אהרון ולאה ברק

אני, לאה ברק מאירוביטש, ובני אהרן ברק (בשנת 1944 בן שמונה), ניצלנו מידי הנאצים ומגטו קובנה ע"י ליטאי רקיווציוס, ואיכר פשוט ומשפחתו, יונאס מזוראיטיס, אשתו אונה, בתו הבכורה מפודיה, ובנו הבכור אלפונסס, בתו זוזנה, ובנו זנונס.

זה היה באביב שנת 1944, אחרי אקצית הילדים, ממנה הצלחנו להציל את בננו היחיד אהרן. היה ברור שעלינו להוציאו מן הגטו ולמצוא לו מקום אצל איזה ליטאי. פניתי אל כל אלה שאתם למדתי באוניברסיטה, אך הם לא הסכימו להסתכן ולעזור לי. היינו במו"מ עם ליטאי רקוויציוס, איש נועז ואמיץ, שהיה צריך לבוא לקחת את בננו זמן רב לפני האקציה, אך הוא הגיע רק בראשית מאי ודרש שגם אני אצא אתו, כי אשתו מתה ואין מי שיטפל בילד בן 8.

לפני תווי פני הנני יהודיה טיפוסית. בכל זאת החלטתי ויהי מה להציל את בני. שמנו אותו בשק, וכשהוציאו מהגטו שקים עצומים עם בגדים ונעליים מבתי המלאכה שבגטו, נמצא ביניהם גם השק הקטן. הגרמנים שעל יד השער קבלו שוחד, הגרמני שהסיע את כל הסחורה, גם הוא קיבל סכום הגון, הביא אותנו עד הבית, בו חיכה לנו הליטאי רקוויציוס.

בלילה נסענו בכביש סואן מלא גרמנים, כשאני יושבת ליד רקוויציוס והשק הקטן לרגלינו. אצל רקוויציוס שהינו זמן קצר. היו לו שלושה בנים חייבי גיוס. אנשי ס.ס. באו לחפש בכפר את כל אלה שלא התייצבו. בניו של רקוויציוס, אני, בני ועוד משפחת יהודים – משפחת זרקין (שאותה החזיק רקוויציוס בביתו במשך שלוש שנים מתוך ידידות ורצון לעזור), הסתתרנו בתעלה מכוסה ענפי עץ גדולים. הגרמנים למזלנו לא מאו אותנו, אך בבית מצאו סידור [תפילה] של מר זרקין. הם אמרו ל רקוויציוס שבביתו נמצאים יהודים ועליו להסגירם, אך הוא הכחיש נמרצות והגרמנים הלכו. היה ברור שגם משפחת זרקין וגם אנו מוכרחים לעזוב את בית רקוויציוס. זרקין הכיר את כל האיכרים בסביבה ובמהרה מצא לעצמו מקום וגם לנו.

אנו עברנו ברגל בחשכת לילה לביתו של האיכר מזוראיטיס, ושם נשארנו עד ששוחררנו בחודש אוקטובר 1944 ע"י הצבא האדום. במשך הזמן הזה היו בניו של רקוויציוס באים לבקרנו, שמא רוצים אנו לשוב לביתם אחרי שגם משפחת זרקין חזרה. אך אני העדפתי להשאר עם בני במקום. מזוראיטיס היה איכר עני, ביתו קטן ועזוב. לו אשה וארבעה ילדים. הוא היה תמים ולא הבין את הסכנה הכרוכה בהחזקת יהודים, אך אוהב אדם היה ועדין נפש. הוא היה בטוח, שהגרמנים לא יבואו לביתו, כי מה הם ימצאו בו? מזונו היה דל – לבן, תפוחי אדמה ולחם. הלחם נקנה בכסף שאני נתתי לו. הוא ובני משפחתו הקיפו אותנו באהבה רבה. הם שמרו עלינו ועשו הכל מתוך אהבת בריות, כדי להקל עלינו. בעיקר העריצו את אהרן. קראו לו אלגירדס (שם ליטאי). היו לוקחים אותו בלילה אל הנהר הקרוב להתרחץ, היו מרכיבים אותו על הסוסה האהובה על הילדים. האיכר, בראותו ובהרגישו את בדידותי, היה מנחם אותי באומרו: תראי, הגברת, בנך יהיה פעם אדם דגול! תמיד כשרע מאד – יהיה טוב!

לפי דרישתי חפר לי בונקר מתחת לריצפת החדר להסתתר כשנכנסים בני הכפר. ובאמת הסתתרנו בבונקר שבחצר כאשר הקטיושות הרעישו את הכפר – וניצלנו.

מה היתה גאוותו של האיכר, שהוא ליטאי פשוט הציל ילד ואישה מידי הנאצים! הוא לקח את בני והלך מבית לבית כדי להראות לשכנים את המפעל הגדול של חייו.  אחרי השחרור חזרנו לקובנה ומצאתי את בעלי צבי ברק (בריק), ואת אחי ואחותי שניצלו, אך את מצילנו לא שכחנו.

בצאתי השארתי לו את כל מה שנותר לי, וגם מכונת תפירה. כשהגענו ארצה והסתדרנו, שלחנו לו החל משנת 1950 ועד היום הזה חבילות. הוא חי עם משפחתו בליטא ואינו יכול להבין שאנו עד היום הזה לא שכחנו אותו ועוזרים לו.

אחרי השחרור באו לקובנה שלושת הבנים של רקוויציוס, להם השארנו את דירתנו בה שלושה חדרים עם כל אשר בה. מאז נפסק הקשר בינינו. אל רקוויציוס לא יכולתי לכתוב, כי לא ידעתי אפילו את כתובתו בכפר. גם מזוראיטיס לפי בקשתי חיפש אותו, אך לא מצא. כפי הנראה עזב את הכפר.

ראויה משפחה זו וכן משפחת מזוראיטיס להרשם בפנקס חסידי אומות העולם עבור עזרתם הרבה לא רק לנו, אלא גם למשפחות יהודיות אחרות.

מתוך: יד ושם

אהרון ברק נולד בשנת 1936 בקובנה, ליטא. בגיל 8, ברק הוברח מתוך הגטו בקובנה בתוך שק תפוחי אדמה והסתתר יחד עם אמו אצל איכר ליטאי, שהציל את חייהם.

ברק עלה לישראל בשנת 1947. הוא למד בתיכון שליד האוניברסיטה העברית, ולאחר מכן למד משפטים באוניברסיטה העברית

אהרן ברק מספר על ילדותו בגטו – YouTube

החיים בגטו
אהרון ברק נכנס לגטו קובנה יחד עם אביו צבי בריק, עורך דין במקצועו , ואמו ליבה, בשנת 1941 כשהיה רק בן 5; על אף שיכלו לקבל סרטיפיקטים (אשרות עלייה) לעלייה לישראל, בחר אביו של ברק, להישאר ולסייע ליהודים במקום, והמשפחה שהתה בגטו שלוש שנים.
אהרון ברק מספר על החיים בגטו: "תמיד ארבע קירות סגורים .. לא יצאתי … אני לא זוכר שמחה.. אין לי שום זיכרונות של שמחה…אני זוכר תמיד רק פחד ודאגה של מחסור של יום-יום … אין אוכל … אני זוכר שיום אחד הפלתי סיר של מרק זה היה אסון… כי אין לך אוכל… מגיע תפוח אדמה רקוב שהצליחו להבריח מבחוץ וזה הופך ליום חגיגי .. ראיתי את אמא ואת אבא.. אין לי אחים.. לא ראיתי ילדים אחרים בגטו כי את אקציית הילדים עשו מוקדם מאוד, ככה שלא ראיתי ילדים אחרים.. אני לא זוכר ששיחקתי בגטו .. אני זוכר שפחדתי – חיים בפחד".
במרס 1944 התרחשה בגטו אקציה גדולה של ילדים; אהרן ניצל בזכות תושייתם של הוריו שהצליחו להחביאו מעיני החיילים הגרמנים. אחר כך, יצא אהרן לעבוד עם אביו כשהוא מחופש לילד מבוגר מגילו, היות שהיה אחד הילדים האחרונים שנותרו בגטו. הוריו חיפשו כל דרך אפשרית להצילו ולבסוף הגיעו למסקנה שהדרך היחידה להשאירו בחיים היא להוציאו מחוץ לתחומי הגטו.

היציאה מן הגטו
אהרון ואמו ברחו מן הגטו לביתו של ליטאי כפרי שהכירו; שם התחבאו עד לשחרור באוגוסט 1944. האב, צבי, נותר בגטו יחד עם גיסו. ביולי 1944 גורשו הגברים בגטו למחנה דכאו, אך צבי וגיסו ניצלו כשהסתתרו ב"מלינות"(כעין בונקרים).

כך מספר השופט ברק, בנאום שנשא בשנת 2002:
"ביולי1941, הייתי בן 5, כשהגרמנים כבשו את העיר קובנה בליטא, שם גרתי. הגיהינום בא עלינו. הליטאים עשו בנו פוגרומים. היינו 25 אלף יהודים בקובנה, ולקחו אותנו לאחד הפרברים, שם עשו לנו פוגרום. הוכנסנו לכיכר בעיר שנקראה בשם המעניין "כיכר החוקה". רבים מתו בחנק, ברעב, ביריות ברחובות. שלטון החוק הפורמאלי התקיים שם כי הכול עבד לפי פקודות. בשנת 1944 הייתה האקציה של הילדים. חיסלו את כל הילדים. במעשה נסים נותרתי אני בחיים ובהצטברות של נסים מצאתי את עצמי יחד עם אמי אצל איכר ליטאי – חסיד אומות העולם – שהציל את חיינו, עד שבא הצבא האדום ושחרר אותנו מהגרמנים".

סוף המלחמה
עם חזרתם לקובנה, הצליח אהרון לזהות את דודו, שנשאר בחיים, על פי המקטורן שלבש, ולאחר מכן זכה גם התאחד עם אביו. 

מתוך: ילדים בשואה-מיזם תיעוד

צרו איתנו קשר:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

למכתבים: ת.ד. 1005, רמת השרון, 4711001 טלפון 5616706 03
vilna.association@gmail.com

הפייסבוק שלנו

שינוי גודל גופנים
ניגודיות