חינוך

מראשית המאה ה-19 ניתן לאתר ניצנים ראשונים של תמורה תרבותית בקהילה היהודית בווילנה.

ביטוי הראשון ובעל המשמעות הרבה ביותר של התמורה התרבותית הזאת היה במישור החינוכי. קיומה של מערכת חינוך בעלת מאפיינים משכיליים ומודרניים מעיד על עולמם התרבותי של המעורבים בה: הורים, תלמידים ומורים. כבר בשנת 1808 נוסד בווילנה אחד מבתי הספר המודרניים הראשונים לילדים יהודיים ברחבי מזרח אירופה כולה שהיה פרי יוזמתם של קבוצת פרופסורים פולניים מהאוניברסיטה המקומית. משפחות שנמנו עם חוגים שונים בחברה היהודית המקומית הביעו היענות רבה ליוזמה זו.

בתחילת שנות ה-30 קיבלה התמורה התרבותית הזו תנופה, דבר שבא לידי ביטוי גם בתזכירים שהגישו משכילים יהודיים מקומיים לשלטונות בדבר הצורך בהקמת מערכת חינוך משכילית לילדים יהודיים וגם בייסודם של בתי ספר לבנים ולבנות. בשנות ה- 40 של המאה ה- 19 נוסדו בעיר, ביוזמות פרטיות של משכילים מקומיים, עוד שמונה בתי ספר לבנים ולבנות. תוכניות הלימודים במוסדות האלה התבססו על התפיסה החינוכית שפיתח המשכיל נפתלי הרץ וייזל ושפורסמה בספרו "דברי שלום ואמת". כך נחשפו התלמידות והתלמידים האלה , בצד הידע הבסיסי שרכשו בספרות היהודית , גם למגוון רחב של דיסציפלינות מתחומי מדעי הרוח, הטבע והחיים. בהמשך נוסדו בתי ספר בשלהי שנות ה - 40 במסגרת התוכנית של "השכלה מטעם" שיזמו שלטונות החינוך הרוסיים. קיומה של שכבה משכילית מקומית רחבה היה גם בין הסיבות העיקריות להחלטה למקם בווילנה את אחד משני בתי המדרש למורים ולרבנים שהוקמו באימפריה הרוסית בשלהי שנות ה-40 ונועדו להכשיר את עתודת הרבנים המודרניים וכן את עתודת המורים לבתי הספר לילדים יהודיים שנוסדו בכל רחבי תחום–המושב.

מתוך: מרדכי זלקין, וילנה כמרכז לתרבות יהודית מודרנית 

 

על מסגרת החינוך השפיעו תהפוכות הפוליטיות-שלטוניות וגם הזרמים הרעיוניים של הקבוצות הפועלות בעיר. כל הזרמים קיימו גם פעילות חינוכית בלתי פורמלית במסגרת תנועות הנוער. בכל מקום, כולל העיירות, שבהן היה בית ספר מרשת מסוימת היה גם סניף של תנועת נוער מאותו זרם.

וילנה הייתה מרכז חי ותוסס מבחינה יהודית בשנים אלה ומשום כך היה בה ביטוי כמעט לכל אחד מן הזרמים המוכרים.

מערכת החינוך הציונית-הסתדרות תרבות בעברית

דתיים-תכמוני, הוועד המאוחד

חרדים-חורב, יבנה

יידישאים-בונד ופועלי ציון שמאל-ציש"א-ביידיש

חינוך בעברית

הסתדרות לטיפוח התרבות והחינוך העבריים-לאומיים, כולל הלשון העברית והספרות העברית,  נוסדה עי אנשי "חובבי שפת עבר" והחלה לפעול לאחר מהפכת 1917 ברוסיה. בווילנה נוסדה אגודת "תרבות" בשנת 1916 והתפתחה למערכת של מאות בתי ספר בכל רחבי פולין. הקים אותה ד"ר יוסף אפשטיין שפתח בביתו כיתת לימוד של 10 תלמידים. במוסדות האגודה פעלו גני ילדים, בתי ספר יסודיים, גימנסיות וסמינרים למורים. החינוך היה לאומי-ציוני וכלל גם מסלולי יהדות ומסורת, תנ"ך וספרות עברית. מאות בוגרי "תרבות" עלו לארץ ישראל להמשך לימודים בטכניון ובאוניברסיטה העברית.

גן ילדים-מס' גנים פעלו אז. אחד מהם נקרא "ניצנים".

בי"ס עממי וגימנסיה-היו בווילנה 2 בתי ספר עממיים-שניהם הוקמו עי "צעירי ציון" בזמן הכיבוש הגרמני 1915-1916. אחד מהם הוא בי"ס ע"ש אפשטיין. מורי ביה"ס יצרו מונחים רבים בעברית לצורך לימוד המקצועות השונים וחיברו ספרי לימוד בעברית. בין בוגרי ביה"ס היו משוררים, סופרים, אנשי מדע ואמנים (אבא קובנר, אריה שפטל וכו').

כמו כן היה בי"ס ע"ש אחד העם אשר הפך לגימנסיה ריאלית אבל נסגר ב 1931 בגלל החלטת העירייה והתלמידים עברו לבי"ס אפשטיין.

בי"ס ערב "יהודיה" שימש כבית ספר לבנות בו התקיימו הלימודים בשעות הערב. ביה"ס העניק בעיקר חינוך עברי ולאומי. רוב התלמידות למדו בשעות הבוקר בבתי ספר ממלכתיים.

סמינר לגננות-נוסד בשנת 1934. היה המוסד היחיד בסוגו בפולין.

סמינר למורים-מרכז לימודי הוראה לכל רחבי פולין שהיה פעיל משנת 1921.

אוניברסיטה עממית-הלימודים היו פתוחי לכל והתקיימו בו קורסים שונים.

בבתי הספר של הרשת למדו: עברית, היסטוריה יהודית, מקרא, לימודי יהדות, מקצועו כלליים, פולנית, היסטוריה וגיאוגרפיה של פולין (בהנחיית המשטר).

"תרבות" בווילנה הוציאה לאור חוברות של ספרי מדע פופולריים לנוער, והקימה תערוכות של הספרים העבריים. מפעם לפעם נערכו בה הרצאות ספרותיות או פוליטיות ע"י משוררים, סופרים ואחרים. נערכו גם הצגות ופורסמו ספרי לימוד של הרשת בעברית.

הבוגרים היו ציוניים, רובם היו חלוצים והשתייכו לשומר הצעיר, אך היו ביניהם גם חברי בית"ר.

חינוך דתי

מערכת החינוך הדתי "הוועד המאוחד", או "תחכמוני".

רשת חינוך מטעם תנועת המזרחי והלימודים התנהלו בעברית וביידיש. שולבו ברשת "חדרים מתוקנים", בתי ספר עממיים בשם תחכמוני ותיכון פרטי בשם תושייה. היו שייכים לרשת גם תלמודי תורה. דרכם החינוכית כללה שילוב לימודי קודש ומקצועות כלליים. בשנת 1922 היו לרשת 11 בתי ספר עממיים בעיר וילנה בשם תחכמוני. בחלק מבתי הספר של הרשת לא נדרש שכר לימוד ולמדו בהם גם היתומים של העיר שקיבלו בבי"ס גם ארוחת צהריים. בשנת 1929-1930 הצטמצם מספר בתי הספר ל-8 ולמדו בהם יותר מ-1500 תלמידים. רוב התלמידים בבתי הספר היהודיים בעיר למדו בבתי הספר הדתיים או אלה של החרדים.

חדר מתוקן-עד גיל 6

בי"ס עממי או תלמוד תורה –תחכמוני- מיועדים לבנים בלבד והיו שמרניים יותר מבתי הספר של תרבות שבו למדו בנים ובנות ביחד.

בי"ס ע"ש אסתר רובינשטיין-נחשב לאחד מבתי הספר המסודרים והגדולים בעיר.

גימנסיה תושיה-נוסדה ב 1912 כגימנסיה פרטית ואח"כ עברה לרשת המזרחי.

קורסים למורים-רוב התלמידים היו תלמידי ישיבה לשעבר. הייתה נשירה גדולה של תלמידים ומעטים סיימו את הלימודים וקיבלו תעודת הוראה.

סמינריון לגננות- גם למזרחי היה סמינר להכשרת גננות, אך כמו הסמינר למורים של מזרחי, גם סמינר זה היה פחות מאורגן מזה של תרבות.

רוב הלימודים נערכו בעברית. רוב שעות היום הוקדשו ללימודי קודש, אך שולבו גם למודי חול.

רוב התלמידים והבוגרים השתייכו לתנועת המזרחי ולהפועל המזרחי.

מערכת החינוך החרדית– "חדרים" של רשת חורב" או "יבנה".

רשת החינוך מטעם החרדים התנהלה ברוח אגודת ישראל. הפעילים המרכזיים למען החינוך החרדי היה הרב חיים עוזר גרודזנסקי, אחד משני הרבנים הראשיים של וילנה, והרב ישראל מאיר הכהן הידוע בכינויו "החפץ חיים".

בוועידה שנערכה בווילנה ביוזמת הרב חיים עוזר הוחלט להקים בווילנה הסתדרו לתמיכה בחינוך החרדי בליטא. הפעילות העיקרית של מרכז החינוך הייה למען חיזוק הדת ולמען ישוב ארץ ישראל. הרשת כללה בעיקר חדרים וישיבות כאשר תכני הימוד היו מסורתיים. ברשת היו גם מוסדות של החסידים שהשתייכו גם ה לציבור החרדי.

חדר-חורב

ב"יס עממי-יבנה

ישיבות-בשנת 1926 ידוע על 17 ישיבות גדולות ו-35 ישיבות קטנות בליטא כולה. הידועות בישיבות הן: וילנה, וולוז'ין וסלונים. גם לחסידים היתה ישיבה השייכת לחב"ד.

סמינר למורים-לחרדים סמינר משל עצמם.

לימודי בנות-הבנות הלכו לבתי ספר ממשלתיים בגלל ההוראה שלא ללמדן תורה. שיעורים בנושאי יהדות קיבלו בבתי ספר בערב שהיו בעיקר בתי ספר פרטיים.

תכני הלימוד היו בעיקר לימודי קודש לבנים. הבנות קיבלו השכלה כללית רגילה והגיעו גם לאקדמיה. ההשתייכות התנועתית הית

התמונות מתוך הספר: וילנה, ירושלים דליטא, דורות אחרונים 1881-1939 כרך ב' / דר' ישראל קלויזנר, בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ג

ה בדרך כלל אגודת ישראל".

חינוך ביידיש

רשת החינוך היידישאית-צב"ק (צענטראלער בילדונגס קאניטעט) שנקראה ציש"א בשאר ליטא, כללה גני ילדים ולימוד יסודי, בתי ספר תיכוניים לנוער, סמינרים להשתלמות מורים ובתי ספר מקצועיים של "רשת אורט".

זרם זה נוסד ברוסיה 1863. אנשי זרם זה שהיו ברובם יהודים עשירים מפטרבורג ראו את עיקר משימתם בהגברת והפצת ההשכלה בקרב היהודים. מלכתחילה הם היו בעד רוסיפיקציה. מאוחר יותר הכשלון להגיע אל המוני העם שדיברו בעיקר יידיש, כמו גם הלחץ של תנועות כמו הבונד או פועלי ציון שמאל, הביאו אותם להחליף את אידיאל הרוסיפיקציה באידיאל של פיתוח תרבות יידיש חילונית. לדעתם הבעיה היהודית תיפתר במסגרת המדינות שבהן יושבים היהודים ולא באמצעות התנועה הלאומית. הם התנגדו לציונות ושפת הלימוד ברשת היתה יידיש. בזרם זה פעלו גם האגודות המקצועיות היהודיות של הפועלים שהתאגדו לצורך לימוד ילדיהם במסגרת "ארבעטער קינדרהיים (ילדי העובדים). בשנת 1931 הגיע מספר התלמידים היהודיים בבתי הספר של היידישאים ל-32% מהתלמידים היהודים החילונים בעיר. בהשוואה לשאר ערי פולין, היה זה מספר התלמידים הרב ביותר שאליו הגיעה רשת החינוך היידישאית. בעיירות היו בדרך כלל היהודים מסורתיים או דתיים ולכן רשת החינוך היידישאית התקשתה לחדור אליהן.

הרשת כללה:

גני ילדים

בתי ספר עממיים-מפיצי השכלה לבנים, ע"ש דבורה קופרשטיין לבנות, בי"ס ע"ש פרוג לבנות, בי"ס ע"ש גורוויטש מעורב שהתפתח מבי"ס שנוסד בעיר עבור ילדי הפליטים היהודים במלחמת העולם הראשונה. בי"ס ע"ש אנסקי (שהיה שייך לבונד), בי"ס ע"ש דינזון לבנים, בי"ס בפרבר אנטוקול, בי"ס ע"ש י.ל.פרץ לבנות אשר ב 1923 התאחד עם בי"ס של ועדי העובדים ונקרא ע"ש שלום עליכם.

גימנסיות-הגימנסיה הריאלית-מעורב. העניק רמת לימוד גבוהה בעיקר במתימטיקה. כמו כן למדו בו טבע וספרות יידיש. הגימנסיה ההומנית (נפתחה בגלל ריבוי התלמידים בגימנסיה הריאלית).

סמינר למורים-היה היחיד של הרשת היידישיסטי בפולין.

ההשכלה היתה כללית בהתאם לסוג בי"ס ובנוסף לימדו בו גם ספרות יידיש ותרבות יידיש.

התמונות מתוך הספר: וילנה, ירושלים דליטא, דורות אחרונים 1881-1939 כרך ב' / דר' ישראל קלויזנר, בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ג

מערכת החינוך היידישיסטית קיבלה סיוע מארה"ב  ומגופים יהודיים בעלי אוריינטציה שמאלית שאפשר להם להוציא בווילנה כ"ע לנוער, למבוגרים ולהורים. אחד מכ"ע הנפוצים לילדים היה "גרינינקע בוימעלאך" שיצא לאור בין השנים 1919-1920 ולאחר מכן 1926-1939.

המורים הוציאו לאור עבור בתי הספר, ספרים וחומרי לימוד ואף ערכו תערוכות שנושאן התרבות היידישאית .

רוב הבוגרים היו בעלי אוריינטציה יידישאית-שמאלנית והשתייכו לבונד, אבל היו גם תלמידים מזרמים אחרים.

בנוסף לבתי ספר אלה היו כאמור גם בתי ספר פרטיים בהם "שול-קולט" (בית ספר ותרבות) זה היה זרם ביניים שאמנם לימד ביידיש, אך גישתו הייתה לאומית יותר.

מקור: אתר "מסע בזמן היהודי" של רשת עמל

רשת החינוך הציונית-עברית "תרבות" החלה לפעול בווילנה ב-1925. הרשת הפעילה גן ילדים, בית ספר עממי, גימנסיה ריאלית (שנסגרה ב-1931) וסמינר עברי לגננות - היחיד בפולין - והוציאה לאור חוברות מדע פופולרי לנוער. כ"כ הפעילה את הגימנסיה ע"ש אפשטיין שמנהלה האחרון היה דר' שוסטר (שהספיק לעלות ארצה והיה מורה בתיכון עירוני א' בתל אביב).

שפת ההוראה היתה עברית ותוכנית הלימודים המודרנית להפליא כללה (בכתה ו') את המקצועות הבאים: תנ"ך, עברית, פולנית, חשבון, טבע, גיאוגרפיה, הסטוריה עברית, הסטוריה פולנית, ציור, זמרה והתעמלות. מקובל לחשוב שלמוסדות החינוך של תרבות הגיעו בני הסוחרים, מעמד הביניים והעלית החברתית־כלכלית,

בתוכנית הלימודים של "תרבות" משנת 1933 הודגש היסוד ה׳עמלני׳ בבית הספר, יחד עם הרחבת המקצועות הריאליים ושילוב הנושא של ארץ ישראל בכל התחומים: ’חינוך עמלני׳ פירושו היה בעיקר חינוך שיש בו עשייה ופעולה של התלמיד, בניגוד לחינוך המילולי והרציונליסטי שהיה נהוג בדורות עברו. וכך נאמר בתוכנית על מטרותיו של בית הספר: ’לפתח את הסגולה היסודית בתכונת הילד, את התנועה, שהיא צורך אורגאני והכרחי לגופו ולנפשו; לטפח את משחק הילדים המשמש להם כעין מעבדה לעיבוד החומר הכביר הצפון בדמיון הילד.

תקופת הילדּות נתפסה בגישה ציונית, הרעיונות החינוכיים התמזגו ברעיונות הלאומיים: חיבור הילד אל המציאות הקרובה, הדחף למתן ביטוי לדמיון, לחושים ולרגש - כל אלה התקשרו לרעיונות הפרודוקטיוויזציה והשיבה לאדמה ותאמו את השאיפה הציונית להפוך את היהודי לאדם הנוטל את גורלו בידיו ומעצבו לפי צרכיו ולפי צורכי הלאום.

העקרונות החינוכיים הללו היו דומים, לעקרונות הפדגוגיים שהנחו, לפחות פורמלית, את בית הספר הפולני. אלו כללו את הפעלת הגוף באמצעות הספורט ומתן אפשרות ליצירה אמנותית; טיפוח התודעה והאחריות הציבוריות על ידי פעילויות קבוצתיות שבהן הילדים מארגנים את חייהם החברתיים באמצעות הקמת ספרייה, כתיבה ועריכה של עיתון קיר, ארגון נשפים, יצירת ’קואופרטיב׳ לרכישת ציוד ופעילות עזרה הדדית. לפי העדויות, דברים אלה היו מקובלים ביותר בבתי הספר של תרבות.

הוראת התנ״ך מילאה מקום מרכזי בתוכנית הלימודים, ובכיתות הגבוהות ניתן גם מקום מסוים להוראת המשנה והגמרא. ביחס לדת ניכרה ב"תרבות" מגמה של מעין חילוניות ניטראלית, ללא טיפוח גישה אנטי דתית. לימדו על הדת ותכניה בתור מורשת תרבותית, ללא חיוב לקיום מצוות. עם זאת, המעשה החינוכי לא היה אחיד בתחום זה: בבתי ספר של תרבות בעיירות קטנות המגמה הדתית הייתה חזקה יותר, והורים ששלחו אליהם את ילדיהם פירשו תכופות את אופיו העברי והציוני במונחיו המסורתיים יותר - החלום על שיבת ציון וטיפוחה של שפת הקודש.

בשנים שבין מלחמות העולם הגיעו רבים ממורי ובוגרי הגימנסיה לארץ, חלקם הצטרפו לגרעיני הכשרה והקימו קיבוצים בתנועות ההתישבות השונות. עם כניסת הסובייטים לוילנה נסגר בית הספר ותלמידיו פוזרו במסגרות אחרות.

הסיכום מבוסס, בין השאר, על הערך באתר "יד ושם" ועל מאמר של עדו בסוק.

דבריו של ד"ר צמח שאבאד על בתי הילדים, 1916 (תורגם ליידיש בתוך ווילנער זאמלבוך 1974)

בשבילכם, ילדים יהודים, מעורסלים בגלות, משולחים, מגורשים. בשבילכם, ילדים עניים בלי בית, בלי אבא ואמא. בשבילכם אני כותב את ספר הזיכרונות הזה. אני מקדיש לכם את ספר היזכור של וילנה "ווילנער זאמלבוך". לא כדי שתקראו אותו, אלא שהמבוגרים יקראוהו. אנחנו כותבים רק פרוזה מיובשת. ברצוננו לתאר ולו רק תמונה קטנה של וילנה שלנו, לתעד את רוב העובדות של השנתיים (זמן המלחמה). איך חיינו, מה עשינו, בלי פוליטיקה. בלי חוכמות.

-...”אני אספר סיפור עם אגוזים - אומר שלום עליכם.

- עם מה? עם אגוזים?

-. עם אגוזים!

-. עַכשָׁיו? בזמן מלחמה?

- אדרבה !  בגלל המלחמה. משום שאני רוצה שזה יחדור לליבכם, לנער את רצף מחשבותיכם. ודרך אגב, כשנוגסים באגוזים, מוצאים את הגרעין..."

התוכן של עבודת אוסף היזכור שלנו אולי קשה כמו אגוז, אבל אני תקווה. כי הקורא הצעיר ימצא בו גרעין קטן. ספר האוסף שלנו נערך על ידי האנשים מקומיים שלנו ומשקף את החיים היהודיים בווילנה, את מצוקות החיים והכמיהות של האנשים. ספר היזכור משקף את החיים היהודיים בעולמנו הקטן במהלך תקופת מלחמת העולם (הראשונה). אשר חייבת להישאר זיכרון לדורות הבאים וכן גם בשל האינטרס האקדמי על התקופה.

כל מאמצינו והתנדבותנו הינם עבור ילדי וילנה היהודים, הצעירים והיפים. הראשים הנהדרים האלה שמסתובבים בדלות, עירומים ויחפים. עליהם כותב שלום עליכם שעיניהם הגדולות הבוהקות מביטות בך בפליאה ושואלות את העולם שאלה קשה: "למה?.."   זה נותן תחושה שבורא עולם חטא נגדם... שברא עודף נפשות בעולם!

אולם אין אנו רוצים בכך. אנחנו לא יכולים לאפשר לילדים היהודים המסכנים להרגיש עזובים בעולם. עלינו לתת להם את האפשרות להצליח. יש לתת להם בית שיכול להחליף בית הורים טוב.

בית ילדים! איזה צמד מילים נהדר. כמה מעט אנשים מבינים אותו! במערב אירופה ובמדינות אחרות אנשים הבינו מזמן את ההכרח בבניית בתי-ילדים. הן לקטנים מאוד, שהאמהות שמות אותן בבוקר, יוצאות לעבודה, ואוספות אותן כשהן חוזרות מהעבודה. והן לילדים גדולים יותר, שמבלים שם את  כל היום ומקבלים חינוך, אוכל ולימודים, כמו בבית ספר.

בווילנה נודע צמד המילים החדש (בית ילדים) והמוסדות החדשים נוסדו רק על בסיס הכרח. בית הילדים היה המציאות עבור הילדים במלחמה.

לפני שנתיים (1914) הגיעו לווילנה אלפי גולים ופליטים מאזורי המלחמה. הם קיבלו דירות זמניות עם חדרים גדולים, שבהן חיו עשרות משפחות. גברים ונשים, נערות ונערים, זקנים וילדים נהגו לישון יחד על מיטות קרש, על הרצפה באוויר הצפוף והלח: ככל שנעשה קשה יותר ויותר למצוא דירות טובות יותר לפליטים האומללים, כך אנשים יצאו בזעקה שלפחות עלינו "להציל את הילדים!"

לילדים חסרי הבית נבנו בתים סגורים ופתוחים. בתים נפרדים ובאוויר הפתוח. עשרות מורים ומורות החלו לעבוד בבתי ספר יסודיים ותיכוניים, אנשים לימדו את הילדים, שיחקו, רחצו אותם, נתנו להם אוכל, שרו איתם ולימדו אותם מלאכת יד. בקצרה: ראו שהם מתרחקים מבתי הפליטים המבוגרים ומחוסרי הבית. והיה נוגע ללב לראות כיצד, באמצע המולת המלחמה, בתוך האומללות והמצוקות של המבוגרים חסרי הבית, הילדים נהגו לשחק בעליזות ולשיר. צחוקם המצלצל נשמע לעתים קרובות ועיניהם הבוערות נצצו.

לאט לאט השתנה אופי בתי הילדים. אלו שהגיעו חזרו למקומם, הילדים המקומיים שהיו זמניים הפכו לקבועים. בכך הפך בית הילדים דומה לבית ספר: ניתנה האפשרות להנהיג לימודים רגילים. אולם, בינתיים הפכו תושבי העיר לעניים יותר, ובית הילדים הפסיק להתקיים. הבית נעשה חשוך (לא היה נפט!), קר (לא היה עץ!). להורים לא היה אוכל לתת לילדים, ובית הפליטים לחסרי הבית נשאר לתושבי העיר. כל בית ספר היה חייב גם לתת לילדים אוכל, וככל שהילדים מבלים פחות זמן בבית, כך זה יותר טוב יותר עבורם. כל בית ספר עממי הפך לבית ילדים: והעולם לא רוצה להבין את זה! בית הילדים נשאר איתנו - 600 מהילדים העניים ביותר בילו שם את כל היום. למרות הקושי שגרמה המלחמה, האומץ של הילדים היהודים העניים לא נשבר. למרות הדלות הזאת, עדיין נשמע צחוק ילדותי, עיני הילדים המסכנים עדיין נצצו, ונפשם עדיין זרחה, רק בזכות הבית החביב שנותר. ומי שרוצה שהדור היהודי הצעיר לא ייפול קורבן לשרשרת העוני והיאוש, חייב בינתיים לתמוך בבתי היתומים בכל כוחו. ספר היזכור שלנו מווילנה צריך לשרת כתזכורת קבועה לחובה הקדושה הזו.

צרו איתנו קשר:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

למכתבים: ת.ד. 1005, רמת השרון, 4711001 טלפון 5616706 03
[email protected]

הצהרת נגישות

הפייסבוק שלנו

X סגירה