות שהיו בסמכויות היודנראט. הוא השתלט על עמדות כוח במוסדות הגטו וכך הוא התקבל ע"י הציבור לסמכות עליונה. היו לו קשרים הדוקים עם השלטון הגרמני.

גנס היה בעל כישורי מנהיגות. פריד היה מנהיג אפור. אישיותם הייתה שונה וגם מעמדם בקהילה. אנטול פריד היה יהודי מתבולל, ולא היה מעורב בחיי היהודים. הרמן קרוק אמר על פריד שהוא "יהודי שחי כל חייו בווילנה, ואיש מווילנה היהודית לא הכיר אותו". בשל כך, אף אחד גם לא רצה במינויו ליושב-ראש היודנראט. מינויו היה מקרי לחלוטין, הוא לא זכה לאמונם של תושבי הגטו, וכונה בשמות גנאי רבים. הסברה שרווחה בגטו היא שפריד דואג רק לעצמו, וגורל הגטו אינו מעניין אותו. גנס, לעומתו, היה דמות סמכותית יותר, היה בו קסם אישי רב היה בו כשרון למנהיגות, הייתה בו אישיות והיה בעל עקרונות, עובדה שאפשרה לו לתפוס עמדות שלטוניות בגטו. גנס היה מעורה בחברה הכללית, והוא לא ניסה להתחמק מגורלו ומגורל יהודי הגטו. לפיכך, בניגוד לפריד, הוא התגורר בתוך תחומי הגטו, למרות שיכול היה לנצל את קשריו על מנת להתגורר מחוץ לגטו עם אשתו ובתו. בהיותו מפקד המשטרה, תחומי הפעולה והסמכות שברשותו לא ריצו אותו, ושאיפתו של גנס לשלטון הביאה אותו להרחיב את גבולות סמכותו, דבר שמכורח המציאות קרה על חשבון יושב ראש היודנראט, פריד. כתוצאה ממצב זה, העניקו הגרמנים מעמד מועדף לגנס ולמשטרה היהודית.

מורר, הגביטסקומיסאר של העיר ווילנה הוציא באפריל 1942 הנחיות להפעלת המשטרה היהודית, שבו נקבע שגנס והמשטרה הם הגורם השליט בגטו ועומדים בקשר ישיר עם מורר ולא באמצעות היודנראט. משמעות קביעה זו שכל הקשרים בין היהודים לממשל הגרמני יעשו בידי גנס ובפועל הסמכויות הועברו אליו.

מדוע הגרמנים העדיפו את גנס? – הוא התבלט בכוח מנהיגותו וראו בו מנהיג שיכול להוציא מן הכוח אל הפועל את כל הפקודות שהגרמנים יוציאו כלפי היהודים. כדי לבסס את סמכותו והשפעתו, פעל גנס בקרב כל הקבוצות הפוליטיות ואנשי האינטליגנציה בווילנה מהרוויזיוניסטים עד אנשי הבונד וקומוניסטים. בדירתו הוא קיים עמם התכנסויות תרבותיות, שבהן ניתנו הרצאות בנושאים כמו "עם ולאום", "יהודים ויהדות" ולאחריהן התקיימו רבי-שיח עם המשתתפים. בפעולה זו, הוא הוסיף נדבך לתדמיתו וחיזוק מעמדו בגטו. הציבור לא ראה בו רק איש בעל סמכות כמפקד המשטרה שכוחו היה רב, אלא הוסיף לתדמיתו שהוא גם איש רוח ותרבות, אינטליגנטי ומעורה בחיים היהודיים.

כדי לנהל את הגטו וגם לקיים חיים חברתיים תקינים היה צורך במערכת משפטית פנימית של הגטו. בפברואר 1942 הוקמה המערכת המשפטית באישור הממשל הגרמני. מערכת זו טיפלה בעברות שונות שהתרחשו בגטו, כמו עבירות פליליות של גנבה שוד ורצח, סכסוכי שכנים ואי-ביצוע הוראות היודנראט. התביעה הייתה כפופה למשטרה היהודית.

ביולי 1942 השלטון הגרמני פיזר את היודנראט הראשון. מורר הגיע למשרדי היודנראט ונשא דברים בפני המתכנסים במשרד ואמר להם, שנושא העבודה הוא בעל חשיבות עליונה בתקופת המלחמה. היודנראט הנוכחי אינו יעיל ולכן היודנראט יפוזר, ומעתה יעקב גנס מתמנה ל"נציג הגטו". נקבעו לו 1 סגנים: א.פריד, סגן לענייני מינהל, ס.דסלר, סגן לענייני משטרה. גם לפני מינוי זה היה גנס שליט בגטו. מעמדו איתן, אפילו נהנה מפופולאריות בקרב הציבור היהודי. עובדה זו הניעה את הגרמנים למנותו כ"ראש הגטו", דבר שיקל עליהם לגייס כוח אדם לעבודה ולבצע אקציות בווילנה וגם בישובי הסביבה. מינויו של גנס הרגיע את תושבי הגטו. את רוב מנהלי המחלקות ביודנראט השאיר על כנם, אבל הוא הודיע לציבור שאופן ניהול הגטו משתנה:

הגרמנים דורשים למלא את כל פקודותיהם. כדי לעמוד בפני לחצם צריך לעמוד רק אדם אחד בראש הגטו. גנס הכריז גם על חנינה לאסירים יהודים שישבו בכלא הגטו. החנינה חלה רק על אסירים שעברו עברות מינהליות. על עברות קשות יותר כמן רצח, שוד, תקיפת שוטר ועוד לא חלה החנינה. במעשה זה הוא רצה לזכות באהדה מתושבי הגטו לגנס היה חשוב מאד לשמור על קשר רציף עם תושבי הגטו. הוא יצר ערוצי תקשורת עם יהודי הגטו באמצעות מנשרים, בהם הוא הדגיש את חשיבות העבודה, סדר ומשמעת בקבלת ההוראות של היודנראט ושימוש בעונשים כלפי מפירי חוק. המנשרים ביטאו את מדיניותו, הודפסו ונתלו בחוצות הגטו. בנוסף, בספטמבר 1941 הוציא גנס עיתון שנכתב בשפת היידיש. העיתון נקרא "געטא ידיעות" - "ידיעות הגטו". העיתון הודפס בעותקים מוגבלים כי הוא חולק למוסדות הגטו ודפיו הודבקו על גבי לוחות המודעות בגטו.

בעיתון היה מידע חשוב לתושבי הגטו בעניינים כמו, עבודה, חינוך, רפואה, תרבות, עזרה סוציאלית, דיור ועוד. דרך העיתון העביר גנס הודעות בעניין שמירת שקט בגטו, אי הפצת שמועות, חשיבות העבודה ועוד. גנס ניצל יפה אמצעי תקשורת זה והתושבים ראו בו אמצעי בעל חשיבות רבה. עיתון זה איפשר ליהודים להישאר ללא ערפול ועם "יד על הדופק".

היהודים בגטו הביעו אמון ביעקב גנס. בשלב זה, האנשים חשו שהם בטוחים יותר. נוצר מצב חדש שבו לא היו מחוסרי עבודה. ערכו הכלכלי של הגטו עלה מיום ליום מכיוון שהגרמנים הבטיחו כי אנשי הגטו נחוצים להם לקידום תעשייתם. נוסף לכך, יצא מוניטין ששוררים יחסים מצוינים בין הגרמנים לגנס ודסלר מפקד החדש של המשטרה היהודית בגטו. יחסים אלה יסייעו להישרדותם של אנשי הגטו.

היודנראט נוטל על עצמו את ארגון החיים הפנימיים. עתה גנס כראש הגטו "גטופורשטייר" ודסלר כראש המשטרה היהודית הם השליטים היחידים בגטו.

גנס ביצע את מדיניותו ביד חזקה, בשליטה מוגברת על משטרת הגטו ובפוליטיקה של כלכלה נבונה.

מנהיגותו וכושר הארגון של גנס ניכר היה גם בהמשך קיום המחלקות הייעודיות שפעלו בגטו עוד מתקופת היודנראט הקודמים. הוא קידם, שיכלל וביסס את המחלקות כגון, מחלקת אספקה, מחלקת עבודה, מחלקה טכנית, מחלקת שיכון, מחלקה סניטרית, עזרה סוציאלית, מחלקת בריאות ומחלקת חינוך. באמצעות מחלקות אלו ניתנו שירותים חשובים לתושבי הגטו. ראוי לציין שגנס היה מעורב בקידום דברים רבים במחלקות גם בעת שהיה מפקד משטרת הגטו טרם התמנותו לראש הגטו.

הגטו בראשותו של גנס שימש דוגמה ומופת להתנהלות גטו בעיני הגרמנים.

כתוצאה מהאקציות, נותרו ילדים יתומים ועזובים. הם היו רעבים, חסרי בית קרועים ובלואים. נמנעה התפתחותם החינוכית והם היו נחשלים. הנערים הללו התארגנו לחבורות של ילדים ובני נוער ועסקו בגנבות לצורך קיומם. היודנראט סייע להם בדיור, מונו להם מדריכים שהעסיקו אותם בעבודות שוות בגטו. הוקמו בתי יתומים והתקיימו קורסי הכשרה מקצועית לבני הנוער במקצועות מסגרות, נגרות וצבעות.

כדי לנהל את הגטו, הקים היודנראט מחלקות והן: מחלקת מזון, מחלקת בריאות, מחלקת דיור, לשכת עבודה, מחלקת חינוך.

אך שלא כמקרהו של גנס, שבהערכת אישיותו ומעשיו היו הדעות חלוקות, היה דסלר ראש המשטרה היהודית לכל הדעות משתף פעולה ומשרתם של הגרמנים.

עקב כישלונם של הגרמנים בחזית הרוסית והחשש למלחמה ממושכת, התעשייה הגרמנית שייצרה כלי מלחמה עמדה בפני בעיה של חוסר כוח אדם ולכן היה צורך בניצול כוח האדם בשטחים הכבושים. עובדה זו הניעה את גנס להפוך את הגטו לגטו פרודוקטיבי על מנת למנוע את קץ הגטו, ובכך להציל כמה שיותר יהודים. גנס שאף להפוך את הגטו לגורם כלכלי. הוא האמין שהעבודה תציל את יושבי הגטו מהשמדה. הייתה גם מחשבה שההישרדות באמצעות העבודה קשורה בתקווה שבחזית המזרחית, גרמניה עשויה להפסיד במלחמה ובתקופה זו יהיו הגרמנים עסוקים בהישרדותם ולא יהיו פנויים בחיסול הגטו. גנס התחיל ליזום הקמת בתי מלאכה ותעשייה זעירה בתוך הגטו. הוקמו בתי מלאכה שעסקו בייצור כלי קרמיקה, רהיטים, עבודות עור ועוד. בבתי מלאכה אלו הועסקו נשים רבות. כל המכונות הדרושות כדי ליצור מוצרים תעשייתיים נבנו ע"י מהנדסים יהודים שגרו בגטו. הגטו נהפך למקום חי ויוצר. גנס הצליח מכוח סמכותו ויכולתו הארגונית לתפעל מערכת מסובכת ולא פשוטה.

כאמור, היציאה לעבודה ומילוי הוראות היודנראט היו בעלי חשיבות עליונה עבור גנס. לצורך ביצוע מדיניות זו הוא היה זקוק למערכת ארגונית שתסייע בידו. לשם כך הוא ניצל את הבריגאדירים שפעלו בגטו שהיו ראשי קבוצות שידעו היטב גרמנית או ליטאית ועמדו בקשר עם המעביד. הם למעשה תיווכו בין המעביד לעובדים.

הבריגאדיר לא מונה ע"י היודנראט. הוא צמח מלמטה מתוך הקבוצה עצמה, אחד שהתבלט, בעל כושר מנהיגות וכאמור בעל יכולת לתקשר עם המעביד. כדי לחזק את הקשר בין בריגאדירים למעבידיהם, הבריגאדירים הרעיפו עליהם מתנות, ביצעו עבורם עבודות פרטיות, אפילו מעשי אומנות בוצעו עבורם ע"י העובדים היהודים ובנוסף העבירו להם שוחד כספי. בעקבות פעילות זו, זכו הבריגאדירים למעמד מיוחס להשפעה ועמדות כוח בגטו ובכך השיגו גם הטבות לעצמם ולבני משפחותיהם. ראוי לציין, שרוב הבריגאדירים מילאו את תפקידם ביושר ובנאמנות ובאמות מידה מוסריות תוך דאגה אמיתית לאנשים שהם היו מופקדים עליהם. מעמדם המיוחד איפשר להם מצד אחד לסייע לאחיהם היהודים במתן רישיונות עבודה ]שיינים[, השגת מזון נוסף, תנאי עבודה טובים יותר ועוד, ומאידך היו בריגאדירים שניצלו את מעמדם לקבלת שוחד וטובות הנאה. הבריגאדירים החליטו להקים פורום בלתי פורמאלי שלהם. הם נפגשו פעם בשבוע ודנו בנושאים משותפים כמו, יחסי עבודה עם העובדים והמעסיקים, הקשר עם היודנראט ועוד.

גנס חשש מכוחם העולה, בעיקר בקשר שלהם עם הגרמנים וכתוצאה מכך היו עצמאיים יותר והיוו סכנה לשלטונו של גנס והיודנראט. גנס לקח את הבריגאדרים תחת חסותו ובחורף 1942 הקים את "מועצת הבריגאדירים". מועצה זו הייתה נפגשה אחת לחודש ודנה בנושאי עבודה שעליהם היו מופקדים. הם היוו גורם מקשר בין היודנראט והציבור היהודי. לפעמים, גנס רצה להעביר ידיעות ליהודי הגטו ורצה להימנע מחשיפתם לגרמנים הוא העביר את הידיעות לבריגאדירים ודרכם הועבר המידע ליהודי הגטו. בעיקר ביקש להזים שמועות שהולכים לחסל את הגטו, הסברת תופעות טראגיים כמו אקציות ובעיקר שיפעלו להרגעת הרוחות ולהתריע את הציבור כנגד רכישת נשק והצטרפות לפרטיזנים שביער. הבריגאדירים היוו גוף בעל השפעה בתוך היודנראט. הם נטלו על עצמם תפקיד של ייצוג העובדים בפני גנס ואכן קידמו נושאים כמו תרבות, מזון, שימוש בבית המרחץ ונושאים נוספים חשובים. גוף זה סייע רבות לגנס לבצע את מדיניותו.

יהודים תולים יהודים בגטו / שמחה בן שאול

בין 1 באוקטובר ל-20 בדצמבר 1941 התקיימו בגטו כמה אקציות, ביניהן האקציה נגד העולם התחתון. האקציות, שבוצעו בדרך כלל בידי שוטרים ליטאים ויהודים החלו בהתפרצות פתאומית לגטו ובמאסר של מי שנתפס ללא שיין צהוב. לקראת סוף שנת 1941 הצטמצמה אוכלוסיית הגטו ומתוך כ-65,000 יהודים שגרו בווילנה לפני המלחמה נותרו כ-17,000 יהודים, תוך ידיעה שגם ימיהם של אלה ספורים.

בראשית שנת 1942 השתררה בגטו אווירה של רגיעה יחסית. רבים עבדו בגטו, בסדנאות, ב”שניידר שטובה“ (בית מלאכה לחייטות) וב”שטריקריי” (בית מלאכה לסריגה). היהודים עסקו בכל הבא ליד, מצפונו של איש לא נקף כשהיה מדובר בהשגת אוכל למשפחה. הכנסת אוכל או עצי הסקה לגטו הייתה אסורה, והעובר על הוראה זו היה צפוי למוות, אולם הדבר לא מנע מהרעבים להגניב לגטו מוצרי מזון. דווקא בימי הרגיעה היחסית הורגשו השפל והדיכאון; אנשים התהלכו עצובים, מדוכאים ומיואשים ובגטו השתרר מתח רב. אולם כפרדוקס, למרות המצב, התנהלו בגטו חיי תרבות וחברה ענפים; התיאטרון היידישאי הציג קומדיות ודרמות ביידיש, היו תזמורת סימפונית וקאמרית, מקהלה, סטודיו דרמטי בעברית ואף תיאטרון בובות. הגרמנים ידעו כמובן על הפעילויות הללו, אך היה להם נוח להעלים עין מתוך רצון להחדיר בגטו אשליה, שהתבררה מאוחר יותר כחסרת שחר, שאין בכוונתם לבצע אקציות נוספות.

ביולי 1942 הזדעזע הגטו כשבאחד המרתפים נמצא יהודי שנשדד ונרצח. זמן קצר אחר כך נודע שהיה זה מעשה ידי יהודים מהעולם התחתון. חמשת הרוצחים שהשתתפו ברצח נתפסו. המשטרה היהודית העמידה אותם למשפט ודנה אותם למוות בתלייה. וכך, בזמן שעשרות אלפי יהודים הוצאו להורג בידי הגרמנים והליטאים בפונאר, נשפטו יהודים למוות על ידי שופטים בני עמם וגזר דינם בוצע בידי שוטרים יהודים בתוך הגטו. השמועה על ההוצאה להורג התפשטה בכל הגטו, ואנו הילדים רצנו לראות את המחזה המזעזע. אני זוכר שעמדתי בכיכר קטנה, יחד עם מאות אנשים נוספים. הנידונים הובאו פצועים וחבולים לאחר שעונו בידי השוטרים היהודים והודו במעשה. המחזה היה מזעזע ואף שהתרגלתי לראות אנשים מתים בעשרות, מחזה זה של הוצאת אדם חי להורג לעיניי, השאיר עליי רושם קשה. זמן רב אחר כך עוד פקדו אותי חלומות זוועה. עד היום אני רואה לנגד עיניי את פניהם המפוחדות של הפושעים.

על ההוצאה להורג ניצח גנס - מפקד המשטרה. בעת תליית אחד הרוצחים נקרע החבל והפושע נפל חי ארצה. גנס ניגש אליו, שלף את אקדחו, ירה בו והרגו במקום. במעמד איום זה נוכחו גם מפקדי ה-ס"ס וייס ומורר.

מאז האקציה בדצמבר 1941 ועד יולי 1942 לא התקיימו עוד אקציות רחבות היקף, אך בגטו המשיך לשרור מתח בלתי פוסק. איש לא ידע מה יילד יום.

באמצע יולי 1942 זועזע הגטו מאקציה בקרב קשישי הגטו. סיבת האקציה הייתה הברחת מצרכי מזון בעקבות ביקורת שהתבצעה בשער הגטו. במקרה זה נמצאו ליד השער אנשי הס"ס וייס ומורר שדרשו להסגיר לידיהם 150 יהודים. גנס הציע שהוא עצמו ימצא את האנשים המתאימים להסגרה ואסף את הקורבנות מקרב קשישי הגטו שברובם שרדו בגטו ללא תעודות צהובות. אקציה זו, שבוצעה בידי המשטרה היהודית בלבד, זעזעה את אוכלסיית הגטו והחרידה את שלוותם. לכולם הוחוור שבכל רגע עלולים הדברים להשתנות. תושבי הגטו לא יכלו להשלים עם העובדה ששוטרים יהודים מבצעים את מלאכת אנשי הגסטאפו בהכרה מלאה. תופעה זו יצרה בגטו אווירה של דיכאון וייאוש.

 

 

צרו איתנו קשר:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

למכתבים: ת.ד. 1005, רמת השרון, 4711001 טלפון 5616706 03
vilna.association@gmail.com

הפייסבוק שלנו

שינוי גודל גופנים
ניגודיות