שמחה בן שאול

מתוך ספרו של שמחה בן שאול, ילדות בשואה, 1977

נאצים כובשים את וילנה

לאחר מספר לילות של הפצצות בהן בילינו במרתף ביתנו, השתררה פתאום דממה, בבוקר ירד אלינו שומר הבית והודיע לנו שהגרמנים כבשו את העיר ואנחנו יכולים לצאת מהמרתף.
כבר מהימים הראשונים של הכיבוש נפל פחד על היהודים. בריונים ליטאיים החלו לפגוע בכל יהודי שנקרה בדרכם.
היהודים איבדו את זכויותיהם להגנה על רכושם, וחמור מכך על גופם וחייהם.
הסתגרנו בבית. לעתים היו אמי או אבי יוצאים, אבל רק לסידורים או קניות דחופים ביותר. במקומות בהם היה צורך לעמוד בתור, פוצל התור לשניים, האחד ללקוחות לא יהודיים והשני ליהודים. אימי סיפרה שיש שמועות על חטיפת יהודים, שנעלמים ללא שוב.
הליטאים הזדרזו להצטרף בשמחה לכובשים הנאציים והקימו את המפלגה הליטאית הנאצית תחת השם “איפטינגס”. הם, ביחד עם הגרמנים, החלו לתכנן את החיסול השיטתי של יהדות וילנה.
בתחילת חודש יולי נתלו מודעות על הקירות ובהן נכתב, שכל היהודים ללא הבדל מין וגיל חייבים לענוד את הטלאי צהוב. מטרתם הייתה להקל על הליטאים והגרמנים לזהות את היהודים, כדי שיוכלו לחטוף אותם לעבודות כפיה או להובילם למקום בלתי ידוע. בבוא הזמן נודע שמרביתם נלקחו לפונאר, שהיה סמוך לווילנה והפך לגיא ההריגה של יהדות וילנה וליטא.
אמי נגשה מיד להכנת הטלאי לכל המשפחה. אני זוכר שירדתי לחצר להראות לילדי השכנים את מגן הדוד הצהוב וה”יפה” שהכינה אמי.
למעלה משבעים אלף יהודים גרו בווילנה לפני המלחמה, הם היוו כשליש
מאוכלוסיית העיר, אולם רק מעטים בלבד ניצלו. באותו קיץ החל קיצה של הקהילה המפוארת של "ירושלים דליטא" - וילנה.

קיצה של ילדות מאושרת

באחד הימים חזר אבי הביתה מן העיר והוא כולו מבוהל ונרעש. הוא סיפר שקבוצות של גרמנים וליטאים פשטו על העיר וחוטפים יהודים. רובם הובאו למרכז הגסטפו (המשטרה החשאית של הנאצים) ולאחר מכן הובלו לפונאר ושם נורו למוות. מאותו יום נמשכו פעולות החטיפה מדי יום ביומו. החוטפים, או כפי שנקראו בידי היהודים ה”כאפונס”, היו סטודנטים ליטאיים בלבוש אזרחי שהתנדבו למשטרה הליטאית בהתלהבות רבה ונקראו בשם ”איפטינגאס”, הם היו סורקים את הרחובות ובעיקר את רובעי היהודים, בית אחרי בית ומוציאים משם את היהודים. הם גם חטפו יהודים מהרחובות והובילו אותם לבית הסוהר “לוקישקי” ומשם לפונאר להריגה.
הצורך בגיוס עובדי כפיה יהודיים בעלי מקצוע טכניים לעבודות בבתי המלאכה והמוסכים וכן לעבודות כפיה אחרות של הצבא הגרמני הביאו להקמת ה"יודנראט" שייצג את יהודי וילנה בפני שלטונות הכיבוש. תפקידו היה בין השאר לספק כוח עבודה, גיוס כספים ודברי ערך לטובת המאמץ המלחמתי של הגרמנים.
האפשרות היחידה להינצל מחטיפות אלה הייתה לפנות ל"יודנראט" ולהירשם שם בתור בעל מקצוע טכני מבוקש ולקבל אישור מטעם הגרמנים שהאיש עובד חיוני למען המאמץ המלחמתי. כל בוקר היו מתאספים בחצר ה"יודנראט", ברחוב שטראשון 6, עשרות גברים ונרשמים כנגרים, חשמלאיים, מסגרים וכו'.
ב- 26 ביולי 1941 יצא אבי מהבית כדי להתייצב בלשכת העבודה של היודנראט (מועצת היהודים). זו הייתה הפעם האחרונה שראינו אותו. כאשר החשיך ואבי עדיין לא חזר, התחילה אימי לדאוג. היא החלה לברר אצל שכנינו היהודים והתרוצצה בכל מקום אפשרי. התברר שגם שכן שלנו שיצא איתו בבוקר ל"יודנרט" לא חזר. חרדנו לגורלו מאוד. התכרבלתי ליד אימי שלא עצמה עין כל אותו לילה.
למחרת היא יצאה מוקדם בבוקר, בעוד היא סוגרת אותי בבית ומצווה עלי לא לפתוח את הדלת לאף אחד. שעות נשארתי לבד, כשאני מלא פחדים וחששו תהן לגורל אבי והן למה שעלול לקרות לאימי. בשעות הצהרים המאוחרות חזרה אימי שבורה ורצוצה. היא סיפרה בבכי שנודע לה שאבי נחטף, עם עוד מספר יהודים ע”י חוטפי ה”איפטינגס”. הוא הובל לכלא “לוקישקי”. 
אימי לא נשארה הרבה זמן בבית ויצאה שוב לחפש מכרים ולהפעיל קשרים כדי לחלץ את אבי מהכלא. אולם כל מאמציה היו לשווא. אבי הובל ככל הנראה, עוד באותו יום מבית הסוהר ישר לפונאר ושם הוצא להורג.

אימי הייתה שבורה לגמרי,ללא בעל ,ללא מידע על גורל אחי בנה- הבכור
וחששות לגבי שאר בני המשפחה. נשארנו רק שנינו וידענו שהעתיד הצפוי לנו יהיה נורא.
בווילנה הוקם שלטון גרמני אזרחי, כאשר בראש מדור היהודים נתמנה פרנץ מורר. הגרמנים הוציאו שורה של איסורים והגבלות על היהודים כגון: איסור ללכת על המדרכות, על היהודים לצעוד בשורה עורפית, כאווזים. אסור לבקר בגנים ציבוריים, במוסדות ציבוריים כמו בתי קולנוע, תאטראות ובתי חולים וכן לנסוע למקומות נופש. כמו כן הוטל עוצר על כל היהודים החל מהשעה שש בערב עד למחרת בשעה שש בבוקר. כל מי שיעבור על אחד האיסורים צפוי לעונש מוות.
בינתיים נמשכו החטיפות וההרג של יהודי וילנה. מספר הקורבנות גדל מיום ליום. מאות יהודים נשלחו מדי יום לגיא ההריגה בפונאר. כך שלקראת חודשי הסתיו של שנת 1941 ולאחר חודשי הקיץ של רציחות ומשלוחים הצטמצמה אוכלוסיה היהודית בווילנה לכדי 48,000 איש. הגיעו שמועות שיהודי העיירות הקטנות הסמוכות לווילנה חוסלו כמעט כולם במשך חודשי הכיבוש הראשונים.
השלב הבא של הגרמנים בחיסול החיים היהודיים בווילנה היה בהקמת הגטו.
בבוקר של ה-31 לאוגוסט 1941 התעוררנו לקולות צעקות בגרמנית וליטאית שבקעו מהרחוב. הצצנו מהחלון וראינו שהרחוב שלנו מלא חיילים גרמנים ועוזריהם הליטאים. הם עברו מבית לבית והוציאו יהודים לרחוב תוך שהם מכים ומכוונים אליהם את כלי נשקם. התלבשנו מהר ואימי החלה לארוז חבילת בגדים. שכנה שלנו נכנסה בבהלה ואמרה שכל הרובע שלנו, שכלל את רחובות דייטשע, רודניצקי, ורחובות אחרים, הוקף ע”י הגרמנים והם מבצעים “אקציה” (גירוש למוות), הבנו שזה הסוף והתכוננו לגרוע מכל, לפונאר.
שמענו צעדים וצעקות בחדר המדרגות ומיד לאחריהן דפיקות חזקות על דלת ביתנו. נצמדתי בפחד לאימי ונשארתי דבוק אליה כשהלכה לפתוח את הדלת.
לחדר התפרצו מספר ליטאים והחלו לצעוק ברוסית ובפולנית שניקח את
המינימום הדרוש ונתייצב בחצר. הם החלו לחפש בדירה דברי ערך והרסו כל דבר שעמד בדרכם. ממש כשעמדנו לעזוב את הדירה, נכנס פתאום קצין גרמני בדרגת מיור (רב סרן) מלווה בחייל גרמני. הקצין היה נמוך ושמנמן ונראה יותר כיהודי מאשר גרמני, הוא הסתכל על אימי ועלי, ניגש אליה שאל ברוך כשחיוך נסוך על פניו: "למה את מבוהלת, אין לך ממה לחשוש, לפתע הוסיף ושאל: "היית רוצה לנסוע לפלשטינה?";.
שאלה זו נכרתה בזיכרוני לנצח, וזכרתי אותה אף משחלפו יותר מחמישים שנה אחרי שנשאלה. גם דמותו של הקצין הגרמני, שהיה המושיע הנסתר שלנו, נשארה עומדת לנגד עיני עד היום. אימי הייתה המומה מן השאלה אולם התאוששה במהירות: "זאת תמיד הייתה שאיפתי. באם אשאר בחיים אסע לפלשטינה". הקצין הגרמני שם את ידו על ראשה ואמר: "את תחיי, אל תדאגי,ועוד תזכי לנסוע לשם". הוא פקד על הליטאים לעזוב את הדירה, הצדיע לאמי ונעלם. נשארנו המומים, אמי חיבקה אותי חזק, "יש אלוהים בשמים, והוא יעזור לנו ויציל אותנו" אמרה ופרצה בבכי.
לפנות ערב הסתיימה האקציה, הגרמנים הדביקו מודעות ענק על קירות הבתים בהן נאמר כי היהודים ירו בחיילים גרמניים שעברו לתומם ברובע היהודי, אי לזאת ננקטו מטעם השלטונות הגרמניים והליטאים אמצעים מתאימים, כדי למנוע הישנות מקרים כאלה. לא היה שום ספק, אפילו לילד כמוני בן שבע, שהייתה זו פרובוקציה ולא היה שמץ אמת בהודעה. באותו יום נרצחו כעשרת אלפים יהודים.

צרו איתנו קשר:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

למכתבים: ת.ד. 1005, רמת השרון, 4711001 טלפון 5616706 03
vilna.association@gmail.com

הפייסבוק שלנו

שינוי גודל גופנים
ניגודיות