יום השואה הבינלאומי 2013

על הקשר בין הצוללת דקר, במלאת 45 שנה לטביעתה, ובין יוצאי וילנה והסביבה:  רופא הצוללת, ד"ר שאבי ז"ל, היה יליד קובנה.

יושבים עמנו פה היום: בן משפחתו הקרוב ביותר של שבי מאור, בן דודו , גבי תמיר זליק (שהיה כאח לו) וחברת משפחה קרובה, רוזה בן צבי ליטאי (בתה של נחמה ליפשיץ, סמל יהדות הדממה, הזמיר מליטא).

נחמה, שרה שירים של פולרביץ, אביו של דר' מאור, ושירי מחתרת אחרים ביערות ובמחשכים, תוך סיכון רב.

במצגת מושמעים 3 שירים:

  1. המנון אסירי ציון חובר על ידי יחזקאל פולרביץ בהיותו בסיביר. לאחר עלייתה לארץ, שרה נחמה את השיר עם תזמורת צה"ל, בניצוחו של יצחק גרציאני.
  2. ברבור לבן שר גבי תמיר, בן דודו של שבי.
  3. שיר הפרטיזנים הוא המנון הפרטיזנים, שאומץ על ידי אסירי ציון נרדפים, הושר בחושך ובמחשכים. גם את השיר הזה שרה נחמה והיא היתה הראשונה ששרה אותו על במות באישור השלטונות. גם אנחנו שרים את השיר במצעדי החיים שלנו בפונאר, מדי שנה. סיפור חייהם של משפחת פולרביץ, אב ובנו, מסמל את נצחון הרוח, האומץ והנחישות, על הדיכוי, האופל והכאב.

אביו של שבי, יחזקאל פולרביץ, נולד ב 1914 בעיירה יונישקס שבליטא. קיבל חיונך יהודי והיה בוגר בית ספר "תרבות" ששפת הלימוד בו היתה עברית. משנת 1928, היה פעיל בתנועת בית"ר, בהסתדרות הנוער בית"ר. עם כיבוש ליטא על ידי הסוביטים בשנת 1941, נאסר בעוון פעילות ציונית ונדון לעשר שנות מאסר והגליה לסיביר לכל החיים. עמו הוגלו בני משפחתו, אשתו, בנו בן השנתיים, אמה של אשתו ואחותה. גבי תמיר זליק, בן האחות, נולד בסיביר. מי יודע מה היה עולה בגורלה של המשפחה לולא הוגלו...למרות תנאים בלתי נסבלים של קור, רעב ועבודה קשה ונסיונות הסוביטים לבודד אותם, הצליחה המשפחה לנהל חיי משפחה חמים ונעימים, חיי רוח, תרבות, כתיבה והיצירה, למרות האיסורים, יחד עם אסירי ציון אחרים.

בשנת 1954 שוחרר פולרביץ ממאסר ובשנת 1957 חזרה המשפחה לליטא ובשנת 1965, בהתערבות חבר המשפחה מנחם בגין, עלתה לארץ. פולרביץ עסק בארץ בכתיבה ובפעילות ציבורית והיה יו"ר ארגון אסירי ציון.

שבי יעקב פולרביץ נולד בקובנה ב 1939. שמו מורכב משני חלקים: שלמה בן יוסף שהועלה לגרדום על ידי הבריטים, ושם שני פרטי, יעקב, על שם יעקב רז, אחד מגיבורי האצ"ל. בכל שנותיו, למד שבי לשיר שירים עבריים, בעיקר שירי בית"ר. העברית והציונות היו נר לרגליו. כשהיה בן שנתיים גורש לסיביר בעקבות אביו, יחד עם אמו וסבתו. הילד גדל והפך לנער חכם המצליח בכל מעשי ידיו. היה תלמיד מצטיין ומוסיקאי מחונן אשר נבאו לו עתיד מזהיר כאמן.

בגלל פשעי אביו ולמרות כישוריו, נמנעו ממנו אותו הצטיינות. כשמלאו לו 15, נאלץ לנסוע לבדו לליטא, לשהות שם כשנה, על מנת שיוכל לקבל תעודת זהות נורמלית, אחרת היה עליו להישאר כל חייו בסיביר. לאחר שנה חזר לסיביר, סיים בהצטיינות לימודים תיכוניים ובחר להמשיך בלימודי רפואה בעיר המרוחקת אלפי ק"מ ממקום מגוריו. בשנת 1957 עזבה המשפחה את סיביר, אבל שבי נשאר שם לסיים את לימודיו. בכל אותה תקופה, עשתה המשפחה מאמצים לקבל אשרת עליה לארץ.

סיפור שמספר בן דודו של שבי, גבי תמיר זליק: כשהיה שבי בהתמחות בעיר קליי שבליטא, בא בן דודו לבקרו והם מצאו גור כלבים עזוב ורצו לקחתו הביתה, אבל חששו מהתנגדות ההורים. הם החליטו לקרוא לו בשם"כלב" בעברית, כי היו בטוחים שבבית המיוחד הזה, לא יזרק לרחוב כלב הנושא שם עברי. ואכן כך היה.

עם תום לימודיו, גויס שבי לצבא הרוסי ושוחרר בשנת 1964 בדרגת סגן. בשנת 1965, קיבלה המשפחה אישור לעלות לישראל.

עד כמה היה המצב טעון ורגיש, מספרת חברתו הטובה רוזה: הרבה חומר כתוב של פולרביץ ושל יוצרים אחרים היה מועבר בסתר לארץ, בעזרתה הרבה ותוך סיכון במאסר של נחמה ליפשיץ ואדם קרוב בשם מארק ברודנר. מסופר כי, ביום ששבי בא להיפרד ממשפחתה של רוזה, נשכחה בבית מטריה. המשפחה חשבה שהמטריה שייכת לשבי והם התקשרו אליו. הוא היה בטוח שזה קוד ועליו לחזור לקחת את החומר. כששמע שזו באמת מטריה, היתה הקלה רבה. כך חיו אנשים, נזהרים וחרדים כשסכנה קיומית אורבת בכל פינה. זר לא יבין זאת.

עם הגיעו ארצה, למד שבי באולפן עציון בירושלים ולאחר מכן עבד בבית החולים קפלן ברחובות. ב 1966 התגייס לצה"ל בתנאי קבע. הוא סיים בית ספר לקצינים והמשיך את שירותו הצבאי כרופא בגדוד בנגב. כשהגיעו שמועות על החזית הסורית המתחממת, קם והתנדב לחיל הים, מאחר ושמע שיש מחסור ברופאים בחייל. שבי התמנה לרופא בשייטת הצוללות, נסע לאנגליה, סיים קורס צוללות והתמחה ברפואה בתחום זה. במשך מלחמת ששת הימים שירת שבי באח"י נגה ולאחר טס והצטרף לצוות אח"י דקר.

שבי מאור היה איש קסום, בעל חוש הומור ושרמנטיות. בנות אהבו אותו והוא לא שנא אותן. איש אשכולות, איש שיחה בכל תחום, חבר ורע נאמן, בן מסור להוריו.

את דרכו האחרונה עשה בהפלגה, כאשר התחלף עם רופא אחר. הוא היה אמור להגיע הביתה, שם חיכתה לו חברתו בת שבע, כשהכל מוכן לחתונה הקרבה. הגורל רצה אחרת וכל התכניות נבלעו במצולות. אח"י דקר נעלמה ב 25 בינואר 1968. הרבנות הצבאית קבעה את תאריך פטירתם של החיילים ב 30 בינואר 1968.

על הקשר העמוק והאהבה הרבה שהיתה ועדיין קיימת בין משפחתה של רוזה ומשפחת פולרביץ, תעיד העובדה שזמן קצר לאחר האסון, עוד בהיות רוזה בווילנה, נולד לרוזה בן וייקרא שמו בישראל "דקר" יבדל"א. רוזה מוסיפה ששם זה הוא לזכר כל אלה ממשפחתה שמקום קבורתם לא נודע.

הזמנה לארוע

צרו איתנו קשר:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

למכתבים: ת.ד. 1005, רמת השרון, 4711001 טלפון 5616706 03
vilna.association@gmail.com

הפייסבוק שלנו

שינוי גודל גופנים
ניגודיות