הכיבוש הגרמני

הכיבוש הגרמני, התנכלויות, אפליה ומעשי הרצח ההמוניים עד הגירוש לגטאות / נכתב על ידי ד"ר אהרון עינת

הגרמנים כבשו את וילנה ב-24.6.1941. בעיר התגוררו כ-60,000 יהודים מתוך אוכלוסייה של כ-200,000 תושבים. תוך זמן קצר ביותר החלו להפעיל את מדיניות האפליה כלפי יהודים, אשר שיבשה לחלוטין את חייהם. בין השאר הם נצטוו לסגור את החנויות, המפעלים וחשבונות הבנקים; נאסר עליהם להלך על מדרכות אלא רק על אבני הרחובות; בוטלו הלימודים בכל מסגרות החינוך ופוטרו מורים ואנשי אקדמיה; על היהודים, כולל ילדים מגיל 10, הוחל צו של ענידת סרט לבן עם מגן דוד צהוב על הזרוע, אשר הומר תוך זמן קצר לטלאי עם מגן דוד צהוב שבתוכו האות J-יהודי בגרמנית), אשר נתפר על כל בגד בחזית ובגב. בנוסף לכך החלו מעשי ההחרמה של רכוש, חיפושים בבתים ושוד של תכשיטים ודברי ערך אחרים, תפיסת יהודים לעבודות ומעשי רצח ספוראדיים.
האכיפה של החוקים נעשתה על ידי הגרמנים בשיתוף פעולה של ליטאים והתנהלה באופן אכזרי, תוך השפלה וביזוי. הרמאן קרוק (ששימש כמנהל הספרייה בגטו וניהל יומן חשאי) מציין ביומנו ב-29 ביוני 1941: "היום הכניסה המשטרה הליטאית חידוש בתורים לחנויות...בצד אחד יעמדו שמים ואילו נוצרים יעמדו בצד שמאל...ניסיון להוציא לפועל את חוקי נירנברג...באמצעות ליטאים... הייתי מן הסתם ה-500 בתור...אנשים הולכים מכות...אני בורח מהתור ונשאר בלי לחם".
ב-6 באוגוסט הטיל הממשל הגרמני על היהודים תשלום כופר ("קונטריבוציה" בפי היהודים) בסך חצי מיליון מארק לתשלום תוך יום ושלושה חברי יודנראט נקבעו כאחראים אישית לביצוע ההוראה ולא-ישלמו בחייהם. לבסוף, אחרי מספר ימים, סופקו קרוב למיליון וחצי רובלים ועוד 16.5 ק"ג זהב , 189 שעונים ודברי ערך אחרים.

ביולי-אוגוסט 1941 החלו מעשי החטיפה של גברים יהודים באמתלה שהם נלקחים לעבודה. החוטפים כונו "כאפונעס" (מלשון "כאפן"-לחטוף ביידיש). החטופים נעלמו בלי שוב, דבר שעורר דאגה עמוקה בקרב היהודים ורק בעבור זמן התחוור לכל שהם נרצחו ביער פונאר – גיא ההריגה של יהודי וילנה והסביבה בו מצאו את מותם לפי נתונים עדכניים קרוב ל-80,000 איש, מהם כ-80% יהודים. זה היה הרצח ההמוני הראשון מסוגו בשואה (ורק בקובנה היה דומה לו) ובו איבדו את חייהם כ-5,000 גברים תוך השארת אלמנות ויתומים. לא ייפלא שהיהודים התקשו לקבל את המשמעות האמיתית של פונאר, על אף עדויות של ניצולים.

היודנראט הראשון

כבר ב-4 ביולי 1941 יצא צו מטעם הממשל שחייב את היהודים להקים יודנראט בהרכב של 10 חברים. בעקבות הצו נערכה פגישה דרמטית של מכובדי הציבור שהסכימו, מתוך סיכון אישי רב, לקבל על עצמם את התפקיד. ליושב ראש נבחר שאול טרוצקי. כעבור שלושה שבועות הוגדל היודנראט ל-24 חברים. אחד מתפקידיו המרכזיים היה לספק כוח עבודה על פי דרישות הגרמנים. ימי היודנראט היו קצרים והוא חוסל בידי הגרמנים ב-2 בספטמבר. לגרמנים כבר לא היה בו צורך - בתוך ארבעה ימים עמד לקום הגטו. כמעט כל חברי היודנראט, ובכלל זה טרוצקי, נרצחו בפונאר.

ההתארגנות הראשונית בגטאות

כבר ביומיים הראשונים הוקמו בשני הגטאות יודנראטים שראשיהם נקבעו באקראי בידי הגרמנים. בפני היודנראטים עמד מכלול עצום של בעיות: דיור, אספקת מזון, אספקת עובדים עבור הגרמנים, שמירת החוק והסדר, בריאות, חינוך וכדומה, שטופלו במחלקות ייעודיות. קביעת ראשי היודנראטים על ידי הגרמנים יצרה נתק בין המנהיגות המסורתית של וילנה להנהגות החדשות. בגטו הקטן הם מינו את אייזיק לייבוביץ' (בעבר שותף בחנות תכשיטים) שהקים יודנראט "ביצועי", על ידי צירופם של אנשים בעלי יכולת מוכחת ומוכרים בציבור, תוך השארת החברים הפורמליים, שמינו הגרמנים ושהיו חסרי כל ניסיון ציבורי, כאנשי ייצוג.

בגטו הגדול קבע פראנץ מורר (Franz Murer) הממונה על הגטו מטעם המינהל הגרמני – את אנטול פריד (לשעבר מנהל קופת חיסכון) כראש היודנראט והטיל עליו לבחור את שאר החברים. פריד מינה את יעקב גנס למפקד המשטרה היהודית. שני המוסדות האלה התמקמו ברחוב רודניצקה 6, בבניין הגימנסיה היידישאית "רעאל-גימנאזיע". גנס האמביציוזי והכריזמטי, שהגיע לדרגת סרן בצבא הליטאי, גילה עצמאות רבה בתפקידו וזכה להערכה מהמינהל הגרמני והליטאי. ביולי 1942 חל מפנה בהנהגת היודנראט: פריד הודח ובמקומו מונה גנס. את תפקידו כמפקד המשטרה היהודית העביר גנס לסגנו סאלק דסלר.

גנס הטביע חותם על קורות הגטו. הוא אימץ את הדוקטרינה של "הצלה באמצעות עבודה", שעל פיה קיים סיכוי להינצל בזכות התועלת שמביא כוח העבודה היהודי למאמץ הצבאי הגרמני. ביטוי מובהק לתפיסה זו הוא נתן באסיפת עם בקיץ 1943: "...בל נרמה את עצמנו. מנקודת ראות פוליטית אנו אפס בעיני הגרמנים. איננו קיימים ואיננו צריכים להתקיים... אם חלקנו עודנו בחיים, זה רק הודות לכך...שאנו מספקים דבר יקר מציאות – כוח עבודה". הגטו נכנס למשטר עבודה אינטנסיבי, שהגיע לשיא בקיץ 1943, ובו הועסקו מדי חודש יותר מ-14,000 איש ואישה.

גנס נרצח בידי הגסטאפו סמוך לחיסול הגטו. עד יומו האחרון הוא האמין בדרכו, אך גישתו הייתה מוטעית מיסודה. המדיניות הנאצית של השמדת העם גברה על כל שיקול כלכלי, וגנס לא הבין זאת.

הקמת הגטאות

הגטו הוקם בשבת, 6 בספטמבר 1941 ברובע היהודי העתיק. כדי לפנות מקום לעשרות אלפי היהודים שהיו אמורים להגיע, העבירו הגרמנים לפונאר, בשיתוף פעולה נלהב של הליטאים, את יהודי האזור – כ-5,000 נפש - ושם רצחו אותם. בצו שפרסמו לקראת האקציה נאמר שיהודים ירו על חיילים גרמנים, וכדי למנוע מעשים כאלה בעתיד מעבירים אותם מהאזור... בפי היהודים כונתה האקציה "הפרובוקציה הגדולה". המפונים הוחזקו תחילה בכלא לוקישקי ובהדרגה הובלו לפונאר, הגברים בצעדה רגלית והנשים והילדים הן ברגל והן ברכב. אקציה זו, שכונתה על ידי היהודים "הפרובוקציה הגדולה", הייתה מתוכננת היטב לרצח יהודי העיר. היא הייתה הראשונה בסדרת האקציות הנוראות שהתנהלו באכזריות איומה עד סוף 1941 ומספר קורבנותיה הגיע לכדי 5,000 נפש.

המעבר לגטו נערך ללא כל התראה, כאקט מיידי של יום אחד (שלא כמו ברוב המוחלט של הגטאות). הגירוש מהבתים נעשה באלימות ובמהירות רבה. הפינוי היה אכזרי והמשורר אברהם סוצקבר מציין בספר הזיכרונות שלו: "...לחצר נכנסו 20 שוטרים. מפקדם ציווה על הקהל להסתדר ארבעה-ארבעה בשורה. שווייננברג נשא נאום כי מובילים אותנו לגטו, שנלך בשקט ונציית לפקודות...עשרים הרובאים הוציאו אותנו בכידונים שלופים, משער החצר. זה היה בחצות...בבואנו לזאוואלנה, יותר קרוב לבית הסוהר לוקישקי, כבר ראו כולם, כי לא מובילים אותנו לגטו. נשים החלו לבכות, למרוט שערותיהן...". ההליכה הייתה כרוכה במאמצים פיזיים קשים עד ייאוש. על היהודים נאסר להיעזר באמצעי הובלה והם נאלצו לשאת בעצמם את חפציהם. ככל שהצעידה התמשכה נחלשו האנשים ונטשו את חפציהם.

הגירוש לגטאות תוכנן בקפידה. הגרמנים הכינו שני גטאות שביניהם הפריד רחוב הגרמנים (דייטשע גאס, בפי היהודים):

הגטו "הגדול" (מספר 1) והגטו "הקטן" (מספר 2). ליהודים נודע הדבר רק עם הגעתם למקום.

ביום הגירוש לגטאות נתפסו כ-6,000 יהודים והובלו לפונאר, חלקם תוך כדי המתנה בכלא לוקישקי.

הגטו הקטן

לגטו הגדול הוכנסו 30,000-29,000 איש, ולקטן - 11,000-9,000; סך הכול כ-40,000 נפש. עם הכניסה לגטו הייתה הבעיה הבסיסית מציאת מקום מגורים. אל הסמטאות הצרות נדחסה כמות אנשים הגדולה כמעט פי 7(!) ממספר התושבים שגרו בהן לפני המלחמה.

המינהל הגרמני והליטאי
במרוצת יולי התקיים בווילנה משטר צבאי 1941 והמושל היה צנפנינג. בתקופה זו פעלה היחידה איינזאצקומאנדו 9 בראשותו של ד"ר אלפרד פילברט, אשר הוציאה לפועל את מעשי הרצח בפונאר. בראשית אוגוסט היא הוחלפה באיינזאצקומאנדו 3 בראשותו של קארל יגר, אשר המשיך לאורך ימים. יחידות אלה נעזרו במשתפי פעולה ליטאיים ובמיוחד ב"יחידת הנבחרים"- ה"איפאטינגה". בראשית אוגוסט עבר השלטון לידי הממשל האזרחי בראשות הגביטסקומיסאר האנס כריסטיאן הינגסט, אשר המשיך בתפקיד זה עד שחרור העיר. בתוך הממשל האזרחי הטיפול ביהודים היה מופקד בידיו של פראנץ מורר, ששימש גם כעוזרו של הינגסט וגם כממונה על מחלקת המזון והיה הדמות המרכזית בחיי היהודים.
בצד המנגנון הגרמני פעלו המוסדות המוניציפאליים הליטאיים בראשותו של דאבולוויצ'יוס, ומי שטיפל מטעמו ביהודים היה פ' בוראקאס. הממונה על ענייני הפנים של וילנה היה קוסטאס קאלנדרה, אשר גם טיפל ביהודים בעניינים הקשורים למשרדו.

במקביל לנאמר לעיל פעלה מערכת עצמאית של ס"ס ומשטרת הביטחון (סיפ"ו ). היא טיפלה ישירות ברצח היהודים והוציאה לפועל את המדיניות הגרמנית של השמדת העם היהודי. במסגרתה שולבו האיינזאצקומאנדוס. מפקד היחידה של משטרת הביטחון וה-ס"ס היה רוב הזמן סא"ל (אוברשטורמפירר) נויגבאואר. היחידה הורכבה מ-5 מחלקות ואחת מהן הייתה הגסטאפו, שטיפלה בארגוני ההתנגדות ובכל "הארגונים העוינים". בתוך הגסטאפו היה מדור מיוחד לענייני היהודים בראשותו של סרן (האופטשטורמפירר) מאייר, שניהל את מלאכת הרצח. במפקדת הגסטאפו היה קצין קישור מיוחד להפעלת ה"איפאטינגה". קציני ה-ס"ס שמילאו את התפקיד הזה נודעו לשמצה בקרב היהודים. הראשון היה הורסט שווייננברג (שוויינברגר במקורות הגרמניים), בין אוגוסט 1941 לינואר 1942, שהוחלף על ידי אוגוסט הרינג עד יוני 1942ואחר כך-עד חיסול הגטו- היה בתפקיד מרטין וייס. 

האקציות ההמוניות עד סוף 1941

עד הכניסה לגטאות נרצחו בין 17,000-16,000 יהודים.

עם הכניסה לגטאות החל רצף אכזרי של מעשי רצח המוניים שנמשך עד סוף 1941. האקציה הראשונה הייתה כבר באמצע ספטמבר, באוקטובר בוצעו אקציות ובהן אלפי קורבנות, ובכלל זה החיסול של גטו 2, שהיה קיים שבעה שבועות בלבד, ב-21 בחודש. לאזאר אפשטיין מתאר ביומנו "...הליטאים התירו לאנשים עם חבילות לרוץ לגטו הראשון. הסצנות האלה, של ריצות המעבר, היו קורעות לב... בהתייפחויות ובכי התנשקו עם קרובים ומכרים. הורים איבדו את ילדיהם וילדים את הוריהם. זעקות הכאב פרצו לשמיים שהיו אילמים ובוכים. ירד גשם סתווי, קר וחודר".

האקציות נמשכו עד דצמבר ובסך הכול נרצחו בהן כ-21,000 יהודים. מאז כיבוש העיר נרצחו קרוב ל-40,000. אוכלוסיית הגטו הצטמצמה לכדי 20,000 איש, מתוכם יותר מ-4,000 "בלתי לגאליים".

הציבור בגטו היה נואש. לא נותרה משפחה שלא נכרתו ממנה איברים, ותאים משפחתיים רבים נמחקו כליל. האנשים חיו בטרור ובפחד.

לאחר האקציות האלה הגיעה תקופת רגיעה יחסית ובה ניצלו הגרמנים את כוח העבודה היהודי. "תקופת היציבות" נמשכה עד קיץ 1943, אך היהודים, שלא ידעו על כך מראש, המשיכו לחיות בחרדה ולא ידעו מה יילד יום.

אוכלוסיית הגטו והריבוד החברתי החדש

עם התייצבות החיים בגטו התהפך המדרג החברתי: לראש הסולם עלו חברי היודנראט והמשטרה; ולמעמד בכיר הגיעו "הבריגאדירים" – ראשי קבוצות העבודה. הסוחרים והמבריחים תפסו מקום חשוב . פליטים מפולין ומהגרים מליטא שהגיעו לווילנה אחרי כיבוש פולין מילאו רבים מהתפקידים (וזאת בזכות סגולותיהם האישיות, כושר ההסתגלות לתנאים משתנים וגם ההכחדה של חלק ניכר מאוד של אנשי הציבור וההשכלה של וילנה). לתחתית המדרג ירדו האינטליגנציה, בעלי המקצועות החופשיים וההנהגה המסורתית.

     הגרמנים כובשים את ליטא במהלך מלחמת העולם השנייה

צרו איתנו קשר:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

למכתבים: ת.ד. 1005, רמת השרון, 4711001 טלפון 5616706 03
vilna.association@gmail.com

הפייסבוק שלנו

שינוי גודל גופנים
ניגודיות