שרה שמעונוביץ

 אמא שלי/ כתבה: זיוטה אברבך-שמעונוביץ

אמי ואני נשארנו השרידים היחידים מכל משפחתנו בווילנה. אמי קפצה בחשכת לילה מרכבת שהובילה אל מחנה השמדה, ואני הצלחתי לברוח ממחנה עבודה ליד ריגה. אינני יודעת אם זה שהציל אותנו, הרי גם הבריחה עצמה היתה בחזקת סכנת נפשות. אבל במעשה אמי היה בלי ספק משום עוז נפש. בהחלטתה: "לא אמות כי אחיה" – וקפצה.

אמי חזרה ב-1944 לווילנה המשוחררת והתחילה מיד בגישושים ובחיפושים אחרי. היא ליקטה כל רמז, כל ידיעה ושמועה מאנשים שחזרו מהמחנות, עד שהגיעה לריגה, לאנשים שעזרו לי להסתתר לזמן מה. הם לא ידעו לאן נעלמו עקבותי ולא נותר לה, אלא להשאיר אצלם את תמונתה.

אני, במנוסתי, הגעתי עד לצפון לטביה ושוחררתי בעיירה קטנה שבקורלנד מאימת הנאצים רק בתום המלחמה, ב-9.5.1945. כשחזרתי כעבור כמה חודשים לריגה אל האנשים שהעניקו לי מקום מחבוא, נודע לי הכל, מצאתי את תמונתה שהשאירה במיוחד למעני...ושוב היתה לי אמא.

לישראל הגענו בשנת 1949 וברגע שהיתה לנו מקום מגורים פחות או יותר מסודר החלה אמי בכתיבת זיכרונותיה. עד היום רואה אני אותה יושבת לילות וימים, כותבת ומתקנת ומדפיסה ושוב כותבת. בעקשנות ובדביקות.

עשרות בשנים לא ראה כתב יד זה אור. העתק אחד בלבד נשלח ל"יד ושם" וקטעים אחדים הודפסו בעיתון יידיש בחו"ל.

אחרי פטירתה החלטתי להוציא לאור את זיכרונותיה של אמי. לזכר דמותה האצילית ואישיותה המיוחדת. דבריה משקפים את הטרגדיה של העם היהודי מנקודת ראותה האישית כפי שאכן הדברים התרחשו. היא כתבה את זה גם לעצמה וגם לבני ביתה ולדורות הבאים במשפחתה. כמו כן אפשר לראות בזה עוד אבן-מצבה חשובה לזכר וילנא היהודית שנחרבה ואיננה עוד כפי שהיתה.

תודתי נתונה בזה לאלה שעזרו לי במשימתי ובמיוחד למר נתן ליבנה שיזם, תירגם וערך וליווה אותי לאורך כל הדרך, לצייר מר יוסף וישניה על ציור השער בהבנה רבה ולוועד ארגון יוצאי וילנה והסביבה על מתן חסותו לספר.

צרו איתנו קשר:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

למכתבים: ת.ד. 1005, רמת השרון, 4711001 טלפון 5616706 03
[email protected]

הצהרת נגישות

הפייסבוק שלנו

X סגירה