דב לוין

ההיסטוריון - פרטיזן/ מאת יוסי מלמן 2010

צילם: אלכס ליבק

צילם: אלכס ליבק

זהו הומאז' לאדם נפלא, מנעטש אמיתי, איש כלבבי. למען הגילוי הנאות אוסיף שהוא חבר שלי ואני אוהב אותו אהבת אמת. הכירו את פרופסור דב לוין.

הוא היסטוריון, פרופסור אמריטוס של האוניברסיטה העברית בירושלים וחבר מועצת מוסד "יד ושם". בחודש שעבר במלואת לו 85 הוענקה לו תעודת הוקרה של "נאמן זיכרון השואה", מטעם המכללה האקדמית הגליל המערבי. האות ניתן לו על "פועלו החלוצי בחקר השואה".

גוף העבודות האקדמיות שלו כולל 18 ספרים, שפורסמו בשפות שונות ועוד 750 מאמרים בנושא יהדות בת זמננו ובמיוחד בחקר השואה.

הוא נולד ב-1925 למשפחה ציונית בעיר קובנה בליטא והתחנך בשומר הצעיר, שלטעמי הייתה תנועת הנוער, שהיה לה את המינון הנכון ביותר של אמונה בציונות לצד הטפה לסוציאליזם עלי אדמות.

עם פלישת הנאצים וכיבוש ליטא ביוני 1941, במלחמת העולם השנייה, הוא נכלא, נמלט מהכלא ברח ליערות והצטרף לכוח פרטיזנים, שנלחם בנאצים ובמשתפי הפעולה הליטאים, שהשמידו את כל יהדות הליטא יותר ממאתיים אלף יהודים. עם שחרור ליטא בידי הצבא האדום הוא יצא מן היער ועבר להתגורר בוילנא.

בצאתו מהיער פגש את המשורר האידי החשוב, כבר אז אברהם סוצקובר, שהלך לאחרונה לעולמו. לוין סייע לו להסתיר חלק מיצירתו שלימים הוברחה לישראל יחד עם חומרים של יוצרים נוספים. לוין וכמה מחבריו הפרטיזנים התמקמו בדירת קומונה, בוילנא והפכו אותה לבסיס של ארגון "הבריחה" של ההגנה. בקירות הדירה הוטמנו תעודות מזויפות, ששימשו להברחת יהודים ולעלייתם הבלתי ליגלית לארץ ישראל. תיעוד על אותה תקופה אפשר למצוא ביומן פרטי שניהל במשך חודשים.

ב-1947 הוא עלה לארץ ישראל כמעפיל לא חוקי, התגייס להגנה ואחר כך לצה"ל והיה בכוח שהגן על הר הצופים בירושלים.

לאחר המלחמה החל לוין לתעד את סיפורם של חבריו הפרטיזנים ניצולי השואה. הוא שייט ברחבי הארץ עם מכשיר הקלטה והקליט את סיפוריהם. מעבודת תיעוד זו צמחו מחקריו. אלה הם מחקרים ייחודיים של "העד ההיסטוריון". מחקריו אמנם עומדים בקריטריונים האקדמאיים, אך יש להם ערך מוסף של מי ש"היה שם", שהיה עד למאורעות שהוא כותב עליהם וחווה אותם באורח בלתי אמצעי.

אל דב לוין התוודעתי בשנות התשעים הראשונות. ברית המועצות התפרקה ועל חורבותיה הוקמו רפובליקות עצמאיות ובהן שלוש המדינות הבלטיות. העולם עמד נפעם והחסיר פעימה למראה הרוח האנושית, שבשם החירות, פורצת גבולות ומשתחררת מאזיקי הדיכוי.

אך בצד החתירה לחופש החלו לצוץ אל פני השטח תופעות מכוערות וראויות לגינוי. מונעים בשנאה לקומוניזם הסובייטי, פתחו המדינות הבלטיות, תחילה בהיסוס, אך בהמשך, בגבור ביטחונם העצמי, בעוצמה רבה, בתהליך של "רהביליטציה".

מהי רהביליטציה? בשתי מילים "שכתוב ההיסטוריה". השנאה לברית המועצות מעבירה את המדינות הבלטיות, וליטא בפרט על דעתם. הם רואים בה כוח כובש, גרוע יותר מהכיבוש הנאצי. הגרועה שבכל שלוש המדינות האלה היא ליטא, מולדתו של לוין. היא רואה במשתפי הפעולה עם הנאצים, באנטישמיים הליטאים, שרצחו בנפש חפצה יהודים, גם בלי שידרשו לכך בידי הנאצים, גיבורים.

וכל זאת למה? רק בשל העובדה שהסובייטים, עם שובם למדינות הבלטיות לאחר המלחמה, עצרו את אותם רוצחי יהודים, נאמני הנאצים ומשתפי הפעולה, שפטו אותם, שלחו אותם לכלא וגם הוציאו אותם להורג.

בליטא החדשה זכו אותם "גיבורים" ברהביליטציה. שמם נוקה והוחזרו להם זכויות, שנשללו מהם בתקופת השלטון הקומוניסטי. מפושעי מלחמה הם הפכו ליקירי האומה.

אך זה לא היה הכול. לשיא החוצפה הגיעה ליטא, כשפתחה במצוד נגד פרטיזנים יהודים, שלחמו בנאצים ובמשתפי הפעולה הליטאים והאשימה אותם לא פחות ולא יותר ב"פשעי מלחמה".

אחד הקורבנות של אותו מסע היה ד"ר יצחק (טולקה) ארד, לשעבר קצין חינוך ראשי ויושב ראש יד ושם, שהיה למבוקש בליטא.

ממשלות ישראל, כנסות ישראל והפקידות הישראלית התבוננו בתהליך זה בשוויון נפש. ככלות הכול השואה ושמור זיכרונה היו תמיד כלי, שישראל הרשמית עשתה בו שימוש מניפולטיבי לקידום מה שהיא סברה הם האינטרסים הלאומיים שלה. באותן שנות תשעים ראשונות העדיפו ממשלות ישראל שהיחסים הכלכליים והביטחוניים (מכירות נשק) חשובים לה יותר מההיסטוריה. ישראל העדיפה שלא למחות על התופעה המגונה של הרהביליטציה, מחשש שתרגיז את ממשלת ליטא.

רק קולות בודדים לא שתקו ולא החרישו. אחד מהם היה של פרופסור דב לוין. הוא עשה כל שביכולתו למחות. הוא התפטר מכמה ועדות משותפות לישראל וליטא שבהן ישב והחזיר את עיטור ה כבוד שקבל מנשיא ליטא. לוין מחה ואני כתבתי על כך.

נכון שתחום ההתמחות שלי הוא ביטחון ונושאים אסטרטגיים. אך תמיד הונעתי גם מההכרה שחשוב לתעד ולכתוב על השואה. אני לא יודע מהיכן שאבתי את ההכרה הזו. אני לא ממש "דור שני", בוודאי לא בן אופייני לניצולי שואה. אבי נמלט עם פרוץ המלחמה מפולין לברית המועצות ואמא מצאה מחסה אצל משפחות נוצריות. להורי לא הייתה טראומה בשל כך.

הורי סיפרו לי על מה שעבר עליהם וזה הכל. סיפורם לא הותיר בי ולא בהם צלקות. ולמרות זאת סברתי שחשוב וראוי לזכור ולהזכיר ולהנציח את השואה ולעסוק בה, גם בכתיבתי העיתונאית.

לא פעם כעסתי על חברי בשמאל שלא מצאו בליבם פינה, ולו קטנה, לנושא הזה והעדיפו לעסוק אך ורק בסבל הפלשתינאיים, בזכויות אדם אוניברסאליות הותירו משום מה את מלאכת הזיכרון, הנצחת השואה והמאבק באנטישמיות המודרנית לימין. זה לא היה צריך להיות כך. אפשר להיות איש שמאל ולהתעניין בשואה.

התנהגותם הנלוזה של הליטאים החדשים חזקה את הקשר שלי עם דב לוין. היא קוממה את שנינו ובשלב מסוים חשבנו לעשות מעשה. דברנו נכבדות על האפשרות שנצא באישון לילה לפעולת מחאה. חשבנו לצייר כתובות נאצה על בית מגוריה של שגרירת ליטא בישראל בנוסח "הסתלקי מכאן" או "מכחישת שואה לא רצויה".

ממרומי שמונים שנותיו היה דב לוין נלהב כילד. הפרטיזן הוותיק שבו שב לתחייה. הוא התלהב כמוני מהרעיונות לעשות מעשה. אך בסופו של דבר בטלנו מחשבות אלה משום שהבנו שעבירה על החוק אינה דרכנו. אני גאה ומאושר שזכיתי להכירו ושאני חברו.

צרו איתנו קשר:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

למכתבים: ת.ד. 1005, רמת השרון, 4711001 טלפון 5616706 03
vilna.association@gmail.com

הפייסבוק שלנו

שינוי גודל גופנים
ניגודיות