מוסיה דייכס

מוסיה (מרים) דייכס (Musia Dajches) (22 בפברואר 1921 – 27 ביולי 1980) הייתה רקדנית יהודיה, שהתפרסמה כילדת פלא בסוף שנות ה-20 וראשית שנות ה-30 של המאה ה-20.

ביוגרפיה

ילדות והופעות כילדת פלא

דייכס ואחיה התאום היו הצעירים מבין חמשה ילדים. הם נולדו ברוסיה וזמן קצר אחר כך עברה המשפחה לוילנה שהייתה אז חלק מפולין. בית המשפחה שימש מקום מפגש למוזיקאים, שחקנים ורקדנים יהודים וכך התגלה כשרונה בגיל צעיר מאוד. היא החלה להופיעה על הבמה בווילנה בגיל חמש, ותוך זמן קצר התפרסמה והופיעה ברחבי פולין. את הופעות יצרה בעצמה, ומה שייחד אותן היה הצגה של דמויות תוך שימוש בכשרון דרמטי ובמימיקה והבעות במנעד רגשי רחב. בגיל שבע נסעה לפריז, שם השתלמה אצל הבלרינה אולגה פריאוברז'נסה וכעבור שנה יצאה בלווית אמה לסיבוב הופעות באירופה ועלתה על הבמות בפריז, לונדון וברלין וזכתה לפרסום רב. ב-1932 הגיעה לארץ ישראל והופיעה בתל אביב ובמקומות אחרים. את הופעותיה ליווה בפסנתר המלחין והפסנתרן נחום נרדי. הופעתיה עוררו התרגשות רבה ביישוב והיו לחוויה בלתי נשכחת. ביאליק הגיע להלל ולברך אותה ונשא אותה על כפיים. עם שובה לפולין נמשכה ההצלחה והיא הופיעה בשני סרטים, Przeznaczenie ("גורל החיים") הפולני שם הופיעה בתפקיד של ילד ו-Calvaire d'enfants הפולני-צרפתי .

מלחמת העולם וסיום הקריירה

בגיל ארבע עשרה הפסיקה להופיע כדי שתוכל לסיים את הלימודים בגימנסיה, אך בשל המלחמה שפרצה, לעולם לא חזרה לרקוד. במלחמת העולם השנייה הוכנסה עם משפחתה לגטו וילנה. כל בני משפחתה, לרבות בעלה לו הייתה נשואה רק חודשים ספורים נרצחו בשואה. לאחר חיסול הגטו הועברה דייכס לקייזרוואלד, מחנה ריכוז ליד ריגה, ושם נשלחה למחנה עבודה לנשים של חברת AEG. הנאצים ששמעו על עברה כרקדנית, פגעו ברגליה כך שלא תוכל לשוב ולרקוד. בהמשך הועבר המפעל על כל העובדות שבו לטורון שבפולין, שם הייתה עד לשחרורו על ידי הרוסים. הקובץ לוחמת נשים שערך רפי ליבנה מכיל עדויות וסיפורים של כ-20 נשים שהיו יחד באותם המחנות ובהן גם עדותן של מוסייה דייכס ושל המשוררת רבקה באסמאן. הסיפורים מתארים לצד החיים הקשים גילויים של חברות, הקרבה, עזרה הדדית והתעקשות על שימור חיי רוח ויצירה. בין היתר עולה מהסיפורים כי דייכס הקימה 'בנק לחם' של איסוף מנת מזון נוספת מכל האסירות שיכלו להשיגו וחלוקתו לנצרכות ולחלשות כדי שיוכלו לשרוד.

אחרי המלחמה

לאחר שחרור המחנה בידי הצבא האדום חזרה דייכס לפולין שם נשאה בשנית. מיד אחר כך ברחו בני הזוג לגרמניה והגיעו למינכן, שם נולדו להם זוג תאומים, בן ובת. מאוחר יותר היגרו לניו ג'רזי בארצות הברית שם הייתה לארנולד בעלה חווה לגידול תרנגולות. החל מ-1960, ביקרה דיייכס מספר פעמים בארץ והחליטה שמקומה בישראל. ב-1970 עלתה המשפחתה והשתקעה בתל אביב. דייכס השתלבה והפכה דמות בולטת בקרב יוצאי וילנה ואנשי תרבות היידיש. היא כתבה שירים ביידיש שתורגמו לעברית בידי שושנה רצ'ינסקה וקובצו בספר כנפיים שמוטות שיצא אחרי מותה. בתה של מוסיה דייכס היא המורה למשחק רות דייכס.

הנצחה

לאחר מותה הקימו כמה מחבריה את הוועד להנצחת זכרה של מוסיה דייכס. ב-1983 הוציא הוועד ספר לזכרה "מוסיע מרימל דייכעס 22.2.1921 - 27.7.1980". הספר, בעברית, יידיש ואנגלית מכיל ביוגרפיה קצרה, תמונות וקטעי עיתונות מימי הופעותיה כילדה, כתבות וראיונות בעיתונות מביקוריה והשתקעותה בארץ, דברים לזכרה, שירים שכתבה וצילומים רבים. בין הכותבים אפשר למצוא את אברהם ברוידס, עפרה בורלא-אדר, ברוריה אבידן, חיים גורי, רבקה באסמאן לאה אתגר, יונס טורקוב, אלכסנדר יהלומי ושושנה רצ'ינסקה.

ב-1990 העלתה להקת ענבל קטע שיצרה שרה לוי-תנאי לזכרה דייכס.

מקור: ויקיפדיה

צרו איתנו קשר:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

למכתבים: ת.ד. 1005, רמת השרון, 4711001 טלפון 5616706 03
[email protected]

הפייסבוק שלנו

שינוי גודל גופנים
ניגודיות