פונאר-מיקי קנטור

פונאר / מיקי קנטור, 8 באפריל 2013

קהל נכבד, אני מבקשת רגע של שקט...

אנשים יקרים, שמים קרים, אדמה קפואה, מקום קדוש.

בואו נעצור לרגע. נקשיב כאן ביחד, לשקט.

הביטו נא סביב סביב, על עצי היער הירוק, אל החושך המשחיר ביניהם.

הקשיבו לרחש הדממה, של המקום הטמא והקדוש הזה...

עוד רגע קט...

הנה הם צצים, מגיחים אחד אחד ובאין רואה, עשרות, עשרות אלפי צללים.

טרוטי עיניים, כבדי חול ואופל. לבושים בבגדי היום-טוב שמהם הופשטו בכוח.

מפקירים את עשרות אלפי גופותיהם, את כבודם האחרון, אל בין ציפרניהם האכזריות של הקור המקפיא, רדיפות הכלבים הנובחים ושריקות כדורי המוות.

ושקשוק גלגלי הרכבת, שחוזר על עצמו חזור ושקשק, מטריף את קצב הלמות לבבות המצטופפים הקדושים.

אמצו נא לרגע את עיניכם הפקוחות לרווחה, וראו עשרות אלפי ילדים ותינוקות רכים ויפים, שורות שורות. קומתם כבר שחה מכובד שבעים השנים שחלפו...

לבותיהם הקטנים מתאמצים לחטוף עוד לגימה מאוויר היער שבו אנו עומדים כרגע, בפונאר. נשימות אחרונות בטרם תעצמנה העיניים עם מטח היריות הבא.

אימא'לה, הם לוחשים בחרדה, גופך האהוב מכביד על נשימתי, דמך החם שוטף את עיני וחושך מפחיד מזדחל לתוך חדרי לבי...

איפה אבא, אימא? אני ירא את קולות הירי, כל כך פוחד להישאר כאן לבדי.

אימא...

תנו לבכם והקשיבו לצווחת הדממה, המהדהדת עדיין בשובל מתמשך אחרי משק כנפי ציפורי היער, במנוסתן ממתחם המוות הזה.

פיקחו עיניכם וראו - שבעים שנים מאז, ורגבי האדמה, שהוטלו לכסות על נשמות קדושות, נאהבות ויקרות, ממשיכים לרטוט.

החיים דממו באחת, ובכל זאת, נוע ינועו...

אימא שלי, אייך?

בן שבעים אני ואת עדיין לא כאן. אבא הלך לעבודה, כך הבטחת, והוא לא שב עם צאת הלבנה...

אימא'לה, שבעים שנה חלפו, העולם שם התחמם ואני ממתין כאן, באדמה הקפואה הזאת, מאמין שהכול יהיה בסדר, כפי שלחשת לי אותו בוקר.

גטו וילנה חוסל לפני שבעים שנה, ועודני מייחל לחום ידייך שקפאו על כתפי, לחיבוק לילה טוב של אבא שלא חזר, לחיוכיהם נעים של סבא-סבתא שנעלמו, למשחקי חברים, לבית הספר. לשיגרה...

שבעים שנה עברו, ואיני חדל להיאחז, להיזכר, לרצות לזכור ולא לשכוח.

אנשים יקרים, שמים שחורים, אדמה קפואה. אימרו לי שגם אתם ראיתם את המראות, שגם אתם שמעתם את הקולות.

הבטיחו לעצמכם ולעולם כולו, ללמוד את השעור וללמדו, לזכור את התמונות ולהזכיר. ולעולם לעולם לא לשכוח.

קר לי, אימא'לה...

מתוך "אמא הלכה לשואה"/מיקי קנטור 2011

...כשאני שם "בשואה", ילדי האהובים,

אני פוגשת את הילדה של אמא שלי.

"שימי ראש", היא אומרת לי,

ואני שמה...

אז אשמע נעימת שיר ילדותה,

וחותיה ירחפו לתוך נשימתי,

וימיה של אמא, של אז ושל אחר כך,

יגעו, לא יגעו

בימי של היום, של מחר, ואחר כך...

וטוב לי ככה, איתה.  עם עצמי...

 

 

צעדת החיים - פונאר אפריל 2012 / מיקי קנטור

תחנת רכבת קטנה, ליד כפר לא גדול,

בקצה היער.

קבוצת אנשים, לא גדולה, לבושים כחול.

ממתינה.

עשרות דגלים בכחול-לבן, בגדלים שונים וכרזה אחת ענקית

נפרשים. מתנופפים ברוח שמשית צוננת.

שקשוק גלגלי רכבת חולפת

מחריד את רעננות היער הסמוך.

מכוניות שרד שחורות,

פורצות באי נוחות מבין העצים.

אחת לאחת, כעדת עורבים רמי מעלה, מגיחות מתוכן

דמויות נשואות פנים, עוטות חליפות שרד שחורות תואר.

חזיון אבסורדי, כאן ועכשיו,

באשנבי ההצצה הפעורים בין החללים,

בין חוליות שרשרת תפיסת ההיסטוריה.

מאז ועד הלום...

אוטובוס אפור סבר

פולט מתוך כרסו עשרות ילדים ובני נוער

וקבוצת הנוכחים נערמת והולכת מכל עבר.

יידיש, עברית, אנגלית, גרמנית, רוסית, פולנית וליטאית –

בליל שפות מרחף בנוכחות חרישית ורצינית בתוך ההמון.

קטגוריה ייחודית של אי היעדרות ממעמד מיוחד הזה...

ערבוביה מסודרת של תרבויות, מניעים, גילים, מטרות, תפקידים, עמדות...

גישות היסטוריות, השקפות קדמוניות, תפיסות פוליטיות, תמונות עולם...

"צעדת החיים פונאר 2012 – היכון, יוצאים"!

פולח קול יחיד את החלל הרבגוני,

והגוש האנושי הזה, שהתקבץ מקצוות האי-שם

מתאחד, מכוון למסלול האספלט האפרורי,

לנתיב הקץ, המקביל לפסי הרכבת

אל מתחם מלכות המוות...

נעים בסך. צועדים בדרך אחרונה של רבבת בני האנוש

שפסעו בה באונס ובכפייה, אל תהום הכיליון.

הם הולכו שולל, כרעו, נפלו שדודים

מעומס קדרות שמי מולדת בוגדנית.

פעמיהם אל המקום בו המושג "עולם שכוח אל"

הגשים משמעות, בעוצמתה המרבית.

כלב שחור, גדול, נובח מאחורי שער רעוע.

קרני שמש צהובות, רכות, מבליחות בין קרעי עננים חסרי גוון.

שקשוק נִשְנה של עשרות אופני קרונות

רחשושי מאות רגליים קטנות וגדולות, צעירות וקשישות.

וגלים גלים של דגלים דגלים, בכחול-לבן,

כולם כולם מוכוונים,

אל הלוע הממתין שם פעור, מאחורי שערי המתחם.

נבלעים בזה אחר זה באופל החורש.

סודות פונאר

חרוטים שם.

נעוצים באין חולץ,

בבשר כל עץ זקוף,

בלב אומה, בגוף ורוח, בעצב חשוף

לעולמי עד.

שקט.

דברים. תפילות. שמות. זרים. נרות זיכרון.

שאון צפירת רכבת אחרונה, נבלעת, נכלמת

במערבולת אדירה של צלילים.

שירת "התקווה" של נפש הומייה.

ניצחון המורשת, התוחלת, משאת הנפש, האמונה,

במאבק על הראוי, על השפוי, על הצפוי ועל הסיכוי.

כל עוד הלבבות פועמים, קדימה בתקווה...

 

אמא הלכה לשואה, מרץ 2011

 

"שוב היית היום בשואה, אמא"...

"מה יש לך שם בשואה?"

 

-"השואה שלי צמודה אלי מיום הולדתי,

ילדה שלי.

דבוקה היא לערפי כמו צמה ארוכה ארוכה.

צילה מיטלטל על גבי, באשר אלך היא אתי,

בתי.

מלגלג לפלומתה הדלילה של השמש בסתיו

נאחז בסנסיני התמר בחצר, בחלפי על פניו.

צלה סמיך, כבד ומנחם קמעא.

 

"יש בו משהו חזק ממני, בלהיות דור שני,

ילד יקר שלי.

תחושה שאינה מרפה, חובת שיכבת הגיל שלי...

היא מדממת ממעמקי נשמת ינקותי, מאז שנות בראשיתי:

מתוך שינה טרופת לילות,

בן שלי.

 

כבר אז ניגרה, טיפות קטנות וגדולות...

זחלה בחשכה, חילחלה לתוך חדרי.

גם הסדינים הצחורים, המעומלנים בריח חריף של נקיון מרענן

מעורב בניחוחות הרוח ופרחי הבר מהחצר האחורית,

גם הם לא יכלו לה.

 

זעירה וקשובה על יצועי, לילה לילה

והם שוכבים שם חבוקים, בחדר הסמוך.

אחוזים זו בזה בצילם המפוייח המבוייש,

דבקים בתקוות נצח לנחמה שבכאב.

מילדות שנמרטה מאברתם הקטועה

ביסורי טרף, נוצה  אחר נוצה.

חיבוק סבא-אמא-אבא, חמימות הבית,

ירוק גינה עם עץ.

ילדות, חלומות...

כולם פרחו ללא שוב.

 

דם ילדותם הנרמסת נשאב בצווחה,

מציף בסמיכות שחורה את חדרי לבי:

חדר אחר חדר, פרוזדור אחר פרוזדור

והעליה גם הוא מוצפת, רסוקת ריצפה.

 

אני רואה אותה - ילדה קטנה

מתרוצצת שם, יחפה, חרדה עד מאד

קולה נלפת בזעקת השחור

ולא נשמע...

בווילנה מולדתה, לא נותרה אדמה

גם הפרח בחלון ביתה כבר איננו.

מחוגי שעון הסבא והחתול בחלון

חמקו בחשאי מתוך קרעי הווילון

פרחו באלם, הלאה...הלאה...

לדמם ילדות שסועה נדדו

בארץ אולי אוהבת...

אולי אחרת...

 

עוצמת עיני לרווחה

בתנוחת השלמה רגועה.

מנסה להכיל את עצמי העמוסה,

לארוז נשימות, אנחות וכנפי פרפרים דהויות.

מתעטפת בגלימה של אור ושלווה,

עיני נעוצות במעופי הזמן הפרושות למחר,

... אני עפה לחפש את הסיפור האחר ...

 

כשאני שם, "בשואה", ילדי האהובים,

אני פוגשת את הילדה של אמא שלי.

"שימי ראש", היא אומרת לי,

ואני שמה...

אז אשמע נעימת שיר ילדות,

ביידיש וילנאית מתנגנת

ניחוחותיה ירחפו לתוך נשמתי,

וימיה של אמא, של אז ואחר כך,

יגעו-לא-יגעו

בימי של היום, ומחר, ואחר כך...

וטוב לי ככה, איתה, עם עצמי...

 

...ואולי יום אחד

כשייגמרו לי כל מילותי,

הצבעים לא ידברו עוד מבין אצבעותי

והדף יוותר לבן, ריק בחסרון נשימתי -

ייפרמו לפתע כל סימני שאלותיכם

וייעלמו מבין מסכי העננה שבכם.

אור גדול יחדור אז לתוככם,

לתהום הנשייה

ילפות, יעטוף גם את סנסיני התמר בחצר הבית

יגע בתבונתכם, ילדיי.

בידיים יחפות, רכות ואוהבות,

יניחיכם אחת לאחד,

במרבץ נינוח, פשוט זרועות

בין מרחבי החיים והמתים

במרחקים שווים זה מזה...

 

ואז – כמו צפרירי בוקר ביום אביב -

ניחוחות רעננים של רוח ופרחי בר

יפציעו מאי שם,

מעוצמות הלא נודע,

אין סוף של הארה, הבנה, קבלה והשלמה.

את זו האמא שלכם, ש"הלכה לה לשואה"...

צרו איתנו קשר:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

למכתבים: ת.ד. 1005, רמת השרון, 4711001 טלפון 5616706 03
[email protected]

הצהרת נגישות

הפייסבוק שלנו

X סגירה