תיאטרון, מוסיקה והווי בגטו

התיאטרון:

תיאטרון הגטו (געטא-טעאטער) הוקם ביוזמה "מלמטה" – של השחקנים, הזמרים והבמאים שנותרו בחיים -  וקיבל מיידית את האפוטרופסות של הנהלת הגטו. המופע הראשון נערך בינואר 1942, כחודש לאחר האקציות הנוראות שכילו מעל למחצית מהתושבים, ונתקל בהתנגדות נחרצת מהציבור. ברחובות נתלו מודעות "אין עושים תיאטרון בבית קברות" ובמפלגות דנו בהחרמתו. קרוק מציין: "חשתי פגוע, פגוע אישית...במצב העצוב של גטו וילנה, בצל של פונאר...כאן, ברגע זה, זאת חרפה"

עמדת הציבור השתנתה לחלוטין לאחר המופע הראשון ואלה שבאו אחריו והוא זכה להכרה ולהערכה נלהבת. ההצגות היו ברמה גבוהה ותרמו רבות להעלאת המורל של התושבים המדוכאים. כעבור שלושה חודשים עבר התיאטרון למשכן קבע באולם של "התיאטרון העירוני הקטן" בו היו למעלה מ-400 מקומות ישיבה. בתקופת קיומו הציג התיאטרון 6 תוכניות "רוויה" עם תוכן מגוון של הומור ושירה ונושאי אקטואליה. בנוסף לכך הועלו מחזות שלמים כמו "שדות ירוקים" ו"האיש מתחת לגשר". השחקנים והשירים נעשו פופולאריים ביותר בקרב הציבור.

ביוני 1943 נוסד תיאטרון עברי(!), שהציג את "היהודי הנצחי" מאת דוד פינסקי. השחקנים לא היו מקצועיים ועשו את החזרות והמופעים בזמנם החופשי.

מתוך: דעת (גדעון רפאל בן-מיכאל)

"הצגות 'היהודי הנצחי' בגטו היו לשעות של התרוממות-הרוח, שסחפה את הכל בלהט עוזה ועוררה לתקווה ולמרי. היו אלה רגעי אורה בל יישכחו בחשכת הגטו. על הבמה עברו הימים האחרונים במלחמת ישראל לחירותו, יגונו של אדם יחיד שלא השתתף במלחמת העם, אבדן העם, לידת המשיח וצאתו של הנביא לדרך הנצחית של קיום אשר תעודתו – בקשת הגואל. וכשמהבימה נפלו קריאות לקרב אחרון עם הרומאים, הבין הקהל מי הם הרומאים בגטו, ומי הוא הנדרש לצאת לקרב נגד הנוגשים. הצגת 'היהודי הנצחי' על-ידי התיאטרון העברי בגטו נתקבלה אז על-ידי נוער הגטו ככרוז דרמתי מסעיר למרי ולהתגוננות".

כך תיאר בזיכרונותיו "ירושלים דליטא במרי ובשואה", מאיר (מארק) דבורז'צקי, רופא בגטו וילנה וחבר המחתרת, את המחזה "היהודי הנצחי". המחזה הועלה בתיאטרון העברי בגטו וילנה בימיו האחרונים של הגטו ביוני 1943, והיה יוצא דופן לא רק בשל שמו אלא גם בשל תוכנו ואופיו.

התיאטרון העברי היה אחד התיאטראות שפעלו בגטו וילנה. מפעיליו היו חברי אגודת "הברית העברית". בין חברי האגודה היו רבים מאנשי המחתרת, ביניהם מרדכי טננבוים-תמרוף, אבא קובנר ומארק דבורז'צקי. האגודה נוסדה בסתיו 1941 במטרה להגביר את לימוד העברית ולצקת תוכן ציוני בפעולות חינוכיות ותרבותיות. האגודה קמה על רקע מאבקים פוליטיים על אופי החינוך בגטו, בין חוגים ציוניים לחוגים אנטי-ציוניים. ארגון גג זה ריכז תחתיו אירועים תרבותיים מגוונים בשפה העברית. דבורז'צקי וחבריו האמינו כי באמצעות המילה העברית החיה, יוקם חיץ שיגן מפני חיי הגטו העלובים ויביא לתחושת חירות אישית ולאומית. "הברית העברית" ארגנה בין השאר מסיבות לכבוד החגים, הכוללות הרצאה (כולל הרצאות מדעיות), שירה עברית והקראת קטעים מהתנ"ך. דבורז'צקי מתאר כיצד הפכה פעילות "הברית העברית" לפופולארית:

"עד מהרה נתחבבו המסיבות הללו על ציבור הגטו, ומספר הצמאים למלה העברית ולבת קול רחוקה מארץ-ישראל כה גדול היה [..] היו מקרים שמספר המאזינים הגיע לשש מאות איש".

בהתאם לעקרונות "הברית העברית", שהאמינו כי "עד ליומו האחרון של הגטו צריכה להשמע בו המלה העברית", הועלה המחזה "היהודי הנצחי" בשפה העברית. השחקנים של המחזה היו חברי תנועות הנוער אשר בתום יום עבודה מפרך הלכו לשחק בתיאטרון. בין השחקנים היתה מרים גניאנסקי שנהרגה מאוחר יותר כפרטיזנית.

בחירת "הברית העברית" במחזה ה"יהודי הנצחי" אינה מקרית. מטרת ההחלטה היתה להציג "יצירה שתהא קשורה בבעיות מלחמת השחרור של היהודים ותקוות הגאולה", כך טען דבורז'צקי.

המחזה "היהודי הנצחי" נכתב בראשית המאה ה-20 על-ידי דוד פינסקי (1872-1959), מגדולי מחזאי היידיש של המאה, והועלה בתיאטרון "הבימה" במוסקבה בשנת 1919, עוד טרם עלה התיאטרון לארץ-ישראל. משלא נמצא עותק של המחזה  בגטו החליטו דבורז'צקי וחבריו לנסות ולשחזרו, עד שיצרו מחזה המורכב מכמה מערכות  ושירים. החברים שקדו רבות על שיפור העברית והאמינו כי "המחזה ירומם את רוחם של בני הנעורים בגטו". את ההצגה ליוותה תזמורת ומקהלה, והתלבושות  נתפרו מציציות וטליתות, כך שהעניקו לשחקנים מראה המזכיר יהודים בתקופת בית שני.

כותבי יומנים מגטו וילנה מזכירים את המחזה ברשימותיהם, ביניהם זליג קלמנוביץ' והרמן קרוק. עובדה זו מלמדת כי המחזה השאיר רושם רב על תושבי הגטו. יש לזכור, כי שם המחזה – "היהודי הנצחי" עורר בקרב אנשי גטו וילנה זיכרון נוסף; בשנות ה-30 וראשית שנות ה-40 הפיצו הנאצים סרטים והקימו תערוכות על מנת לקדם ולהחדיר את התעמולה האנטישמית. בשנת 1937 הוקמה התערוכה הנודדת "היהודי הנצחי" שהוצגה בכל רחבי הרייך. תערוכה זו, שנדדה במשך שנים (והוצגה אפילו בצרפת), התאפיינה בכל האלמנטים של התעמולה הנאצית ושילבה גזענות עם שנאת יהודים. התערוכה הציגה את היהודי כמזיק ביולוגי, כטפיל שיש להכחידו בטרם ישתלט על העולם. בשנת 1941 הופק הסרט האנטישמי "היהודי הנצחי" שהתיימר להיות "סרט תיעודי על יהדות העולם". הסרט לא זכה לפופולריות רבה בקרב הקהל הגרמני בשל המסרים הבוטים והפשטניים בו.

לאור זאת, העלאת המחזה בגטו וילנה הביאה עימה בשורה ותקווה וסגרה מעגל היסטורי בעל משמעות עמוקה עבור יהודי הגטו. וכך העיד מארק דבורז'צקי במשפט אייכמן:

"הצגנו את 'היהודי הנצחי' מתוך רצון דרך הבמה לקרוא לנוער למרי. היהודי הנצחי יוצא לגלות, לחיי עולם עד שיחזור למולדת שלו. הכנסנו בו מלים שלא היו בטקסט של 'הבימה'. יהודי זה נהפך לקורא למרי ברומאים. אנו ידענו שהרומאים של הגטו הם הגרמנים".

מהתבוננות בתצלומים ניכר כי הושקעו מאמצים רבים בהפקת המחזה, על אף תנאי הקיום הקשים בגטו והידיעות על ההשמדה שנשאו היהודים הנותרים בגטו, הפקת המחזה מרשימה ביותר; הוא לווה בתוכנייה, מקהלה, תזמורת, תפאורה ותלבושות.

מתוך: יד ושם

 

מתוך: 21 ביוגרפיות נמצאו ברחוב

מאת לאה פרייס, המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם :

..בבוקרו של יום חמישי ה-23 בספטמבר, החל חיסול הגטו. תושביה המקומיים של וילנה עמדו מן הצד, ממרחק מה, וצפו במהומת הגירוש. הם ראו כיצד השלטונות הגרמנים בשיתוף סייעניהם הליטאים והאוקראינים האיצו ביהודים למהר ולצאת אל הבלתי נודע. התבוננו בהמוני האנשים שנסו החוצה בבהילות דרך שער הגטו ובמרוצתם השליכו מעליהם את צרורותיהם האחרונים. אחר כך חשו המקומיים אל עבר גלי החפצים שהתגוללו ברחובות כדי לחפש מציאות. בין הנוברים היה בולסלב בוראטינסקי, פולני תושב וילנה ועובד חנות סדקית. בוראטינסקי ביקש, ככל הנראה, להעשיר את החנות בחפצים הזרוקים, ואגב חיפושיו מצא כתב יד מודפס, כתוב ביידיש, ולקח אותו. עוד בערבו של אותו יום זכה בוראטינסקי לביקור בלתי שיגרתי. אל ביתו הגיעו, אלברט אטינגן, אשתו סוניה ושני בניו הצעירים, מקס והנרי, משפחה יהודית שהצליחה לחמוק דרך נס מן הגטו בזמן הגירוש, וביקשה מקלט. בוראטינסקי, שהיה מיודד עם אטינגן זה מכבר בעקבות קשריהם העסקיים, קשר שנמשך גם כשהיו כלואים בגטו, חפר בלילה בור גדול בחצר ביתו ושם הסתיר את בני המשפחה, ולצד הדאגה היומיומית לשלומם הפקיד בידם את כתב היד שמצא. עשרה חודשים חסו בני משפחת אטינגן במסתור ולא הניחו מידם את כתב היד, גם כאשר שוחררו ובנו את ביתם בארצות הברית. כתב היד שכולל 114 עמודים מודפסים הוא מעין אלבום ובו 21 ביוגרפיות של שחקנים יהודים מתיאטרון היידיש הממלכתי בווילנה שנספו בעיר בין השנים 1942-1941 ,20 מהם נרצחו, אחד נפטר בגטו. כתב היד נותר בשלמותו, זולת דף השער שנעלם. מספר שורות שהקדיש המחבר האנונימי בתחילת הקובץ לזכר אמו, דינה בת מנחם, שמתה בגטו בטרם עת לא אמרו דבר לבני משפחת אטינגן באשר לזהותו של הכותב. רק 15 שנים לאחר השחרור, משמסרו את הדפים לאנשי הווילנער פארלאג בניו יורק התברר כי המחבר הוא שבתי בלכר.

מיהו שבתי בלכר ומה היו נסיבות כתיבתם של הביוגרפיות?

בלכר, שהיה שחקן ודמות ידועה בחיי התיאטרון, התרבות והאמנות בווילנה, החל את קריירת המשחק שלו בנעוריו בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת. כאשר נסגרו היהודים בגטו הוא היה היוזם והרוח החיה בהקמתו של תיאטרון ביידיש, ואף שיחק במרבית ההצגות שהועלו בו. היו שביקרו את היוזמה הזאת, והידוע שבהם היה הרמן קרוק. הם ראו בהליכה לתיאטרון בגטו, בצל הרציחות בפונאר, מסע הזוי במציאות מדומה, מזימה של היודנרט להסיט את תשומת לבם של היהודים מן ההתרחשות הרצחנית שארבה להם. אך דומה כי עבור תושבי הגטו, שנהרו להצגות ולמופעי הרוויו, היה התיאטרון מפלט רגעי של נחמה ושל הנאה.

בכובעו הנוסף שימש בלכר מזכיר אגודת הסופרים והאומנים בגטו וילנה, שנוסדה ב-20 בינואר 1942. בגטו וילנה שזכות קיומו היו היצרנות ועבודת הפרך התקשו אנשי הרוח למצוא את מקומם הטבעי והם נזקקו לסיוע כלכלי ולתמיכה ואלה ניתנו להם בידי האגודה. אך משימתה העיקרית של האגודה הייתה, בעצה אחת עם היודנרט, לפתח עזרה עצמית ולהפנות את האומנים לפעילות אומנותית במסגרת הגטו; כמו כן, עסקה האגודה ביצירת כרוניקה של סופרים יהודים, אומנים ואינטלקטואלים שגורשו מהגטו, באיסוף יצירותיהם האבודות ובהכנת חומר לקובץ

ספרותי-אומנותי, אך לשם מה?

זליג קלמנוביץ', אחד מאנשי הרוח בגטו, כתב ביומנו כי בסוף יולי 1942 גיבש היודנרט תכנית להציב יד לגטו וילנה, ולהקים מוזיאון, ולשם כך נקבע כי למטרה זו יופקו, בין השאר, אלבומים. על פי התכנית אלבום אחד יכלול את היצירות שנכתבו בגטו ואלבום אחר יוקדש לשחקנים. אחד מהם הוא האלבום שנקרא "עשרים ואחד" (ביידיש: איין און צוואנציק) פרי מחקרו ופרי עטו של שבתי בלכר שהיה גם סופר לעת מצוא...

כתב היד של בלכר הוא תעודה יוצאת דופן המאפשרת מבט נוסף, חי ומכלי ראשון של חיי התרבות והתיאטרון היידי במזרח אירופה לפני פרוץ המלחמה ובתקופת השלטון הסובייטי, אשר וילנה הייתה אחד ממרכזיו החשובים.

הוא שופך אור על תהפוכות חייהם של השחקנים היהודים, יחידים ומשפחות, דמויות ססגוניות לצד אומנים קשי יום, והמשותף לכולם הוא היותם שליחים נודדים בשירות האומנות והתרבות היהודית. חלק ניכר מן המונצחים באלבום לא היו ילידי וילנה, אך וילנה הייתה מאז ומתמיד תחנה חשובה בחייהם המקצועיים. בתקופה הסובייטית, עם הקמתו של תיאטרון היידיש הממלכתי בעיר, הפכה וילנה לביתם הקבוע. אבל כאשר נכבשה העיר בידי הגרמנים איבדו רובם את מעמדם, את מטה לחמם וחייהם הפכו הפקר. לייב שריפטזֶֶצר, לדוגמא, מי שכונה גם "מלך ההומור", היה שחקן וקומיקאי ידוע. בלכר כתב כי עם כניסת הגרמנים לווילנה, שריפטזֶֶצר, שהתקרב כבר לגיל 60 ,לא הצליח לקבל את השיין הצהוב, אישור שהבטיח, לכאורה, חסינות מפני החטיפות לפונאר. בצר לו הוא מצא מחבוא באחת המלינות, אך האיש, שלפני המלחמה התפרנס היטב מאומנותו וחי בנוחות וברווחה, התקשה להסתגל למצוקת המסתור, עצביו בגדו בו, והוא יצא החוצה, נלכד, נאסר בכלא לוקישקי ונרצח בפונאר יחד עם בני משפחתו. לדברי בלכר, כך גם עלה בגורלו של פיניה זיגלבוים, שהיה שחקן צעיר ופעיל ציבור בתנועת הפועלים היהודית, בדומה לאחיו – איש הבונד הנודע שמואל זיגלבוים. בעקבות הפלישה הגרמנית לפולין נמלט פיניה זיגלבוים מוורשה לביאליסטוק ומשם לווילנה. גם הוא לא קיבל את השיין הנכסף, ניסה את מזלו בעבודות כפיה קשות אך לא עמד בכך, ויחד עם אשתו ובנו הפעוט נרצח בפונאר. אלה הן אך שתי דוגמאות מבין 21 שהביא בלכר שמספרות את גורלם הטרגי של אנשי התיאטרון היהודי בווילנה בזמן הכיבוש הנאצי.

שבתי בלכר נשאר בגטו עד ה-23 בספטמבר 1943 ,באותו יום, ככל הנראה, היה בין האלפים מיהודי וילנה שגורשו לאסטוניה ונכלא במחנה קלוגה. ב-19 בספטמבר 1944 ,עם התקרבות הצבא האדום החלו הגרמנים בחיסול המחנה, הם ירו באסירים והציתו את הגוויות. אולם מחמת הבהילות לא הספיקו להשלים את מלאכתם, ומקצת מן הגופות והדברים האישיים שנשאו עליהם הנרצחים נחרכו קלות, ונותרו עדות צרובה באש לחיים ולחורבנם.

בגטו ווילנה, כידוע, לא הוקם מוזיאון. את משאלתם של שבתי בלכר וחבריו האומנים להציג בפני כל את פעילותם התרבותית בגטו הגשימה בחלקה הדרמטורגיה הישראלית דרך המחזה "גטו" מאת יהושע סובול. אלא ששמו של בלכר, מייסד התיאטרון ואחד ממוביליו, נפקד מן המחזה כלא היה. עוד קודם לכן בשנת 1962 בניו יורק יצא כתב היד לאור בשפת המקור, ביידיש, ולעשרים ואחת הביוגרפיות של השחקנים שנרצחו נוספה עוד אחת, זו של שבתי בלכר. אולם, למרבה הצער, כותבי העתים של גטו וילנה, ההיסטוריונים, מיעטו להשתמש במקור החשוב הזה, אפשר אפילו לומר כי לא השתמשו בו כלל.

ואף על פי כן, בבואכם למוזיאון לתולדות השואה ביד ושם, בתצוגה הראשונה שבציר המרכזי מוצגת תעודת השחקן החרוכה של שבתי בלכר ועליה תצלום דיוקנו, תעודה אותה החזיק בכיסו עד רגעיו האחרונים במחנה קלוגה. בסמוך לה מוצג תצלום דיוקנה של אשתו השחקנית גניה בלכר שפירא, שנרצחה אף היא.

בולסלב בורטינסקי שהציל את בני משפחת אטינגן וגאל את כתב היד של בלכר הוכר בידי יד ושם יחד עם אשתו יוזפה ב-1992 כחסיד אומות העולם. ב-2006 נחנך ביד ושם, בשוליו הצפוניים של ההר, מצפור המשקיף אל נופה המיוחד של ירושלים בתרומתם הנדיבה של מקס אטינגן ורעייתו, אותו הקדיש למציליו בולסלב ויוזפה בורטינסקי.

ראה גם: מאמר של יהושע סובול התיאטרון בגטו וילנה (1941-1943) 

מוסיקה

לצד התיאטרון פעלה תזמורת סימפונית (וממנה אף נגזרה תזמורת קאמרית) ומקהלה ביידיש. עם הזמן נוסדה גם מקהלה עברית, לראשונה בווילנה !

היצירה המוסיקלית של גטו וילנה הצטיינה במקוריות, רבגוניות והיקף עצום וחלק ממנה התפרסם ברבות הימים בכל העולם היהודי.

מוסדות חינוך מוסיקלי הוקמו בגטו.  בניהולם של אברהם סלפ ותמרה גירשוביץ הוקם בית ספר לנגינה ובו למדו נגינה בפסנתר, כינור, שירה ותיאוריה.  המנצח הנודע יעקב גרשטיין הקים מחדש את מקהלת התלמידים שלו.  בדצמבר 1941 הוקמה תזמורת קטנה בניצוחו של וולף דורמשקין, מנצח מוכשר שהגיע מוורשה.  התזמורת הופיעה ב-35 קונצרטים וביצעה יצירות סימפוניות מהרפרטואר הקלאסי שכלל גם יצירות של מלחינים אריים. 

בגטו היו גם פעילויות תרבותיות סביב האידיאולוגיה הציונית, תחת חסותו של ארגון "ברית עברית". הוקמה מקהלה עברית ומקהלה קטנה נוספת אשר ביצעה שירים חלוציים, שירים על טקסטים תנ"כיים, שירים חסידיים וכדומה.  ל"ברית עברית" היה גם תיאטרון עברי.  מקהלה ביידיש הופיעה בשירים ביידיש - בעיקר שירי עם - בליווי תזמורת בניצוחו של אברהם סלפ, וכן הייתה מקהלה אשר שרה שירים דתיים.

ייסוד התיאטרון בגטו וילנה היה שנוי במחלוקת. במאי צעיר ששמו ויסקינד שכנע את רשויות הגטו שלתיאטרון תהייה השפעה מכרעת בעידוד רוחם של תושבי הגטו.  התיאטרון הציג ארבע הצגות מהרפרטואר הדרמטי ביידיש.  לאחר היווסדו של התיאטרון הוקם "איגוד המחברים והאמנים" שבראשו עמד זליג קלמנוביץ.  הארגון רצה לעודד יצירה בגטו ולהפיץ אמנות ותרבות.  המוסיקאים בגטו הקימו ארגון משלהם בפברואר 1942, ארגון שמנה 50 חברים.  ארגונים אלו הכריזו על תחרויות יצירה, אירועי תרבות ועזרה לאמנים במצוקה. (במסגרת זו נכתב השיר "שטילער, שטילער" [שקט, שקט].)

הקהילה היהודית בווילנה, אשר צומצמה לשליש מגודלה ועברה טראומות של הרג המוני על ידי הגרמנים והליטאים, פנתה אל המקור העשיר והבטוח שלה – התרבות – כדי לבנות חיים יהודיים בעלי משמעות ותקווה.

השירים מגטו וילנה מתארים את חיי הגטו ואירועים מחיי הגטו: הרצח בפונר, אשרות העבודה, התקווה הייאוש והגעגועים.  השירים מתעדים את הטרגדיה והמאורעות הנוראיים שהתרחשו בגטו ובאותה עת הם קושרים אירועים אלו להיסטוריה של העם היהודי ולבסיס האמונה היהודית ונשענים על דמויות וסיפורים מן התנ"ך וההיסטוריה היהודית כמקור לנחמה ותקווה: על אף התלאות עם ישראל ינצח .

מופעי התיאטרון והקונצרטים אורגנו על ידי המשטרה היהודית וראשה יעקב גנס. בקהל נכחו חברי המשטרה היהודית והיודנראט, וכן מספר נאצים.  נוכחותם של הנאצים בתיאטרון הכעיסה את אחד האינטלקטואלים היהודים של הגטו, הרמן קרוק, אשר מחה והפגין נגד הופעות התיאטרון.  אולם כאשר התיאטרון הפך למקום מפגש חשוב הוא הפסיק את מחאתו.  הופעות התיאטרון צונזרו על ידי היודנראט והמשטרה היהודית אולם הם מצאו לנכון לעודד את פעילות התיאטרון כגורם מרגיע ומייצב את מדיניותם שחרתה על דגלה "עבודה למען החיים". 

יעקב גנס כמו חיים רומקובסקי השתמש בבימת התיאטרון כמקום לשאת בו את נאומיו ולהציג את מדיניותו.  הוא האמין שהתיאטרון ינחם את התושבים, ייתן להם אפשרות "לברוח" לעולמות אחרים ובכך יקל על סבלם.

רוב השירים מגטו וילנה מתעמתים באופן חופשי עם מהות החיים שנוצרו בגטו.  חלק מהשירים מתארים את חיי הגטו בהומור וסאטירה כדי להסיט את נקודת הכובד מהסבל ולהעלות חיוך ובכך לסייע להתמודד עם המצב.  רוב השירים נכתבו על ידי משוררים ומלחינים מקצועיים ונועדו לתיאטרון או למסגרות תרבותיות מאורגנות אחרות.  שירים רבים נאספו ופורסמו על ידי שמרקה קצ'רגינסקי שחי בגטו וילנה וערך הקלטות עבור הוועדה ההיסטורית היהודית המרכזית במינכן ב-1946 וכן ליקט, ערך ופרסם ב-1948 קובץ של שירים - "לידער פון די געטאס און לאגערן" (שירים מן הגטאות והמחנות) - שרבים מהם מגטו וילנה.

רבים משירי גטו וילנה מושרים עד עצם היום הזה בטכסי זיכרון ליום השואה בארץ ובארצות אחרות.  שירים אלו נמצאו מתאימים בשל איכותם והמסר שלהם, שביטא תקווה, מאבק והישרדות לאומית יהודית.

כדוגמה לכך יכול לשמש המנון הפרטיזנים היהודים ("אל נא תאמר..."), שנכתב ולחנו עובד על ידי הירשקה גליק, והשיר "פונאר" שנכתב על ידי המשורר שמרקה קאצ'רגינסקי והולחן על ידי הנער בן ה-11 (!) אלק וולקוביסקי (כיום פרופסור אלכסנדר תמיר – מורה ופסנתרן נודע).

הפעילות התיאטראלית והמוסיקלית נתנה השראה ליוצרים. דוגמה לכך הוא המחזה "גטו" של יהושע סובול משנת 1983, אשר זכה להצלחה רבה, תורגם לשפות זרות והוצג על במות ברחבי העולם.

מחזה אחר של סובול, "אדם" (1989), מתבסס על קורות הגטו ומעלה את הדילמה של הסגרת איציק ויטנברג – ראש המחתרת.

באסופות ואנתולוגיות של שירי מחנות וגטאות שפורסמו אחרי המלחמה שירי גטו וילנה מהווים 55-40 אחוז. הם מושרים על ידי להקות שונות בעולם (למשל "גויים" האוסטרית) ומופקים בדיסקים.

הווי

בגטו נוצר פולקלור שכלל ביטויים, מטבעות לשון והומור- לעתים מקאברי, שנבעו מתנאי החיים. הדבר סיפק לאנשים מפלט למצוקות היומיומיות. השתמשו בביטויים כמו "סופנו פונאר" לציון המוות הבלתי נמנע, "מאלינה" למחבוא הצלה, "כאפונעס" (חוטפי היהודים ורוצחיהם), "הלוואי ואזכה להגיע לקבר ישראל" למוות טבעי וגואל, "הוא יקר בעיניי כמו השיין", "יודנפארראט" – על משקל יודנראט שמשמעו ביידיש בגידת הוועד וכיוצא בזה.

נפוצו בדיחות כמו: מה ההבדל בין הגרמנים לשמש? והתשובה: השמש עולה במזרח ושוקעת במערב ואילן הגרמנים עלו במערב ושוקעים במזרח; מדוע הסובייטים אינם מפציצים את הגטו? כי הוא טריטוריה שלהם. איך זה? כי הוא ססס"ר (ברית המועצות ) ובו הרחובות שאוולי, שפיטאלנה (בפולנית הם מתחילות ב-"ס"), סטראשון ורודניצקה; מהי העיר הארוכה ביותר? סטאלינגראד, כי לקח לגרמנים הרבה חודשים להגיע מהפרוור עד המרכז; היטלר אומר שאת המלחמה ינצח ה"ראסה" (גזע), סטאלין- ה"מאסע" (ההמון) ורוזוולט- ה"קאסע" (הקופה" ).

חיי הרוח של גטו וילנה מצביעים על עמידתם של יהודי העיר מול הנאצים. מעשי הדיכוי והרצח של הגרמנים והליטאים והתנאים הנוראים שנכפו על היהודים, לא היה בהם כדי לשבור את רוחם של תושבי הגטו. לדעתנו הפעילות התרבותית של יהודי וילנה בשואה מהווה הוכחה מובהקת למאבקם בכוונות ההכחדה של הנאצים ולניצחון רוחם.

מקור: יד ושם

 

 

 

צרו איתנו קשר בשמחה:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

טלפון 5616706 03
vilna.association@gmail.com

הפייסבוק שלנו

שינוי גודל גופנים
ניגודיות