באגורוסקיס

ארבע משפחות צעירות התגוררו בדירה אחת בגטו, משפחות ברוייריס, דבורץ, מולר וקלטינובסקי. כולם היו חייטים במקצועם, אז כנראה שלא במקרה הם הלכו לגור ביחד. ארבעה ילדים, אחד מכל משפחה, שרדו. הם זכו לכינוי על ידי אחד ההורים, 'האחים בשק תפוחי האדמה'.

אני, מקסים ברויריס, נולדתי ב-1 בינואר 1941. אמי, רייזל רינג, הייתה מפבראדה, עיירה קטנה ליד הגבול עם פולין, שבה הוריה היו בעלי חנות קטנה. יחסיהם עם שכניהם הפולנים היו ידידותיים ושלווים. אבי, סלימה ברויריס, נולד בשאולאי. הוריי הכירו והתחתנו בקובנה, שם עבדו שניהם כחייטים; הם לא היו עניים אבל חיו בצניעות. אבא האמין ברעיונות קומוניסטיים, למרות שלא היה חבר באופן רשמי במפלגה הקומוניסטית; הוא נכלא לזמן קצר בליטא בשל פעילותו הפוליטית. בכלא למד את השפה הרוסית; הוא אהב לקרוא והושפע מאוד מהספרות הסובייטית. לבנו הבכור הוא קרא איליה, על שם איליה ארנבורג וקרא לי מקסים, על שם מקסים גורקי. איליה בילה את קיץ 1941 בפבראדה עם סבא וסבתא שלנו, לייזר וביילה. ממש בימי המלחמה הראשונים הגיעו לביתם השכנים הפולנים של סבי וסבתי בחיפוש אחר כסף ותכשיטים. הם כנראה לא מצאו כלום, אז הם הציתו את הבית. סבי וסבתי ואיליה נשרפו בחיים. הוריי ניסו להימלט לרוסיה, אך בגלל ההפצצה הקשה נאלצו לחזור לקובנה.

בגטו גרנו בבית קטן יחד עם עוד כמה משפחות. ההורים שלי אמרו לי שאני הולך באופן קבוע לחדר של משפחת הדבורץ כי תמיד היה להם אוכל. אבא עבד בשדה התעופה באלכסוטס ואמי במפעל גרביים בשם 'סילבה'. היא פגשה שם אישה שהיתה מוכנה לקחת ילד יהודי. היא לא ביקשה כסף או סחורה אלא קבעה תנאי אחד: הנער לא יעבור ברית מילה. השומר בגדר קיבל שוחד ואני, אז ילד בן 3, הוברחתי מהגטו בשק תפוחי אדמה. כפי שסוכם, מישהו הרים אותי ונשא אותי למצילים שלי, משפחת בגורסקאס. בני הזוג באגורוסקיס גרו בכפר בשם מיקלינבה, שם הייתה להם חווה והייתה להם חנות קטנה. לג'ואוזפאס ולמריונה באגורוסקיס היו שלושה ילדים משלהם: שתי בנות, דנוטה ואלדוטה, ובן, ויטאוטס, שהיה מוגבל. קיבלתי יחס טוב במשפחה הזו, בדיוק כמו שאר הילדים. דיברתי בעיקר יידיש, אבל עד מהרה התחלתי לשכוח יידיש ולדבר ליטאית. אף על פי כן הוסתרתי מעיני זרים. הוטבלתי ונקראתי אלבינאס באגורוסקיס. קראתי למר באגורוסקיס בשמו הפרטי, ג'וזפאס, אבל כשדיברתי עם אשתו קראתי לה 'פונה', (גברת) באגורוסקיינה. אני זוכר כמה פרקים מהתקופה הזו. כל המשפחה נהגה להתפלל בשעות מסוימות. לא הכריחו אותי להתפלל, אבל אני זוכר שגברת באגורוסקיינה אמרה לי, 'תמיד תגיד את האמת. אלוהים רואה ושומע הכל, ומי שמשקר ייענש'. ושאלתי אותה, 'איך אלוהים יכול לשמוע אותנו ולראות אותנו ממרחקים?'

אני זוכר כמה נבהלתי כשראיתי חייל גרמני יושב על הגדר של חוות באגורוסקיס וקוטף תפוחים מעץ. ויטאוטאס ואני התחבאנו יחד בעליית הגג: הוא לא רצה להישלח למחנות עבודה בגרמניה ולימדו אותי להימנע מכל מגע עם אנשים אחרים. כשהתקרב קו החזית ספג הכפר שלנו הפצצות קשות ומפעל הגפרורים הסמוך הופצץ. כולם רצו למקלט בגן. נשארתי לבד במרפסת הבית: פחדתי לרוץ בחושך. בינתיים, אבי הצליח להימלט מהגטו למחלקת פרטיזנים, שם לחם, יחד עם אביו של בוריס דווגובסקי. החטיבה שלהם השתתפה בשחרור קובנה מידי הפשיסטים, ויחד עם הצבא הסובייטי נכנסו לעיר באוגוסט 1944. מיד לאחר שחרור קובנה אבי לקח אותי ממשפחת באגורוסקיס. עם זאת, הוא גוייס אז לצבא הסובייטי יחד עם חברי המחלקה האחרים. הוא היה צריך למקם אותי בבית היתומים היהודי שבו הייתי אמור לבלות כמה חודשים. אני זוכר שהאוכל היה דל, בעיקר דייסה, וגברת באגורוסקיינה נהגה לבקר אותי ולהביא קצת אוכל. לאחר מספר ביקורים היא התבקשה להפסיק לבקר אותי, כי שאר הילדים קינאו. היה לי חבר בבית היתומים. חפרנו יחד בור בפינה מאחורי ערימת בולי עץ, והיינו מתחבאים שם כשמישהו לא מוכר הגיע לבית היתומים. רק כשאמי חזרה משטטהוף הלכתי לגור שוב אצל ההורים שלי. המשפחה שלנו שמרה על קשר ידידותי עם משפחת באגורוסקיס; ביליתי שם את חופשות הקיץ שלי והצטרפתי לילדיהם בפעילויות יומיומיות, תוך שמירה על הפרה, הסוס והחזירים. פונה באגורוסקיינה לא תמכה במשטר הסובייטי ונהגה לומר שהיטלר וסטלין הם אותו הדבר. בני הזוג באגורוסקיס איבדו כמעט את כל רכושם כשחזרו הסובייטים, אך למרבה המזל לא הוגלו לסיביר. מאוחר יותר, כשגם מר וגם גברת באגורוסקיס נפטרו, שאלתי את אלדוטה, בתם הבכורה, 'למה ההורים שלך הצילו אותי, תוך סיכון כל המשפחה?' תשובתה הפשוטה הפתיעה אותי, 'ויטאוטס היה נכה ונידרש אדם שיעבוד בחווה בעתיד'.

מתוך: Rescued Lithuanian Jewish Child

צרו איתנו קשר:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

למכתבים: ת.ד. 1005, רמת השרון, 4711001 טלפון 5616706 03
[email protected]

הצהרת נגישות

הפייסבוק שלנו

X סגירה