יערית גלזר-הפורט התשיעי

הבריחה – נס של חנוכה/כתבה: יערית גלזר

השנה כמו אז, חג החנוכה נופל על חג המולד או אולי ההיפך, חג המולד בימים של חנוכה. ואני נזכרת במה שאבא היה מספר. לא בפעם אחת, לא לפי הסדר, רק בהזדמנויות נדירות ובימי חג המולד, כאשר כל ה"חברה" היו מגיעים לקובנה ונפגשים אצלנו בבית. אז גם אני לא הולכת לפי סדר מסוים – מה שעומד מול עיניי באותו רגע – על זה אכתוב.

עכשיו תורכם לצאת ליערות – אמר חיים ילין, סופר, פעיל ציוני, כתב של עיתון "דער אמעס"   ומפקד המחתרת בגטו קובנה.

 –אתם מוכנים?  שאל. כמובן הם היו מוכנים. החלום של כל אחד היה להיות עם הפרטיזנים, להחזיק נשק ביד ולהילחם בגרמנים. אני בטוחה שאבא'לה נזכר בערב הקודם. ערב קר וחשוך. החדר מואר בנר והצללים נעים על קירות בתאום לתנועות האנשים. בני המשפחה יושבים צמודים אחד לשני בחדר הקטן, כולם ביחד – אמי, אחיה הצעיר אבא'לה, סבא משה וסבתא גוטה ואני - רק שהצל שלי לא משתקף על הקיר. שני אחים חסרים - יצחק לוחם בשורות הצבא אדום ואייזיק הצטרף לשורות החיילים בדיוויזיה ה-16.

האווירה בחדר כבדה אף שלא נאמרה אפילו מילה אחת.  הצעירים מסתכלים אחד בשני ומבטיהם שואלים "מי ידבר ראשון? מי יבשר את ההחלטה שכל כך קשה היה לקבל."

אני גם במתח – מה הם החליטו? על מה הם רוצים לדבר ואיך סבא וסבתא יגיבו? אני כמעט בטוחה שאני יודעת על מה תהיה השיחה. במבט איטי אני עוברת בין כל היושבים מסביב לשולחן ועל הפנים של כולם אני רואה הבעה דומה של כאב, דאגה וגם נחישות.  אבאל'ה, האח הצעיר פונה להורים בקול חנוק אך גם החלטי ומתחיל לדבר: "הורים יקרים מה שאנו רוצים לספר לכם זה לא דחף רגעי כי אנו התלבטנו רבות ובכל זאת הגענו למסקנה שאסור לנו לשבת פה בגטו ללא מעשה ולחכות ליומנו האחרון. אנו קבענו עם החברים מהמחתרת שבשבוע הבא אנו יוצאים ליער ונצטרף לפרטיזנים."

אני ממשיכה להקשיב אך בו זמנית חושבת  על הוויכוחים שהיו להם: "איך נספר להורים, איך נבשר את ההחלטה" .

אבא'לה ממשיך: "רק שתבינו נכון, זה תלוי בכם כי אנו לא נצא אם תגידו שאתם מתנגדים. ברור לי ולאחותי שאתם נשארים פה לבד ולכן המילה שלכם היא הקובעת".

בעומק ליבם הם יודעים מה תהיה תשובתם של אבא ואמא אך רוצים לשמוע את זה מפיהם. "אבא, השירים שאתה כותב רבים קוראים ומקבלים אומץ וכוח להמשיך להיאבק כדי לשרוד. גם אנחנו רוצים לקום נגד הכובשים ואם נגזר עלינו למות זה יהיה עם נשק בידיים."

אני המומה מהדברים. אני צועקת להם: "איך אתם יכולים להשאיר את הזקנים לבד? מי ידאג להם? מי יטפל בהם?  אני יודעת מה יקרה להם!" אך כמובן שהם לא שומעים אותי. אבאל'ה ממשיך: "מי ידאג לכם? מי יגן עליכם?"

מה, הוא שמע אותי? הרי זה בדיוק מה שאני צעקתי.

ברגע זה אמי, רבקה, מצטרפת לאחיה באומרה : "אנו לא יכולים לשבת פה בחיבוק ידיים כאשר הנשמה בוערת, מבקשת לפעול.  גם ביער מסוכן, גם שם המוות אורב בכל פינה אך לפחות אם נגזר עלינו למות אז נמות כמו חיילים, כמו בני אדם".

האם זאת אמי, העדינה, השקטה הדורשת לצאת ליער ולהיות פרטיזנית?

אני עדיין בחדר הקטן. שני זקנים יושבים מחובקים ומביטים אחד לשני בעיניים. "אז מה, גוטה, נשארנו יחד. טוב שהילדים יצאו ולא יראו אותנו בדקות האחרונות שלנו". סבתא גוטה נשלחה לשטוטהף  וסבא משה, המשורר וסופר, המורה האהוד, נספה באחד המחנות.

שלושה ימים אחרי זה יצאה קבוצה שבה היו  אבאל'ה עם עוד שלושה חברים שאחד מהם היה אבא שלי, פנחס קרקינובסקי. הם היו בדרך ליערות אך נתפסו בדרך ונשלחו לפורט התשיעי, למצודת המוות.

 המשאית שהובילה אותם עצרה ליד השער והם ירדו. היה כבר ערב, גשם חזק וקר ירד, כמו שקורה בחודשי הסתיו בליטא. לפניהם עמד קצין גרמני ולידו המתרגם, כנראה מהאסירים. מתוך הנאום הארוך הם הבינו שהיה להם מזל והם הגיעו ברגע שבמחנה יש מחסור בידיים עובדות ולכן הם מצטרפים לצוות של "ניקוי" בורות. עדיין לא ידעו מה זה אומר אך כבר למחרת כאשר הוציאו אותם לשדה היה ברור באיזו עבודה מדובר. משימתם הייתה להוציא את הגוויות מהבורות ולהעביר אותן למדורות שבערו יום ולילה.

בתוך המבצר היו שבויי מלחמה – כולם יהודים, והאסירים מהגטו סה"כ 64 איש. 

הצעירים מהגטו התחילו לחפש דרכים לברוח ורקמו כמה תוכניות, אך את כולם פסלו כלא מציאותיות. בינתיים מתבשלת תוכנית חדשה, שונה לגמרי ועליה רק כמה אנשים יודעים .

בפרוזדור  עמד תנור עגול והאסירים היו מתיישבים סביבו, מדברים ואפילו שרים. פחם להסקה היה  בשפע. כאן התחילו קשרים בין שתי הקבוצות – בין שבויי המלחמה וחברי המחתרת מהגטו.

בזמן של שירה ושיחות ליד התנור הצעירים יכלו לדבר בשקט כך שלא ישמעו אותם. גם הגרמנים היו מרוצים – אם הם שרים אז מצב רוחם טוב וזה אומר שאין מה לפחד מהם.

סאשה פודולסקי "הבריגדיר" ואבאל"ה עלו במדרגות לקומה השנייה וסאשה הוביל אותו לתוך מנהרה שהייתה עמוסה  בעצי הסקה. סוף סוף הם הגיעו לסוף המנהרה ועצרו ליד דלת ברזל כבדה. ואז אבא לחש – דרך הדלת הזאת אפשר לצאת...

שאלות רבות הטרידו את מנוחתם. איך פותחים את הדלת? מי יעשה את זה?  כל השאלות האלה לא נתנו להם להירדם.

עברו עוד כמה ימים. אבא'לה החליט שהוא יודע ממי להתחיל – כמובן מחברי המחתרת מהגטו. הוא פנה  לאבי פיניה. הם היו חברים מהשומר הצעיר והיו גם באותו גרעין. אבא'לה גם ידע שפיניה עזר לאביו במסגרייה ולכן היה  מיומן בעבודה עם מתכות.

כאשר פנו אליו, פיניה הסכים מיד והשאלה שלו הייתה רק – מתי אני מתחיל? הוא גם הסביר איזה כלים הוא צריך. נפתרה גם הבעיה הנוספת – הגרמנים אפשרו לשני אסירים להישאר בתוך המבצר באישורו של הרופא ולכן זה נתן הזדמנות לפיניה להישאר בתוך המבנה. ביום הראשון אבי קיבל אישור. למחרת הוא שוב היה צריך לקבל את רשות מהרופא להישאר במבנה. היה אפשר לראות על פניו חוסר אימון מוחלט. אבל הוא שוב נתן את אישורו. כך נמשך כמה ימים וכל יום פניו של דוקטור נמיונוב קדרו יותר ויותר. הגיע יום שהוא כבר לא יכול היה לשתוק. "אני לא יודע איזה כוח יש לך שכל האסירים מוותרים לך יום אחרי יום אבל אני הרי רואה שאתה לא במצב כל כך נוראי. " כמובן שעוד לא הגיע הזמן לגלות את האמת.

העבודה במנהרה נמשכה – הוא קדח חור ליד חור, חור ליד חור. בתוך המנהרה היה שקט כאילו מתחת לאדמה. הברך שלו נשחקה והידיים השתפשפו עד העצמות אך הוא המשיך לקדוח.

האסירים עדיין לא ידעו על התוכנית שקרמה עור וגידים. והנה הגיע היום שהכל היה מוכן. פיניה קדח 314 חורים וכעת מכה קלה על הדלת וצוהר יפתח. הצוהר היה מוכן ואפילו כמה ימים לפני המועד שנקבע - עשרים וארבע לדצמבר – חג המולד.

בערב אחרי יום העבודה, כולם התאספו בפרוזדור. איך ומתי מישקה "הנווד" אירגן את שבויי המלחמה ונוצרה מקהלה ששרה את כל השירים הרוסיים ואפילו רומנסות צועניות. מישקה רקד ריקוד מלחים.

שנים אחרי אבי היה מספר שמופע כזה לא היה מבייש את להקת "בולשוי".

הגרמנים היו מרוצים ואמרו שיקיימו את ההבטחה לתת שעתיים נוספות בבוקר. הגיע הבוקר ובכל התאים כל האסירים התעוררו. הם קמו ועמדו ליד הדרגש כמו שהיו רגילים בבדיקות בערב. ואז היוזמים מסבירים לאסירים  את כללי ההתנהגות בזמן הבריחה.  בינתיים המארגנים עסוקים בהכנות אחרונות. הכינו סולם חבלים, ובתאים מחלקים את כל האסירים לקבוצות של עשרה.

התחילו לכסות במעילים את מדרגות הברזל שלא ישמיעו רעש. קבוצות של 10 התארגנו ועמדו מוכנים. סאשה נעלם בתוך הערפל.  כעבור כמה דקות הוא חזר אך לאבא ופיניה הזמן נמשך לנצח. כך לאט כולם עזבו את הקומה, עלו לקומה שניה, זחלו דרך הצוהר שבדלת, עברו את המנהרה השנייה  ויצאו החוצה.

שקט היה בתאים ורק בפרוזדור נשאר ציור של אנטולי גרניק – אצבע משולשת- מתנת פרידה לגרמנים.

מחוץ למבנה, דרכם של האסירים נפרדה. רוב שבויי מלחמה החליטו לחפש פרטיזנים. האחרים חזרו לגטו ומשם העבירו אותם ליערות ולפרטיזנים.

צרו איתנו קשר:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

למכתבים: ת.ד. 1005, רמת השרון, 4711001 טלפון 5616706 03
vilna.association@gmail.com

הפייסבוק שלנו

שינוי גודל גופנים
ניגודיות