דוקשיצה

דוקשיצה     Dokszyce

העיירה שוכנת ליד מקורות הנחל ברזינה ( Berezyna), כ-170 ק"מ מווילנה. בחלוקת פולין השנייה (1793) סופחה לרוסיה. בזמן מלחמת העולם הראשונה הייתה שלוש שנים תחת כיבוש גרמני. אחרי המלחמה סופחה העיירה לפולין, בקרבת הגבול עם ברית המועצות. בספטמבר 1939 נכנס לדוקשיצה הצבא האדום והונהג בה השלטון הסובייטי. בסוף יוני 1941 היא נכבשה על ידי הגרמנים אשר הרסו רבעים שלמים ורצחו רבים מתושביה. בקיץ 1944 היא שוחררה בידי הצבא הסובייטי.

ב-1766 התפקדו בדוקשיצה 210 יהודים. הם התפרנסו ממסחר בעצים, בפשתן, בתבואה, במלח, בניהול אחוזות אצילים וכיו"ב. עם הזמן התרחבו עסקי היהודים והגיעו למרכז פולין, רוסיה ואפילו ללייפציג בגרמניה. עד סוף המאה ה-19 גדל מאד מספר היהודים והם היוו את הרוב. במחצית הראשונה של המאה ה-18 הייתה כבר קהילה מאורגנת. רוב היהודים היו חסידי חב"ד ומנהיגם היה רבי זליג, תלמידו של מייסד חסידות חב"ד, רבי שניאור זלמן מליאדי. חייהם התמקדו סביב בית הכנסת וחמישה בתי מדרש. הוקמו גם מוסדות צדקה ועזרה רפואית. כמקובל, הבנים למדו ב"חדרים" של מלמדים, אך בראשית המאה ה-20 החלו הורים בעלי אמצעים לשכור מורים פרטיים לילדיהם ומקצתם אף המשיכו בגימנסיות יהודיות בווילנה. אחרי הצהרת בלפור ב-1917 חלה התעוררות בפעילות הציונית נגדה ניהלה החסידות מלחמת חורמה.

אחרי מלחמת העולם הראשונה הכלכלה המקומית הייתה הרוסה, אך בסיוע "יעקאפא" ובני משפחה שהיגרו לארצות הברית שיקמו היהודים את עסקיהם. בעלי המלאכה אף הקימו איגוד שזכה להכרה רשמית. עם זאת סבלו היהודים ממדיניות האפליה של ממשלת פולין. היהודים עשו מאמצים להקל על מצבם: הוקמה חברת "פועלי צדק" שעסקה בעזרה הדדית, וסניף של "הבנק העממי" שסייע לסוחרים וחנוונים. בשנות ה-30 המאוחרות פשטה האנטישמיות וצעירים אנדקים הסיתו לחרם כלכלי ואף תקפו יהודים.

הפעילות הציונית הייתה ערה. בעיירה פעלו "פועלי ציון", "החלוץ", "השומר הצעיר", "גורדוניה, בית"ר ועוד. ב-1924 עלתה קבוצה ראשונה מדוקשיצה לארץ ישראל וקבוצה נוספת ב-1933 והצטרפה לעין חרוד. חלק מהנוער הצטרף לתנועות לא ציוניות כגון הבונד והמחתרת הקומוניסטית.

הלימודים התקיימו ב"חדר מתוקן", בית ספר עממי של רשת ציש"א היידישאית ובבית הספר היסודי הממלכתי הפולני . ב-1924 הוסב "החדר המתוקן" לבית ספר עברי בן שש כיתות של רשת "תרבות". כעבור חמש שנים למדו בו 150 תלמידים ועוד 35 בבית הספר היידישאי ו167 בבית הספר הממלכתי. במוסדות הלימוד היהודיים התקיימה פעילות תרבותית עשירה. רוב האירועים נערכו בבית העם החדש, שבו הייתה ספרייה גדולה.

בימי מלחמת העולם השנייה:

ערב המלחמה היו בדוקשיצה כ-4,000 יהודים. ממחצית ספטמבר 1939 הייתה העיירה תחת שלטון סובייטי. חנויות ומפעלים פרטיים הולאמו, הוקמו קואופרטיבים ומפרנסים רבים השתבצו בעבודות חדשות. עשרה סוחרים יהודים אמידים ובני משפחותיהם הוגלו למחנות עונשין בעומק ברית המועצות.

ב-3 ביולי 1941 נכבשה העיירה על ידי הגרמנים. בו ביום הם הרסו את בית העלמין היהודי, שרפו ספרי תורה בבית הכנסת והוציאו להורג שני יהודים. מעשי ההרס, הביזה, ההתעללות והרצח נמשכו גם בימים הבאים. הגרמנים איישו מחדש את מועצת העיר והמשטרה בפולנים אנטישמים אשר שיתפו עמם פעולה. ראש המועצה קומולקו מילא תפקיד מרכזי בהוצאות להורג של יהודים. כבר בימים הראשונים של הכיבוש פרסמו הגרמנים צווים משפילים ומפלים כלפי היהודים כגון חובת הטלאי הצהוב, איסור ללכת על מדרכות, איסור על מגעים עם לא-יהודים, חובת עבודת כפייה וכדומה. בתי מלאכה של יהודים הוחרמו והוסבו לסדנאות של הממשל. ב-6 בספטמבר 1941 רצחו אנשי ס"ס ושוטרים מקומיים בבית הקברות שמונה (על פי מקור אחר – שבעה) יהודים שנאשמו בפעילות קומוניסטית.

ב-30 בספטמבר1941 הועברו היהודים לגטו שהוקם במתחם בית הכנסת (ה"שולהויף") וסביבו. ערב הפינוי לגטו הוחרמו מהם בהמות הבית ורכוש אחר. אזור הגטו הוקף גדר עץ שעליה תיל דוקרני. בשער שמרו ז'נדרמים גרמנים ושוטרים מקומיים. הצפיפות הייתה רבה ובכל דירה השתכנו כמה משפחות. בפקודת הגרמנים הוקם יודנראט בראשותו של יעקב בוטוויניק ומשטרת סדר בפיקודו של וורפמן. מייד אחר כך הטילה המפקדה הגרמנית כופר גדול בכסף ודברי ערך, ואיימו בהוצאה להורג של כל הצעירים אם הכופר לא יימסר במועד, ובמאמץ עליון נאסף הכופר במלואו בתוך כמה ימים.

בפסח 1942 נערכה האקציה הראשונה, כאשר שוטרים מקומיים בפיקודו של ראש מועצת העיר קומולקו עצרו 65 יהודים בנימוק כוזב של קיום קשר עם פרטיזנים, ורצחו אותם ליד אחוזת פיאסקי, במרחק כ-5 ק"מ מהעיר, ושם קברו אותם בקבר אחים. באפריל הועברו, על פי צו הגרמנים, מאה בחורים חסונים למחנה עבודה בגלמבוקי (גלמבוקייה).

האקציה השנייה התקיימה במאי 1942, כאשר ז'נדרמים גרמנים בסיוע שוטרים מקומיים כיתרו את הגטו והיהודים נצטוו להתרכז ברחבת בניין היודנראט. רבים הסתתרו במחבואים אך כמעט כולם נתגלו. היהודים, 400-350 איש ואישה – וביניהם הרב שיינין - הובאו לבית העלמין ושם נרצחו. הם נקברו למחרת בקבר אחים. על שתי האקציות פיקד קצין ה-ס"ס הרטמן. לאחר האקציה צומצם שטח הגטו ומפאת הצפיפות והרעב פשטו בו מחלות מדבקות והתמותה הייתה גבוהה. ראש היודנראט בוטוויניק הגה תוכנית לחפור מנהרה מהגטו ליער כדי לאפשר בריחה המונית בעת אקציה, אך לא הספיק לממש אותה.

(בתמונה: אנדרטה לזכר חללי דוקשיצה, בקרבת בית הקבורות היהודי בעיירה)

ב-29.05.1942 נערכה האקציה השלישית. הגטו הוקף בכוחות גדולים אך נמצא ריק מאדם, מאחר ואנשי הגטו הסתתרו במחבואים. רק אנשי היודנראט וראש המשטרה היהודית וורפמן, עם משפחותיהם, המתינו לגרמנים בבניין היודנראט (בעקבות הביקורת שנמתחה עליהם אחרי האקציה הקודמת הם החליטו שלא להסתתר הפעם) הם נעצרו מיד והנאצים ועוזריהם פתחו בחיפושים קדחתניים ואיימו להשליך רימונים ופצצות לכל מקום חשוד. רבים יצאו ממקומות המסתור מרצונם ועוד מאות נתגלו בחיפושים; 1,350 יהודים רוכזו ביום ההוא בכיכר השוק, והובלו בקבוצות של 20 לבורות מחוץ לעיירה ושם נרצחו. החיפושים נמשכו במשך 17 ימים, ורוב המסתתרים התגלו ונרצחו. קבוצה של יהודים שניסו לברוח לגטו גלובוקי נתקלה בנער רועה שהסגיר את כולם לגרמנים. אומדים את מספר הנרצחים באקציה השלישית בכ-3,000 נפש (על פי מקור גרמני 2,653 ). בבית אחד בגטו הותירו הנאצים 12 בעלי מלאכה ואישה שבישלה עבורם, אשר הועברו בספטמבר 1942 לגטו גלובוקי, בו היו עדיין 800 איש. עשרות יהודים ברחו והצטרפו ליחידות פרטיזנים. בקיץ 1944 שוחררה העיירה וחלק מהפרטיזנים היהודים הצטרפו לצבא האדום.

עם השחרור נותרו בחיים כ- 130 יהודים – 10 המשפחות שהוגלו בזמן השלטון הסובייטי לברית המועצות, כמה יהודים שברחו לברית המועצות ביוני 1941, וצעירים שלחמו בשורות הפרטיזנים.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%95%D7%A7%D7%A9%D7%99%D7%A6%D7%94

http://www.yadvashem.org/yv/he/research/ghettos_encyclopedia/ghetto_details.asp?cid=241

http://www.hamichlol.org.il/%D7%93%D7%95%D7%A7%D7%A9%D7%99%D7%A6%D7%94

 

צרו איתנו קשר:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

למכתבים: ת.ד. 1005, רמת השרון, 4711001 טלפון 5616706 03
[email protected]

הצהרת נגישות

הפייסבוק שלנו

X סגירה