איטה טייץ

עדות משנת 1946

נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.

כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..

האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.

ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי.

אבא החליט שנתחמק בזה אחר זה מהבית . אני יצאתי ראשונה . מה רחש אז לבי , לב ילדה בת תשע ? טרם הבנתי הכל, אך זאת ידעתי שרע ומר לי ואין דרך אחרת אלא לתור לי מקום הצלה.

העיירה הייתה מוקפת . ברחובות סובבו ליטאים מזויינים . לא ידעתי לאן אפנה. ראשי המה עלי  . לפתע שמעתי את הליטאים צועקים שכל הנוצרים ייכנסו לביתהם . התחלתי לרוץ בכיוון היער . מאחורי עוד יהודים . בקצה היער ניצבו גרמנים ששלפו את אקדחיהם . נעמדנו.

מה נדהמתי כשפנה אלי אחד הגרמנים , ושאלני לאן פני מועדות? רגע הצצתי בפני הרוצח השתוי ועניתי שהלכתי לביתי שבירכתי היער. הוא סטר לי על פני , גער בי שמתרוצצת אני בעת כזאת וציווה עלי לרוץ לביתי כך ניצלתי ועברתי מהם והלאה. אך כל היהודים , שהיו שם , נורו בידי הגרמנים.

אני מהלכת ביער החשוך . לאן הולכת אני ? – שאלתי את עצמי. נזכרתי שהגרמני שלחני לביתי . היכן ביתי ?  והיכו נמצאת אני? - התחבטה בי מחשבה עיקשת ורעדתי בכל איברי גופי.

לפתע הגיעו לאוזני הדי יריות וזעקות. הגרמנים הוציאו את היהודים מבית הכנסת והמיתום בקצה היער.

ראשי נסתחרר עלי . נדמה לי שמסביבי דם. עיני ראו אך ענן אפל וכך קרסתי ונפלתי תחתי. רחוקה מביתי , יחידה ובודדת ביער החשוך.

שכבתי שם ביער ללא הכרה שעות ארוכות. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי במיטה. על ידי ישבה גויה אחת ובכתה. היא שאלתני ואני סיפרתי לה הכול. לא רצתה להאמין שאני יהודיה. אך הבטיחה לעזור לי. סיפרה לי שנתקלה בי ביער בשעה שיצאה לאסוף פטריות.

היא היטבה עמי מאד . אבל לגויים שבכפר נודע עלי והחליטו למסרני בידי הגרמנים . ולמחרת בלילה , כשנרדמו כל האנשים , שמעתי נקישות בדלת ושאון קולות. מיד הבנתי הכל. הדלת נפרצה בכוח על ידי הליטאים בכפר . הגוייה נתבלבלה, אחזה בי והשליכה אותי מעבר לחלון. אחד השוטרים הליטאים ראה ופתח ביריות. למזלי היה היער קרוב  ואליו רצתי כמטורפת. מאחורי שרקו יריות . השוטרים פחדו להיכנס בחשיכה לתוך היער ולאט לאט הפסיקו לירות.

 ואני רצתי בל-הרף באפלת הלילה הזר והחשוך. כל הלילה תעיתי כה וכה ופחדתי להיעצר לרגע אחד , ולא האמנתי כי אני שהייתי כה יראה לצאת בלילה לרחוב  יחידה , בלי אבא , נמצאת עתה במצב כזה. אמרתי בלבי : כנראה שכך צריך להיות.

לאט האיר השחר . לא ראיתי כל נתיב ביער. לפתע השגחתי בבקתה שעל גבעה. גרה שם גוייה ענייה היא ריחמה עלי , אך פחדתי להישאר שם באזור . לכן , העבירה אותי לאחותה בכפר אחר . רק שם הרגשתי את מר בדידותי וטעמתי טעמו של סבל. הגוייה עינתה אותי . עבדתי למעלה מכוחותי והיא הייתה מרביצה לי . התעללה בי כך שהתהלכתי כמעט כמחוסרת הכרה, וכך עברו עלי שלוש שנים קשות ואפלות.

 לאחר השחרור בידי הצבא האדום הגעתי לוילנה . שם פגשתי את אחותי  שהוסתרה בכפר אחר. למדתי בבית הספר היהודי . יצאתי לפולין.

עתה נמצאת אני זה ארבעה חודשים בקיבוץ-ילדים של השומר הצעיר . משהו נשתנה בי , החיים הקולקטיביים לימודני הרבה ואיפשרו לי לשכוח הרבה . אחרי השנים הקשות מתחילה אני לחשוב על מטרה בחיים. אני מאושרת שמצאתי בית ולפני פתוחה דרך בחיים.

מקור וקרדיט :

אחד מעיר ושניים ממשפחה בנימין טננבוים, ספריית הפועלים  1947

 

צרו איתנו קשר:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

למכתבים: ת.ד. 1005, רמת השרון, 4711001 טלפון 5616706 03
[email protected]

הצהרת נגישות

הפייסבוק שלנו

X סגירה