נחמה ליפשיץ

נחמה ליפשיץ (7 באוקטובר 1927 – 21 באפריל 2017) הייתה זמרת ליטאית-ישראלית ששרה בעברית וביידיש, והפכה לסמל ל"יהדות הדממה" עקב היותה מסורבת עלייה מברית המועצות במשך שנים רבות.
נחמה ליפשיץ נולדה ב-1927 בעיר קובנה שבליטא למשפחה יהודית ציונית. אביה, ד"ר יהודה-הירש ליפשיץ (1980–1900), היה רופא ועסקן תרבות יליד אולקניקי שבליטא, שלמד בישיבתו של הרב ריינס בלידא ואחר-כך למד רפואה באוניברסיטת קובנה. במלחמת העולם השנייה ברחה עם הוריה ואחותה צפורה מזרחה לאוזבקיסטן, שם שימש אביה רופא ביישוב כפרי קטן. ב-1946, אחרי המלחמה, שבה לליטא הסובייטית. למדה בקונסרבטוריון בבירה וילנה, וב-1957 החלה להופיע כסולנית של פילהרמונית וילנה. החלה להופיע בשירים ביידיש ובעברית, ערכה מסע הופעות ברחבי ברית המועצות והפכה להיות לסמל ולפה ליהדות הדממה ולכיסופי היהודים לעלייה לישראל.

בחודש מרץ 1969 עלתה ליפשיץ לישראל. בהופעותיה הראשונות שרה שירים ביידיש ובעברית, כמו "ירושלים של זהב", "הליכה לקיסריה (אלי אלי)" ו"עם ישראל חי" של המשורר יוסף קרלר שהפך לסמל המסחרי שלה. הופעותיה הוקלטו לאלבום שהתפרסם בקהילות היהודיות והיא הוזמנה למסע הופעות בארצות הברית, אוסטרליה, אנגליה ואמריקה הלטינית.

בשנת תשל"ח-1978 זכתה בפרס איציק מאנגר ליצירה ספרותית ביידיש.

נחמה ליפשיץ הייתה ספרנית במקצועה, למדה ספרנות וארכיון באוניברסיטת בר-אילן. עבדה כארכיונאית ולימים מנהלת בספריה העירונית למוזיקה בתל אביב.

בשנת 2004 קיבלה תואר יקירת העיר תל אביב-יפו.

ב-21 באפריל 2017, ליפשיץ הלכה לעולמה בגיל 89. הותירה אחריה בת, רוזה גרטנר (ליטאי), שני נכדים וארבעה נינים. היא נקברה בבית העלמין הדרום.

מקור: ויקיפדיה

מתוך הנאום של נחמה ליפשיץ, בסמינר בשפה הרוסית שהוקדש לזכר שאול אביגור – מראשי ה"הגנה" וראש המוסד לעליה ב', ומי שהקים את לשכת הקשר, הסמינר התקיים באוניברסיטת בן גוריון בנגב בתמיכת האוניברסיטה העברית ולשכת הקשר, 11 לינואר 1979, ישראל.

שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת, זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָֹח.../שאול טשרניחובסקי

חבריי היקרים!

אני באה לספר לכם את סיפור חיי. את ההיסטוריה האישית שלי כפי  שחוויתי אותה. הייתי אומרת שאני פשוט מביאה לכם את עדותי - וכמובן, לא כהיסטוריונית. מקצועי היה מחובר יותר לרגש מאשר להגיון.

אתחיל מלומר כמה מילים על הרוח והאוירה בהן נוצר והתפתח מפעל השירה היידית שלי – ובאיזה נסיבות הוא נולד. לא היה זה מקרה שלאחר עשור על הבמה הסובייטית הגעתי אל השירה העממית והלאומית שלי. בליטא, בה נולדתי וגדלתי, התרבות היהודית נהנתה מאוטונומיה מלאה. מרגע לידתו ובאופן בלתי מודע לחלוטין הילד היהודי נשם יידישקאייט (יהדות). בבית, בגן ילדים, בתנועות הנוער ובחיי הקהילה נשמנו יידישקאיט ותרבות יהודית – פשוט וטבעי כמו נשימה. גדלנו לשתי שפות אם – האחת, יידיש, שפה חייה בת כאלף שנים. השניה - עברית, שפתם העתיקה של אבותינו.... שתי שפות שוות ערך וקרובות ללב....

אברהם, יצחק, יעקב ושרה, ורבקה, ורחל, ולאה – לא היו עבורינו רק דמויות היסטוריות- אלא נוכחו בחיינו כאבותינו של ממש. ידענו לבטח איפה הם חיו, איך הם חיו ומה היתה מהות חייהם. בדיוק כפי שיצור חי אינו נותן את דעתו על דרך נשימתו, הליכתו, ראייתו, על איך הוא שומע, צוחק ובוכה, כך איש מאיתנו לא נתן את דעתו על כך שכל סביבתינו הינה יהודית. כך היינו כולנו וכך הייתי אני. לא העמקנו בחיפוש שורשינו כפי שכל כך אופנתי לעשות היום. היינו כענפים על עץ עתיק ואיתן. למי היה עניין להתבונן בשורשים – פשוט צמחנו ושאפנו מעלה. 

תרבותו של העם אינה נוצרת ביום אחד, לא בשנה אחת ואף לא במאה אחת – הלכת כמה וכמה זאת של עמינו אשר מפוזר בעולם כולו ומורכב מקהילות שונות. זרע, חבוי עמוק ושמור בחרדת קודש בתוך כל אחד מאיתנו, זרע המאחד את כולנו – היינו אחד ויחיד: מורשת האבות,  בית המקדש ומדינת ישראל. גורל מיסטי אופף את כולנו. עצם העובדה שאני, נחמה, הנמצאת כאן בליבה של ארץ ישראל ונאלצת לדבר אליכם בשפה זרה על התרבות היהודית, אליה נחשפים יהודים דוברי כל השפות – רק מדגיש את גורלינו המיסטי המשותף.

זכיתי לקשר קסום ומאגי עם הקהל שלי. הוא צמח ב"התנועה" (עם דגש ב"ה הידיעה") – ואני צמחתי יחד איתו. כפי שאמר משורר המהפכה וולאדימיר מאיאקובסקי – "שירה ושיר הם כנשק וכדגל"....לא היתה לנו כוונה להשתמש בנשק במאבקינו בממשל הסובייטי. אבל חלמנו והיינו זקוקים לדגל – כפי שהיה לכל עם ולאום באימפריה הסובייטית גם לנו היה דגל – בניין השגרירות הישראלית במוסקווה ודגל כחול-לבן המתנוסס מעליו. הייתה לכך משמעות עצומה בהעלאת המורל והרוח. שאבנו מכך כוחות נפש רבים שמילאו את הלב באהבת מולדת לארצינו ולעמינו – אהבה שהשכיחה את הפחד. אפשר כי כך מרגישים לוחמים היוצאים לקרב צודק.

כיצד ניתן להקנות לדור הצעיר שלנו - שיש לו במה להתגאות -  את היופי והעומק שביהדות וביצירה היהודית, כיצד להעביר להם את המסר?

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי

ולשאלת ה"דגשים" – חשוב לא רק "איך נשיר" אלא הייתי אומרת "איך ומה נשיר". במה ואיך נשיר היום תלוי מה ואיך  ויתכן אף היכן -  נשיר בעוד 20, 50 ו-100 שנים.

הכרחי למצוא את התשובה, הכרחי ליצור את האווירה, את הקרקע, ואת הדרך להגיע לשורשים... הדרך לנשום ולצמוח...

כי איך ניתן לשרוד ללא אוויר וללא שורשים?

על יצירתה של נחמה ליפשיץ ז"ל (1927-2017) מתוך:  מיכאל לוקין, המרכז לחקר המוסיקה היהודית

בליל יום ו', 21 באפריל 2017, הלכה לעולמה נחמה ליפשיץ (Nehama Lifshitzaite) – גיבורת תרבות יידיש של המחצית השנייה של המאה העשרים, זמרת אגדית אשר הייתה בעיניהם של מאות אלפי היהודים בברה"מ וברחבי העולם לסמל התקומה היהודית. שורות אלה מוקדשות ליצירתה של האמנית שנקראה בפי מעריציה "הזמיר היהודי", מי שהעזה לשיר ביידיש שנים ספורות לאחר "משפט הרופאים" (ינואר 1953) ולאחר רצח בכירי היצירה הספרותית והתיאטרלית בשפה זו.

כדברי נחמה עצמה, בשנות השלושים לחייה (היא ילידת 1927) היא "הפכה למצבה לקבר שלא קיים". אולם נדמה שזו לא הייתה הסיבה היחידה לכך, שאלפי המעריצים – כמחציתם צעירים שלא ידעו יידיש – חטפו כרטיסים להופעותיה בכל קצוות ברה"מ. הם מלאו את האולמות וגם את הרחובות שהובילו אליהם, בניסיון לזכות ולראות את הזמרת מקרוב ואולי אף לגעת בשרוול מעילה. אישה צנומה ונמוכת קומה, בעלת קול גבוה וצלול, שאפה להחיות – בעזרת המוסיקה – תרבות שהמשטר הטוטליטרי ביקש לחסל, והצליחה במשימה זו: לא לחינם כינה אותה אלי ויזל, לאחר ביקורו הראשון בברה"מ בשנת 1965, "מלכת יהדות ברית המועצות".

אכן יצירתה מתייחדת באצילות: רק "המלכה" יודעת לשלוט גם בשתי השפות, עברית ויידיש, גם בג'סטות הקטנות המהווֹת חלק מן השפה ומן המורשת, וגם ברזי מקצוע השירה האמנותית המערבית. בוגרת האקדמיה למוסיקה בווילנה, ולאחר שכבר הופיעה כסולנית אופרה בתפקידים מובילים, ויתרה ליפשיץ על הקריירה האופראית, הבטוחה והמוכרת – "כדי לא לבזבז זמן במה יקר על האריה של לקמֶה". היא בנתה רפרטואר שלם של שירים יהודיים, וזאת מבלי שעמדו לרשותה ספריות תווים והקלטות, בסיוע קומץ ידידים מוכשרים, וביניהם המלחינים שאול (סמואיל) סנדריי שרק אז, באמצע שנות ה-50 של המאה העשרים חזר מן המאסר הארוך שלו במחנות סיביר, לב פולבר ולב קוגן....

הסדנה לשירת היידיש ע"ש נחמה ליפשיץ/כתבה: רוזה ליטאי

ב 1998 הקימה נחמה ליפשיץ את הסדנה ללימוד השיר והשירה היידית.

מטרתה של הסדנה הייתה לא רק ללמד את התלמידים מיומנויות בביצוע השירים אלא גם ובעיקר לשמש כלי להעברת ההיסטוריה ולשימור המורשת והמטען היהודי הגלומים ב 1000 שנות תרבות יידית, לדורות הבאים. ועל מנת שכל המורשת המופלאה הזו, וכל המטען העצום הזה, אשר ניסו, היטלר באופן פיזי, וסטאלין באופן רוחני ופיזי, להשמיד, להרוג ולאבד חלילה, ולא להשאיר ממנו זכר תחת פני האדמה, רצתה נחמה להציל, לשמר אותו, ואף להחיות אותו, ולשוב ולשלב אותו כחלק אינטגרלי מן התרבות הארץ ישראלית העכשווית והמתחדשת.

נחמה לא נחה על 'זרי הדפנה'... בכל פרק של מחצית השנה של תוכניות הסדנה, נחמה בנתה ממש במו ידיה תוכנית חדשה ונושא חדש. וזאת משום האחריות האדירה, שחשה מוטלת על כתפיה, כדי להספיק את המירב שתוכל בימי חייה, להציל ולהאציל לדורות הבאים מן התרבות העשירה הזו. תרבות שבחילופי השפה והימים, עלולה ללכת לנו לאיבוד, ממש בין הידיים בלי שנרגיש...

עוד כל כך רבה הייתה לפניה העבודה אך היא נלקחה מאתנו, ונמנע ממנה להמשיך את המפעל הכביר הזה, מפעל שעלינו בעצם מוטלת החובה והשליחות, להמשיך בנאמנות, ולשמר ולהעביר לדורות הבאים, וכך נקיים את חזונה חלומה וצוואתה של נחמה ליפשיץ.

ניתן לומר שבמפעל אחרון זה של נחמה ליפשיץ ז"ל, נחמה בעצם הותירה בידינו תשתית וכלי אדיר, הפותח צוהר לעולם יהודי-תרבותי מופלא של 1000 שנים, עולם שאסור שייעלם!

מי ייתן ונזכה לממש את חלומה של נחמה.

על מנת להתחיל ולבצע משימה גדולה זו, יש להתחיל בראש ובראשונה בארגון ובקטלוג כל החומר שהותירה נחמה במסגרת הסדנאות. התווים והתוכניות של כל הקונצרטים שכתבה וערכה נחמה במשך כל השנים הללו, מצויים כולם בסדנה לשיר היידי האמנותי ע"ש נחמה ליפשיץ. אנו רוצים לבקש ממי שעזרה על ידה במסירות במשך כל השנים הגב' רגינה דריקר, שכיום היא משמשת כמנהלת הסדנה, לקחת על עצמה כפרוייקט נוסף ונפרד (בתשלום) את ביצוע הקטלוג והסריקה של התווים והתוכניות, כדי שניתן יהיה להשתמש בכל החומרים הללו כחומרי לימוד והעשרה, בשיטתה הייחודית של נחמה ליפשיץ ז"ל, אשר אני מבקשת שתיקרא באופן רשמי: "תוכנית הלימודים של השיר היידי בשיטת נחמה ליפשיץ ז"ל".

בהמשך לכך, מצויים בידי חומרים רבים נוספים שהותירה נחמה, שגם אותם יש להוסיף לחברם ולשלבם, לכדי ארכיב מלא של השירה היידית, ותחומים נוספים שעסקה בהם נחמה ליפשיץ ז"ל.

 

לקריאה נוספת:

*מאמרו של צבי גולני בבלוג הספריה הלאומית "הספרנים"

*הזמיר של יהדות הדממה, במלאת 3 שנים למותה של נחמה, מאת: אבי קורן, מעריב, 25/4/2020

צרו איתנו קשר:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

למכתבים: ת.ד. 1005, רמת השרון, 4711001 טלפון 5616706 03
[email protected]

הצהרת נגישות

הפייסבוק שלנו

X סגירה