בנימין אנוליק

1926-2018

"נולדתי במאי 1926 בוילנה בפולין, הצעיר מבין שני אחים . אבי היה מנהל חשבונות ראשי ומורה בבית הספר למנהלי חשבונות. אמי היתה אחות מיילדת. למדתי בבית הספר העברי ' תושייה' ' עד כיתה ח . שפת הלימוד בבית הספר היתה עברית , בהפסקות דיברנו בנינו פולנית . בבית דיברו הוריי רוסית. סבי אברהם , מצד אבי, התגורר עמנו. הוא היה עיוור. אמי ואני היינו מקריאים לו עיתונים ומידי פעם הייתי מוביל אותו לביתה של ביתו טניה שגרה בסמוך אלינו. לאבי היו עוד שני אחים ואחות, אח אחד התגורר במוסקבה. כל משפחתה של אמי התגוררה גם היא במוסקבה, לא היה לה קשר עמם בגלל המשטר הסובייטי . כל הדיירים ברחוב שלנו היו יהודים. הוריי היו מסורתיים, שמרנו על כשרות ונהגנו ללכת לבית הכנסת בחגים . חבריי היו בני כיתתי, נהגנו לבקר האחד את השני בשבתות ובימי החורף יצאנו להחליק על בקרח באחד הפארקים בעיר . בימות הקיץ נהגנו לצאת לנופש כפרי ( דאצ'ה), ליד נהר הוויליה בו נהגנו לשחות כל יום יחד עם אחי.

ביוני 1941 נכבשה וילנה על ידי הגרמנים. החלו הגזירות כנגד היהודים. נאלצנו לענוד טלאי צהוב, יהודים רבים נתפסו ברחוב ובבתיהם והועברו לבתי סוהר, חלקם הועברו ליערות ונורו . שלושה חודשים לאחר מכן גורשו כל יהודי וילנה לגטו. בגטו הוקצה לנו חדרון בתוך דירה בה התגוררו יחד עשרים וחמישה איש. בחדרון היה לנו שולחן, הורינו ישנו עליו ואחי ואני מתחתיו . אמי עבדה בגטו כאחות תינוקות בבית היתומים שהיה בחצר בית החולים היהודי. אבי עבד אצל הגרמנים מחוץ לגטו ואחי עבד במנהלת בית החולים. תפקידי היה לדאוג למצרכי מזון ולעצי הסקה .

תקופה מסוימת למדתי בבית הספר בגטו וסיימתי קורס חשמלאות. בשנה האחרונה עבדתי מחוץ לגטו במפעל לייצור שקעים, תקעים ובתי מנורות. בגטו הוקם מועדון לילדים ונוער, אהבתי לבלות שם בערבים. הייתי מאוד פעיל במיוחד בחוג לחקר הגטו.

במשך שנתיים התקיימו אקציות רבות אשר כללו חטיפת יהודים מרחובות ומדירות מסתור והובלתם לפונאר עד ספטמבר 1943, אז החל חיסול גטו וילנה שנמשך כשבועיים. אחי ואני הועברנו למחנות באסטוניה, אבי הועבר בנפרד לארץ זו ואמי נספתה בימי חיסול הגטו.

באסטוניה עברנו שישה מחנות שונים, הקשה מכולם היה מחנה קלוגה (Kloga) שם פגשנו את אבי ודודי. באוגוסט 1944 הועברנו למחנה לגדי (Lagedi ), עבדתי מחוץ למחנה במטבח של ה SS האסטוני. יום אחד הגיע גרמני מצוות מפקדת המחנה וציווה עלינו לשוב מיד למחנה, הוא אמר שיעביר אותנו למחנה אחר בגרמניה ושם יהיו לנו תנאים טובים יותר . חזרתי למחנה, אבי כבר יצא עם המשלוח הקודם, כל אחד קיבל כיכר לחם והועמסנו למשאיות, ארבעים נשים במשאית אחת וארבעים גברים במשאית אחרת.

המשאית בה נסעו הנשים התקלקלה, נהג המשאית שלנו עצר על מנת לעזור וזה עיכב אותנו עד לשעות הערב. המשכנו בנסיעה עד לקצה היער אז יצא חייל גרמני והודיע כי העבודה נגמרה ושנסע לטאלין. אז לא הבנו את פירוש המילים העבודה נגמרה, רק לאחר השחרור נודע לנו ששם הורדו המשלוחים הראשונים מהמחנה וכולם נורו על ידי החיילים. לאחר לילה בבית הסוהר בטאלין העלו אותנו שוב למשאיות וחזרנו לקלוגה. ראינו כי חצר המחנה מלאה בקבוצות של עצורים יהודים כולם כרעו ברך וידיהם על ראשם. הושיבו אותנו בקצה של הקבוצה האחרונה, בסמוך לבית בו התגוררו הנשים. דודנו שהיה קרוב אלינו שלף מכיסו שעון ונתן לנו אותו, הוא אמר שהוא לא יזדקק לו יותר וחזר לקבוצתו. במשך כל השנים שמרתי על שעון הכיס עד שמסרתיו למוזיאון יד ושם.

הגרמנים הובילו את הקבוצות אל היער מחוץ למחנה, שמענו ירי מנשק אוטומטי וחשבנו שיורים עליהם ועוד מעט יגיע תורנו. החלטנו לברוח. רצנו למגורים הקרובים, זינקנו לקומה העליונה, נדחקנו מתחת לדרגש והסתתרנו מאחורי שמיכות. במשך שעות נשמעו יריות מהיער, לבסוף לאחר יומיים של יריות הירי נדם. העזנו לצאת מהמחבוא ולהציץ החוצה. ראינו אש עולה מן היער, אחת הבנות שהסתתרה חזרה בצעקות "הגרמנים אינם", זה היה בתאריך 2/9/1944, אז התקרבו חיילי הצבא האדום. כשראינו את החיילים ביקשנו מהם לראות מה היה ביער, התקדמנו עם החיילים הסובייטים ולפנינו התגלו שלוש מדורות, עצים מפוחמים וביניהם גוויות חרוכות. הגרמנים הכריחו את האנשים לשכב על בולי עץ וירו בהם , וכך הם העמידו אחד על השני בארבע שכבות, שפכו בנזין והציתו אותם.

שוחררנו, היינו שוב בני חורין. אחי ואני חזרנו לווילנה, שם מצאנו את דודי שנייער ודודתי אידה. גרנו בדירה משותפת עם עוד קרובי משפחה עד לשנת 1945 אז עזבנו את וילנה. נסעתי עם אחי, אישתו ואחיה לפולין. הצטרפנו לתנועת "דרור" בוורשה ומשם נשלחנו על ידי התנועה להדריך ילדים יתומים בבית ילדים. לאחר מספר חודשים הועברתי לגרמניה ומשם המשכתי בהדרכה. בשנת 1947 הילדים הועברו לצרפת לקראת עלייתם ארצה ואילו אני נשלחתי על ידי מרכז התנועה לסמינר עולמי בעיירה סוריאנו שליד רומא.

במרץ 1949 עליתי לישראל והצטרפתי לקיבוץ לוחמי הגטאות. בשנותיי הראשונות בקיבוץ עבדתי בחקלאות ובשירותים ולאחר מכן הדרכתי חבורות נוער שעלו מעירק, אירן וצפון אפריקה. בשנת 1951 גוייסתי לשירות מילואים כמפקד מעברת כברי. זו היתה שנה של שיטפונות. הצבא קיבל על עצמו אחריות על המעברות. במשך כל השנים שירתי במילואים בחיל הקשר. לאחר סיום לימודיי בסמינר למורים בעליית הנוער, ניהלתי במשך שנתיים מוסד חינוכי בקיבוץ ולאחר מכן ניהלתי את בית הספר המקומי למשך שמונה שנים. במשך הזמן עסקתי גם בייסוד אגודת שוחרי בית לוחמי הגטאות בתל אביב. החל משנת 1970 הצטרפתי לסגל העובדים של בית לוחמי הגטאות ושנים רבות הייתי מזכ"ל המוזיאון . במקביל לכך ניהלתי את האגודה על שם יאנוש קורצ'אק שמושבה בוורשה. מאותו היום אני חבר נשיאות האגודה הבינלאומית. במשך השנים ביקרתי כחמישים פעמים בפולין לצורך השתתפות בישיבות הנשיאות ובשליחות המוזיאון.

החל משנת 1987 הנני חבר בוועדה לציון חסידי אומות העולם ביד ושם ומשנת 2000 גם חבר מועצת יד ושם.

בשנת 1991 הוענקה לי מדליה על ידי נשיא פולין לך ולנסה ובשנת 2005 קיבלתי עיטור נוסף עבור קידום יחסי ישראל פולין.

בשנת 2001 שימשתי כיועץ לסרט 'פונאר' שהופק מטעם הערוץ הראשון וביקרתי פעמיים בווילנה עם צוות הפקת הסרט.

הוענקה לי תעודת יקיר מנהל הנוער ומערכת החינוך הבלתי פורמאלית וזאת בשל תרומה ראשונית ומכרעת למפעל החינוכי של סיורי תלמידים ישראלים בפולין.

אני נשוי לפנינה , אב למשה, אסנת וסוני וסב לתשעה נכדים."

מתוך: לדורות

 

צרו איתנו קשר בשמחה:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

טלפון 5616706 03
vilna.association@gmail.com

הפייסבוק שלנו

שינוי גודל גופנים
ניגודיות