חיי הדת בגטו

חיי הדת בגטו

באוקטובר 1938, מעט אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, בעקבות הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, עברה וילנה לידי הרוסים והם החזירו את השליטה לליטאים. עם החלפת השלטון נסגרו הישיבות ומוסדות התרבות היהודיים. הלימודים התורניים נהפכו למחתרתיים.
ב-24 ביוני 1941 נכבשה וילנה בידי הגרמנים. חודשיים וחצי לאחר מכן, ב-6 בספטמבר, הוכנסו יהודי וילנה לגטאות. דר' מאיר דבורז'צקי מתאר במאמרו את החיים הדתיים בגטו וילנה. הוא מונה את רשימת שלושים הרבנים ואנשי התורה שחיו ופעלו בגטו. חלקם נרצחו באקציית "יום הרבנים" בשבעה עשר בתמוז תש"א (13.7.41) וחלקם עונו ונרצחו במועדים שונים.
בגטו פעלו שלושה בתי מדרש: בית המדרש של הקצבים ברחוב האטליזים (יאטקעווער גאס) 5, בית המדרש של שאולקה ברחוב שאוולי (שאוולסקה, שאוולער גאס) 5 והקלויז של יוגיכה ברחוב שאוולי 1. בבתי המדרש היו לומדים ומתפללים משעה ארבע וחצי בבוקר עד שעות העוצר בגטו ( 9 בערב בימות החורף ו - 10 בימות הקיץ). בין הרבנים שפעלו בגטו וילנה היה גם הרב גרשון ליבמן (בילנקי), הוא הקים בשנת תש"ב (1942) ישיבה בגטו, ישיבת "בית יוסף", בה למדו למעלה מ-30 בחורים. בתש"ג (1943) הוא הועבר למחנות באסטוניה ובלאטביה ולבסוף הועבר למחנה באזור ברגן בלזן. שם השתחרר והקים במחנה ישיבה לשארית הפליטה. אחרי המלחמה עבר לצרפת והקים שם את ישיבת נוברדוק. נפטר ב-1997 בפריז ונקבר בירושלים.
הרב ישראל זאב גוסטמן, המכונה הגאון האחרון מווילנה, נולד בשנת תר"ע (1910). בהיותו בן 21 הוא מונה על ידי הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי לרבה של שניפישוק (פרבר של וילנה) ולחבר בית הדין של וילנה במקום חותנו הרב מאיר באסן (ראש ישיבת רמיילס). הרב גוסטמן שרד את השואה, גזר את זקנו והיה הרב האחרון שנותר בחיים בווילנה. בשלב מסוים הורה לכל מי שיכול לברוח מהגטו, שיעשה זאת. לאחר המלחמה חזר הרב גוסטמן לווילנה. בתור הרב האחרון שנותר בחיים הרגיש אחריות לטפל בשארית הפליטה ולסדר את ענייני הדת והכשרות. הוא גם התמודד עם שאלות קשות בנושאי נישואין והתרת עגונות. כשנה לאחר המלחמה, ביום הראשון של פסח, קומיסר קומוניסטי-יהודי הזהיר אותו שעומדים לשולחו לסיביר. הוא ברח עם אשתו ובתו לישראל, לאחר שהבריח את הגבולות בצ'כיה ובצרפת.

רוב רובם של רבני העיר נרצחו בתחילת הכיבוש הגרמני ובגטו נותרו רבנים ספורים בלבד. בית כנסת ושני בתי מדרש היו פעילים ובכולם התקיימו תפילות. בבתי המדרש היו גם ישיבות, שני בתי ספר ו"חדר".

קושי רב היה בקיום חיי הדת כהלכתם. בראש וראשונה השבת הייתה יום עבודה רגיל. גם האדוקים ביותר נאלצו לחלל אותה ועשו זאת מפאת פיקוח נפש. שומרי כשרות נאלצו לוותר כמעט לחלוטין על אכילת בשר, כי לגטו סופק בשר סוסים טרף.

יחד עם זאת נחוגו מועדי ישראל, ככל שהדבר התאפשר: בפסח הוכנו מצות ומחלקת האספקה של היודנראט הקצתה מנת מצה לכל איש - בין רבע לחצי ק"ג לכל ימי החג, וכדברי קרוק "אין בית בגטו ללא מצה"; ראש השנה תש"ג (12 ספטמבר 1942) הצטיין בהתרוממות רוח ובביקורים, והילדים אף שלחו ברכות "שנה טובה"; יום כיפור עבר בזכירה ובאזכרה של האקציות מהשנה הקודמת ואלפי הנרצחים בהן, ובתפילת "כל נדרי" רבת משתתפים באולם התיאטרון (נוסף על "מניינים" פרטיים רבים); בסוכות הוקמו סוכות והעובדים מחוץ לגטו אף הצליחו להשיג לולב ואתרוג; בחנוכה שיחקו הילדים בסביבונים, נערכו מסיבות ואפילו עצרת ("אקאדעמיע") חנוכה של הדתיים. כמו כן התקיימה מסיבה של "הברית העברית" וחגיגות בפנימיות ובמועדוני הילדים. בפורים היו מסיבות רבות עם רעשני עץ והרצאות על החג.

לילדים ניתנה אפשרות ללמוד בבית ספר דתי. המורה אליעזר גולדברג ייסד סמינריון דתי שבו נהג להקריא מדי שבוע פרק בהיסטוריה היהודית. ביום 24 בינואר 1943 נערך סיום חגיגי של מסכת קידושין, בהשתתפות נציגים מהנהלת הגטו, ובו נישאו ברכות והתקיימו תפילות.

מתוך: אהרן עינת, חיי יום יום בגטו וילנה

 

צרו איתנו קשר בשמחה:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

טלפון 5616706 03
vilna.association@gmail.com

הפייסבוק שלנו

שינוי גודל גופנים
ניגודיות