אבא קובנר

מפקד מחתרת ופרטיזנים, ממייסדי ה' בריחה', משורר וסופר, פעיל בתחומי תרבות וציבור בישראל.
קובנר נולד בסבסטופול שברוסיה, התחנך בגמנסיה העברית בוילנה ולמד אמנויות פלסטיות.
מנעוריו היה חניך ה' שומר ' הצעיר. ב 1940-1941-כשהיתה וילנה בירת הרפובליקה הסובייטית הליטאית, היה קובנר פעיל במחתרת. עם כיבוש העיר וילנה בידי הגרמנים בסוף יוני 1941 מצא קובנר מקלט לזמן מה, עם קבוצה מחבריו, במנזר האחיות הדומיניקניות בפרבר העיר. לאחר ששב לגטו ונודע לו על רצח המוני יהודים, הגה קובנר את רעיון ההתנגדות ונרתם להקמת כוח יהודי לוחם. בליל 31 בדצמבר 1941 נקרא באסיפת תנועות החלוציות בוילנה כרוז שחיבר קובנר ובו נאמר:

נוער יהודי, אל תיתן אמון במוליכים אותך שולל. משמונים אלף יהודים שב"ירושלים דליטא" שרדו אך עשרים אלף. לעינינו קרעו מאתנו את הורינו, אחינו, ואחיותינו.

היכן הם מאות הגברים שנחטפו לעבודה בידי ה"חוטפים" הליטאים?
היכן הן הנשים הערומות והילדים, שהוצאו מאתנו בליל האימים של הפרובוקציה?
היכן הם יהודי יום הכיפורים?
היכן אחינו מהגטו השני?
כל אשר הוצא משערי הגטו לא חזר עוד.
כל דרכיו של הגסטאפו מובילות לפונאר.
ופונאר היא מוות!
המהססים! השליכו מעליכם כל אשליה. ילדיכם, בעליכן ונשיכם אינם עוד.
פונאר אינה מחנה – שם נורו כולם.
היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה. על יהודי ליטא הוטל להיות הראשונים בתור.
אל נלך כצאן לטבח!
נכון, חלשים אנו וחסרי-מגן, אולם התשובה היחידה לאויב היא התנגדות!
אחים! מוטב ליפול כלוחמים בני-חורין מלחיות בחסד מרצחים.
להתגונן! עד הנשימה האחרונה.

היתה זאת הפעם הראשונה שרצח יהודים בידי האיינזצגרופן הוערך כחלק מתוכנית כללית להכחדת יהודי אירופה ופעם ראשונה שיהודים נקראו להתגונן עם נשק ביד נגד הנאצים.
ב- 21 בינואר 1942 נוסד בווילנה 'ארגון הפרטיזנים המאוחד' ( פ. פ. או), שהורכב מתנועות נוער ומפלגות מזרמים פוליטיים שונים. קובנר היה חבר מטה הארגון, ואחרי שהמפקד הראשון של פ. פ. או, יצחק ויטנברג, נפל לידי הנאצים ביולי 1943 נהיה קובנר למפקדו ( כינויו היה ' אורי'). בימי הגירוש האחרון מוילנה בספטמבר 1943 ניצח קובנר על פעולות הארגון ויציאת הלוחמים מהגטו ליער. ביערות רודניקי ( ראה פרטיזנים) פיקד על היחידה היהודית שהורכבה מלוחמי גטו וילנה ועל גדוד ' הנוקם' במחנה היהודי ביער.

אחרי השחרור היה קובנר ממייסדי תנועת ה' בריחה' והרוח החיה של ' חטיבת שרידי מזרח אירופה', התארגנות על- מפלגתית של זרמים ציוניים שונים שקראה לאחדות הכוחות מתוך לקח השואה ונוכח הסכנות שעודן צפויות לעם היהודי. ביולי 1945 הגיע לבסיס של הבריגדה הארץ- ישראלית ('חטיבה יהודית לוחמת' - חי"ל) בטרוויזו שבאיטליה ונשא בפני החיילים המכונסים דברים נוקבים על החורבן וההתקוממות. במחצית השנייה של 1945 הגיע קובנר לשהות קצרה בארץ כדי לקבל תימוכין ומשאבים לפעולות נקם באחראים לרצח ובמבצעיו בימי השואה. בדרכו לאירופה נכלא, הוחזר לארץ ואחרי תקופת מאסר שוחרר. ב-1946 הצטרף קובנר, עם אשתו ושותפתו למחתרת וללחימה ויטקה קמפנר, ועם קבוצת פרטיזנים, לקיבוץ עין- החורש. במלחמת השחרור היה קצין תרבות בחטיבת 'גבעתי', והוציא את ' הדף הקרבי' הנודע של החטיבה.

בתום המלחמה חזר קובנר לקיבוצו ואת מרבית זמנו הקדיש לכתיבה. הוא פירסם שני כרכי  פרוזה בסדרה 'פנים אל פנים' וקבצי שירה רבים, ביניהם הפואמה הפרטיזנית 'עד לא ור',' מכל האהבות', והפואמה ' אחותי קטנה'. ב 1970קיבל את פרס ישראל לספרות. קובנר היה יושב- ראש אגודת הסופרים בישראל, ממייסדי 'מורשת', בית עדות על- שם מרדכי אנילביץ', ועיצב את תוכנו של 'בית התפוצות', על שם נחום גולדמן בתל אביב. דברים שהשמיע בשאלות הזמן החשובות לעם היהודי ולישראל כונסו בחלקם בכרך 'על הגשר הצר', מסות בעל- פה שראו אור ב-1981.

מקור: ויקיפדיה

דב לוין על אבא קובנר, "הראשון שקרא למרד" 
דב לוין (מתוך אתר "מורשת")
אבא קובנר סימל את הצעיר היהודי בדורותינו: איש תנועת הנוער בגולה, משורר, לוחם ופרטיזן ממארגני הבריחה באירופה, קצין חינוך במלחמת השחרור, חבר קיבוץ, היוצר הרעיוני של בית התפוצות.

אבא קובנר היה משורר, מפקד המחתרת היהודית בווילנה בימי הכיבוש הגרמני והאיש הראשון שקרא למרד. אבא קובנר שנולד ב-1918 והיה מראשי השומר הצעיר בליטא, פעל אחרי מלחמת העולם באירופה נגד הנאצים בארגון "נקם", היה ממארגני "הבריחה" מאירופה אל נמלי ההעפלה ושירת כקצין חינוך והסברה, בימי מלחמת העצמאות. מסופרות עליו אגדות רבות, כאשר עודד את חיילי "גבעתי" להחזיק מעמד בחזית השפלה, שהגנה על תל-אביב. הוא היה חבר קיבוץ, פרסם ספרי שירה רבים, התווה את תכניתו של בית התפוצות, והיה סמל למרד, לאי שקט, להתחדשות ליהדות שורשית.
לנו, לחברי השומר הצעיר בעיר קובנה בליטא, נודע אבא קובנר משירו "אדם בליל" בעתון "מעמקים", שהתפרסם לאחר שהעיר וילנה צורפה לליטא בראשית מלחמת העולם השנייה. אחר כך ראוהו חברי במפגשים בין קני השומר הצעיר בקובנה ובווילנה, וסיפרו על שערותיו הפרועות, השחורות והארוכות כראשו של משורר, שעמדו בסתירה לפניו הצרים, החיוורים ועיניו החולמות. היה בו יותר איש-רוח מאיש מעשה ועל כן שמענו בתמיהה של התפעלות, כי הוא הצליח לשכנע את השלטונות הסובייטים, שליטי ליטא, שהפעילות של השומר הצעיר איננה נוגדת את המשטר הסובייטי. סיפרו אז כי היה מעז ונכנס למשרדי הבולשת הסובייטית בווילנה ומביע את דעותיו הציוניות ללא פחד.
גדולתו של אבא קובנר באה לידי ביטוי בכרוז שחיבר ואשר הוקרא בראשון במאי 1942, כאשר וילנה הייתה בכיבוש הגרמני והחלו הגירושים הגדולים מן הגטו אל המחנות, ובו קרא: “אל נלך כצאן לטבח!” היה זה הכרוז הראשון שהוצא על ידי יהודים וקרא למרד. ואבא קובנר ידע לקבוע אז באכזריות: “היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה". הוא למעשה הקים את הארגון הלוחם הראשון בין יהודי אירופה (פפ"או), שבו השתתפו כל הארגונים היהודיים. בראשו של הארגון הוצב איציק ויטנברג ולאחר הירצחו נתמנה אבא קובנר כמפקדו.

פגישה ראשונה
פגישתי הראשון עמו פנים אל פנים חרותה בזיכרוני. היא התרחשה בבוקר אביבי נאה של שנת 1941, בפאתי הבסיס של גדוד הפרטיזנים "מוות לכובשים הגרמנים", בשטח הביצות והיערות העבותים שמדרום לווילנה. בעמדת המשמר הראשית (“המשמר הגדול”) של הגדוד עמדו באותו בוקר שלושה חברי תנועת המחתרת הציונית מגטו קובנה: צבי בראון (היום פרופסור צבי א. בר-און), חיים גכטל (היום גלעין) ואנוכי. בעוד אנו מצפים בשקיקה למנת המזון של ארוחת הבוקר, והנה בשביל המוביל לעמדתנו מופיע פרש על סוסו חמוש בתת-מקלע, אקדח ותיק מפות תלוי על חגורו. סימנים אלה העידו עליו שהוא נמנה על דרג הפיקוד של הפרטיזנים; אך בניגוד למקובל, הוא לא חבש כובש ובלוריתו השחורה הזקרה מעל פניו החיוורים והעדינים.
אף שלא הכרנוהו אישית, ניחשנו מיד את זהותו של הבא עוד לפני שהספיק להשמיע את הסיסמה. לפי פקודת הקבע שאלנו לשמו ושם יחידתו וכן למטרת בואו, כדי להודיע על בואו לקצין התורן של הבסיס. תשובותיו לא הותיקו מקום לספק: לפנינו ניצב מפקד גדוד הפרטיזנים הווינאי שבשכנותנו, אבא קובנר, שעליו שמענו עוד בגיטו קובנה ומזמן אנו מצפים לפגוש אותו. תוך לחיצת ידיים אנו מציגים עצמנו כחברי השומר הצעיר ו”דרור”, וכבר קולחת שיחה, בעברית רהוטה על גורל חברים משותפים בקובנה, וילנה, ביאליסטוק וורשה.
לפגישה המפתיעה היו השלכות מעשיות חשובות ביותר: בלב היער הפרטיזני נוצר קשר בין חברי התנועה בשתי היחידות. לימים עמד קשר זה במבחן הזמן והתנאים הפוליטיים ביער, ומה שלא פחות חשוב – הוא סייע, עם שחרור איזור וילנה, לשילובנו בתנועת “הבריחה” לארץ ישראל.

חזרה להונגריה
הפגישה הבאה היתה לא פחות מפתיעה: בשלהי מלחמת העולם, בפברואר 1945, היינו כבר, אני עם קבוצת חברי המחתרת ופרטיזנים מליטא הסובייטית, בדרך לנמלי אירופה, כדי לעלות משם כמעפילים לארץ ישראל. התקדמנו ממקום למקום, בעיקר בטרמפים על גבי משאיות צבאיות של הצבא האדום. חלק מן החברים היו מחופשים ליוונים משוחררי מחנות ריכוז החוזרים למולדתם. על פרשת דרכים באיזור הגבול הפולני-צ'כוסלובקי נעצרה לפתע המשאית הצבאית בה נסענו והנהג פתח בשיחה עם חברו במשאית צבאית סמוכה. הבחנתי שבמשאית השניה ישב אבא קובנר ולידו אישה לבושה בגדי איכרים. היתה זו צביה לובטקין, ממפקדות המרד בורשה, ואיתם גם הפרטיזן הנודע לייזר לידובסקי, במדי קצין סובייטי. ללא שהיות ושאלות הטיל עלי אז אבא קובנר לנסוע בדחיפות ללובלין ולבצע שם פעולה מסויימת בשירות הבריחה. למרות הדרך המסוכנת שבתי לבדי על עקבי לפולין. קיבלתי על עצמי שליחות זו מתוך שכנוע בתוקף סמכותו של אבא קובנר, אם בתור ראש מטה “הבריחה” ואם כחבר בכיר ונערץ.
לא עברו חודשים רבים ושוב מצאתי עצמי מסב עם אבא קובנר באירוע חגיגי. היה זה המפגש הידוע, שנערך ביולי 1945 בעיירה האיטלקית טרוויזיו, בין שרידי הפרטיזנים ממזרח אירופה ובראשם אבא קובנר, לבין חיילים ארצישראלים מהבריגדה ויחידות יהודיות אחרות. תוך כדי האזנה לדברי הקילוסין הנרגשים של המארחים, נפגשו מבטינו וברכנו זה את זה במנוד ראש. לא עברו רגעים מעטים ומאן-דהוא תקע בכפי פתק ובו הוראה סתומה: “להעביר שלושה מחיילי הבריגדה למחוז חפצם”. במקום חתימה – באה אות א' מסוגננת. הרי זו הוראה מאבא קובנר. עוד אני תובב על הכתוב, התייצבו לפני שלושה במדיהם ובצרורותיהם. הסתבר שהללו מיוצאי הונגריה, “הורשו" לערוך ביקור חטוף במולדתם כדי לחפש את בני משפחותיהם אם נותרו בחיים. ועלי, שאך זה עתה הגעתי משם, הוטל לחזור ולחצות את הגבול בין אזורי הכיבוש הבריטי והסובייטי ולשמש להם מורה דרך. הדרך אמנם היתה נהירה לי, שכן אך יומיים לפני כן עברתי בה, תוך היתקלות לא נעימה בזקיפים סובייטים. אף על פי כן מילאתי את השליחות בלי התנגדות. כשחזרתי בשלום, אבא כבר לא היה במקום ושוב לא ראיתיו על אדמת אירופה.

שיחה עם קובנר
שלוש שנים לאחר מכן, כאשר מלחמת העצמות עדיין התנהלה במלוא תוקפה, נקלעתי, לוחם בודד מן הגדוד הירושלמי “מוריה”, לדרום הארץ ועיני צופיות לטרמפ שיקחני לכיוון מחנה סרפנד. במכונית שעצרה לאספני מצאתי סרן צנום השקוע בשרעפיו. כאשר נעור באחת החניות והזדקף הערתי לתומי עד כמה הוא דומה לאבא קובנר. הקצין אישר את ניחושי ותוך שניות אחדות כבר היינו שקועים בסיפור קורותינו מאז העליה הבלתי-ליגלית ועד הלום. בין היתר הקשיתי לשאול כיצד הוא, הפרטיזן המובהק, לא מצא דרכו לשורות הפלמ”ח, אלא משמש כקצין ביחידה צבאית “שגרתית”. על כך ענה שלא המסגרת היא הקובעת כי אם היחיד שבקרבה המסוגל גם להשפיע עליה. מחמת העובדה שחודשים רבים עברו עלי בירושלים הנצורה לא הגיע אלי דבר עלילותיו כקצין החינוך וההסברה בחטיבת “גבעתי”, על הדפים הקרביים שפירסם שדמו לכרוזים של הפרטיזנים.
חלפו עשר שנים נוספות. אני החילותי לחקור את תולדות המרד היהודי. ביקשתי לבדוק: מה קרה באמת, במחצית הראשונה של שנות הארבעים, וכיצד התקשרו ביניהן התופעות הקוטביות-לכאורה: היאוש והיוזמה; הטבח והמרד. בחקר נושאים אלה נרתם יחד עמי חברי לנשק ביערות, צבי בר-און, שהיה איתי במחנות הפרטיזנים ביערות ליטא ורוסיה. תוך כדי המחקר הגענו יום אחד לצריפו של אבא קובנר בקיבוץ עין החורש ועמנו מכשיר הקלטה מסורבל כדי לרשום את הראיון. בנוסף להסבריו המקיפים, שהסתמכו על עובדות שהיו עלומות לנו, שמענו מפיו לראשונה את גירסתו על פגישתנו הראשונה ביער, ואלה דבריו:
“זכורה לי הפגישה הרשמית שרציתי שיהיה ידוע עליה גם לפיקוד, מכיוון שכל קשר כזה היה חשוד וגם בלשו אחרינו... רכוב על סוס הגעתי למשמר המחנה שלכם, למזלנו עמדו אז במשמר כמה חברים יהודים... וזכורי לי שלשני הצדדים היתה זו פגישה מעודדת מאד... לאחר מכן קיימנו במידת האפשר קשר עם היהודים שביער, בעיקר עם חברי התנועה... אנחנו גם חיברנו איגרת שתוכנה היה: תולדות המאבק שלנו בגיטו, לקח המאבק הזה והרעיונות על מה שעלינו לעשות ביער, ולקראת מה עלינו להנחות עצמנו עם השחרור. איגרת זו נמסרה בחשאי מיד ליד וגם הוחדרה לתוך המחנה של הקובנאים... אף זוכר אני שבעיצומה של התכונה לקראת כיבוש וילנה והיציאה מהיער דאגנו לכך, שתימסר הוראה לכל אנשינו באשר הם שם, כיצד עליהם לנהוג בבואם חזרה למקום מגוריהם לאחר השחרור... אגב, בתוך דאגה לקשר הזה שלא יהיה מקרי בלבד, קבענו גם קָשרים. מצדנו היתה זו רוז'קה ומצדכם היה ברוך, ואני מוכרח לציין שבתולדות יחידות פרטיזניות שאני יודע עליהן בכתבי התנועה הפרטיזנית – קשרים כאלה היו נדירים בהחלט”.
ועוד אמר: הרבה יש לנו לדבר על מה שקרה. עוד אתפנה לכך.

סמלו של דור
עברו שלושים שנה מאז אותה פגישה. לפי שנה נפטר אבא קובנר. הוא לא הספיק או לא יכול היה לדון ולדבר על מה שקרה ליהודים באירופה בין השנים 1940-1945. הדבר הוא אולי מעבר ליכולת אנושית, גם של אדם בעל כשרון ביטוי גדול כפי שהיה לאבא קובנר. אולי מבין שורות שיריו מבצבצים כמה נסיונות לפתרון, גם תהיות שלנו, גם אי הבנה שלנו עד היום כיצד יכולים היו בני אדם לרצוח בני אדם אחרים חסרי מגן באכזריות רבה כל כך. אולי זו תהיה תהיִה לדורות.
אבא קובנר חי כל אותן שנים בישראל, ארבעים שנה, ודמותו היתה שלובה ושזורה בכל מעשיה. הוא היה סמל, שכן חי במיקוד ההיסטוריה היהודית בדורותינו – נער בתנועות הנוער החלוציות במזרח אירופה שמהן באו בוני הארץ בין שתי מלחמות העולם; משורר בעברית בגולה; מן הקוראים למרד ומשתתף במלחמת הפרטיזנים; הוא היה במארגני הבריחה הגדולה וההעפלה, שהביאה את רבבות השרידים אל הארץ ואלמלא בואם לא יכלה לבוא לעולם עצמאותה. הוא היה לוחם במלחמת השחרור, והפרטיזן שלחם בחזית רוסיה, הביא את עוצמת הרגשות מן המלחמה הגדולה שם כדי להנחילה לצברים שרובם לא הכירו מעודם ארץ של גולה. הוא היה שותף לנסיון לחיות חיי שוויון בקיבוץ, ומפעל חייו האחרון – בית התפוצות בתל אביב, שמאות אלפי יהודים מהארץ ומכל העולם באים אליו, ושבו ביקש אבא קובנר לאצור ולשמר את תולדות היהודים ברחבי העולם, את סיכום נסיונם, את המטען אשר רכשו שם ואת מה שהביאו עמם כדי להערותו בתוך חיינו בארץ.

צרו איתנו קשר:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

למכתבים: ת.ד. 1005, רמת השרון, 4711001 טלפון 5616706 03
vilna.association@gmail.com

הפייסבוק שלנו

שינוי גודל גופנים
ניגודיות